סיפור קצר

רציתי לדבר אתך על מה שקרה אתמול, אמר הארנב מיד כשהם נפגשו. זה, זה מאד כאב לי, עד עכשיו זה כואב לי. הקיפוד הסתכל בארנב בעיניים מכווצות. אמרתי לך, יש לי קוצים

לרגע רוצה לשוני להתגלגל החוצה ולהבהיר לו שנהירות לי דרכי מירון לא פחות מדרכי חסיד לבית רבו, אך ידי ממששת את ראשי הגלוי – ולראשונה זה זמן רב, אני מתבייש

"אני מצטער שנחשפתי לכל זה", הוא מצביע על מחשב הנייד שמונח על ברכיו. "אבל אני מכיר את עצמי היטב. אין סיכוי שאעזוב את הכול"

אחר כך הגיעו עוד הרבה קשקשנים, דובונים, פופ-אפ אחד שלוחצים ויוצאות חיות מצחיקות, כמה מוביילים ואפילו נחום תקום אחד. הם מילאו את הארונות

בכל פעם שהיא נוברת בעבר, לבה נצבט בכאב. שפתיה לוחשות תפילה לעתיד: הלוואי ויהיה אי מי יאזין לקול הדומם בתוכה

אבא התחיל לצרוח על המנגן. "שקט! שקט כבר, עשית לנו חור בראש. מה אתה לא מבין?! אף אחד לא רוצה לשמוע אותך, וזה לא דיסקוטק פה!"

"אבא, אני מבקשת ממך, תסדר לי פרוטקציה, תדאג שאני לא אמתין הרבה זמן במרפאה, שהכל ילך מהר גם אם המזכירה הבטיחה לי שזה ילך לאט"

לא הייתי מוותרת על אף אחת מהן! מלי האחראית, רותי הנבונה, תמי השנונה, יעלי השובבה, איילה החייכנית, שושי המקסימה. אבל כבר רציתי בן

"שבי לא בחרה איך להיוולד. אף אחד לא שאל אותה", נשמתי עמוקות. סופת הוריקן השתוללה בקרבי, איימה להתפרץ החוצה

עוד עלה קטן, יבש, נשר מן העץ. חנוך רכן אל האדמה על מנת להרימו. עתה, ברור היה לו: הוא יבחר באופציה האחרונה. יקבל את מוטי בשמחה