ידידיה מאיר

תחשבו כמה מרגש זה יהיה להגיד לעצמכם, גם בעוד שנים: זה הלימוד הקבוע שהתחלתי אחרי המבצע הפלאי באיראן. לא הסתפקתי בהתרגשות חולפת. לא נשארתי אותו אדם. פתחתי דף חדש

"הם לא למדו רש"י - אבל הרש"י הזה נמצא אצלם בתוך הלב! הם מבינים על מה אנחנו נלחמים ומול מי אנחנו נלחמים. ולכן, אם אפשר לתת להם כמה שיעורים זה טוב, אבל תאמינו לי, תאמינו לי, בסוף הם מבינים את זה!". הופה. ככה אולמרט לא דיבר

"אנחנו מאמינים בצדקת הדרך של עם ישראל. אנחנו לא מתבלבלים, לא ממילים מכובסות, ולא מכל מיני הפרחות של אידאולוגיות שפורחות כמו בלונים ואין בהן כלום. אנחנו עם ישראל, זו תורתנו, זו אדמתנו"

מדהים כמה המאמר הזה רלוונטי להיום. ואולי בעצם: מייאש כמה הוא רלוונטי להיום, אחרי כמעט ארבעים שנה. טוב, קודם כול אם היינו מקשיבים אז, בשנת תשמ"ז, למתווה שברוד וחב"ד מציעים לסכסוך הישראלי-ישראלי, אולי היינו נמצאים היום במקום שונה

מעניין לאיזה שר יהיה אומץ להחליף את השיר הזה, שכל כך לא מבטא את הרוח של רוב עם ישראל. בטח לא מאז 7 באוקטובר, וקריסת קונספציית "כוחי ועוצם ידי"

דינה פהימי איבדה את בעלה, חתנה ונכדה בתחילת המלחמה, כאשר רקטה פגעה בביתם בנתיבות. ידידיה מאיר: "יש כל כך הרבה גיבורים שמתמודדים ומפיצים אור"

"האליטה הייתה קוסמופוליטית וכנועה ביחס לתרבות העולם. היא תמיד הייתה מוכנה למחיקה עצמית. הזהות היהודית השתמרה על ידי פשוטי העם". משפט לפנתיאון. שנזכה להיות מפשוטי העם

בליל הסדר שעבר, ב"שפוך חמתך אל הגויים", עוד חשבנו על סינוואר ועל נסראללה. והנה שני הרשעים האלה, שאכלו את יעקב ואת נווהו השמו, הושמדו השנה מתחת שמי ה'

אני בטוח שבזכות הדברים המעוררים שלך, רבים יפתחו ביום חמישי הקרוב את הדף הראשון של מסכת מכות וילמדו. האור הקטן שאלישיב הי"ד הדליק בליל ראש השנה האחרון במארון א־ראס ימשיך להאיר את העולם

האגרוף הצהוב הקמוץ והמאיים הופך לפתע ליד מושטת לשלום של ארגוני "אחדות", כביכול, שקוראים לנו לחתום על עצומות שונות שתכליתן עצירת כל עשייה ממשלתית כי היא "קורעת את העם"