סיפורים בהמשכים

בטרם גוזר הוא שואל שתי שאלות: "האם הילד יודע שעומדים לגזור לו את השיער?". האב משיב בחיוב. אבל ראש הישיבה עדיין מתעכב: "האם המצלמה מוכנה?"

אם זה היה תלוי בי, הייתי כותב פה הרבה יותר על יוסל'ה רוזנבלט והרבה פחות על שמחל'ה רוטמן. אבל אם נכתוב או נקרא רק על מוזיקה מרגשת, נפסיד מדינה מרגשת

שירה ישראלי עשתה את הבלתי יאומן כאשר יזמה פרויקט בו חברים מאות בני נוער המתעדים סיפורים של שורדי שואה. "את הסיפורים של סבא וסבתא שלי לא אזכה לשמוע, אבל לפחות אחרים יספרו", היא מרגשת

"למה שהמורה לא יקליט את עצמו כשהוא מספר סיפורים?" שאל אחד התלמידים את אלנתן (בראלי), ומאז הפכה השאלה לפודקאסט פופולארי שכולל יותר מ-100 פרקים המופנים כולם לילדים. בשיחה מרתקת מספר אלנתן על הפרויקט ומעניק מבט אל מאחורי הקלעים

זה לא גדי, זה שבט גד הקדוש: אם בישראל מגדלת את האוצרות של הקב"ה: כל כפית שאת מכניסה לילד הזה בתוך הפה - זה מתורגם לנצח נצחים. גם אם מחר הוא שוב צריך לאכול, אבל מה שהיה אתמול לא מת. כל לילה מחדש שאת מספרת לו סיפורים ומבלה איתו את שעות אחר הצהרים - זה מתורגם לנצח

הדקויות בכבוד שבין אדם לחברו, לא משנה מי הוא היה; הדרך המיוחדת שהיתה לו בחינוך הילדים; והיחס והרגישות המיוחדת שגילה כלפי יוצאים בשאלה. שלושה סיפורים שממחישים מעל הכל את גדלותו בפרטים הכי קטנים של מי שהיה גדול הדור, ובעיקר האבא של עם ישראל

ראובן קמפניינו עלה עם אמו לארץ כפעוט בן שלוש, ובמשך שנים גדל בצילם של סיפורי המלחמה. אחרי עשרות שנות שירות בחיל המודיעין הוא הפתיע, כשהחליט להקים בית מלאכה לשיקום ספרים עתיקים. מאז מתקבצים אצלו סיפורים נדירים ומרגשים