פרשת יתרו

שתי הסיבות לשמירת השבת מתארות שני "סוגי" שבתות. המוטיב המרכזי של פרשת יתרו הוא קדושה, זכר למעשה בראשית, והמוטיב המרכזי של פרשת ואתחנן הוא מנוחה, זכר ליציאת מצרים

נס קריעת ים סוף היה אחד משני הדברים שעיצבו את האומה היהודית, שהפכו אותנו לעם ה', ושאיחדו אותנו עם בורא עולם בקשר בל ינותק. האירוע השני שעשה זאת, היה מעמד הר סיני

כאשר אדם ניגש לעקור הרגל שלילי בחייו, הוא מלא מוטיבציה ולא חש בקושי. אך זאת רק מפני שהוא טרם החל בעקירת ההרגל; טבעו השני עדיין איננו מתנגד, לפיכך הוא לא חש בקושי

מה החייל עושה עם המכתב כשהוא מסיים לקרוא אותו? הוא מקפל אותו בעדינות, וללא כל ספק הוא יקרא אותו שוב לפני השינה ובהזדמנויות שונות, אף על פי שהוא יודע בדיוק מה כתוב בו. מדוע?

מצוות האמונה עיקרה בלב, אבל היא חייבת לעבור לפסים מעשיים. לעומת זאת, מצוות שבין אדם לחברו עיקרן בפועל – אבל הן צריכות להיכנס גם ללב. איך לומדים זאת מעשרת הדיברות?