חשבתי, תמים שכמותי, שהוא תומך דמוקרטיה. הרי הוא פרופסור לפילוסופיה, חתן פרס ישראל לחקר הפילוסופיה הכללית, שם נרדף לאתיקה. למה שהוא יתנגד להצבעה בכנסת על החלטה כה גורלית של ממשלת מעבר, ועוד רגע לפני בחירות?
"בשביל אותם יהודים כתב אלבאום כמה מילים בשפתם, כדי שלכל הפחות יבינו במה מדובר. איזו אחריות כבדה רובצת עלינו, לשאת את המסורת הלאה, שלא נהיה חס ושלום האחרונים"
מה מזעזע יותר: האפשרות שבן ברק באמת חושב ככה, שזאת תפיסת המציאות שלו, או זה שהוא מנסה מסיבות פוליטיות ליצור בציניות שיח שנאה והפחדה כזה?
שנזכור שעם ישראל מורכב ממיליוני מלצרים מסורתיים כאלה שרק מחכים שנפסיק כבר לדבר על דתיים-חילונים ונגיע אליהם. ושכולנו ניכנס ונצא לבנים ממכונת הכביסה של חודש אלול
צריך לבדוק היטב מה האינטרס שלהם להפחיד אותנו כל הזמן עם זה שאוטוטו פורצת כאן מלחמת אחים והלכה המדינה. אבל מה שלא יהיה, מפקד הצבא צריך לעסוק בצבא. בחיזוקו, בביצורו, במלחמה עיקשת באויב. ואין לי ספק שהרצי הלוי הוא האדם המתאים למשימה
"שני המשוררים, בבואם לתאר את חוויית הפרידה מהילד, נדרשו לשפת העתיקים ולתנ"ך. ההיזקקות לתנ"ך מעידה שהחוויה האישית חורגת לממדים אֶפִּיים, מכיוון שהיא נוגעת בחוויות יסוד המלוות את האנושות מאז ומתמיד"
אין ברירה. חייבים לוותר על משהו. על מה? אין זמן לחשוב. ואז, בהחלטה של רגע, אני זורק על דודי פרקש את הרב קוק, ונפרד ממנו לשלום
מה אתה מתייאש כל כך מהר, נפתלי? אפילו לא נזרקת לאופוזיציה. אם אתה לא ראש ממשלה בפועל, רק ראש ממשלה חליפי, אז אין לך כבר מה לעשות בממשלה הזאת?
גם אם הם התעייפו, איבדו ריכוז ולא באמת קלטו הכול - משהו נכנס ללב. דבר אחד ברור: הם לא קנו את מידות הטיפשות, ההבל, הקנאה, התועבה, הפריצות, הגאווה והטמטום באותו זמן בבית מול המסך
הדינים שנוגעים לכניסה למקומות האסורים בהר, או לעלייה בטומאה, או אפילו לעלייה בלי הקפדה על קדושת המקום (למשל, ידעתם שאסור לדבר דיבורים בטלים בהר הבית?) הם חמורים ביותר. אי אפשר לשחק איתם או לקחת סיכונים. זה לא המקום לעגל פינות
