סיון רהב מאיר

וואו, לא הבטן שלהם יבשה אלא הנפש. הנפש רעבה, צריך להסביר לה את הסיפור הגדול של עם ישראל, את הפשר של כל המאורעות שקורים להם

הלימוד היומי שנותן קביעות, כבר שנה שלמה, והמילים שהשאיר אחריו סא"ל תומר גרינברג הי"ד

"כשאני כאן בישראל אני נושמת אחרת", אמרה סטודנטית מאוניברסיטת קולומביה. "זה טוב לבכות בכותל", אמר להם המדריך הישראלי, שמלווה הרבה קבוצות שמתפרקות רגשית דווקא שם. "כאן הדמעות לא יורדות למטה, הן עולות למעלה"

כל כך הרבה חקלאים נרצחו או נחטפו. ועכשיו כל כך הרבה חברים שלהם מתייצבים מול המצלמה ומספרים כיצד המשיכו את מפעל החיים הזה. הם חקלאים קשוחים, רק פה ושם בוכים

ישראל – אם תדע מה תפקידה ההיסטורי – היא כרגע אי של בהירות מוסרית, בעולם שקורס משני צדדיו: איראן מצד אחד, הרווארד מצד שני

מציאות שמפתיעה לטובה, המילים של אילנה בוסקילה, פסח שני, והרוע האמיתי שאנחנו נלחמים בו

"עמית נרצחה על קידוש השם, רק כי הייתה יהודייה. כל יהודי שהיה שם – היה נרצח. רב הסביר לי שהיא בשמיים במקום הכי גבוה, כי היא שליחת ציבור, הרוגת מלכות"

חנה קריס ז"ל נצרה את דף העיתון עם המילים היקרות האלה יותר מ-80 שנה, אולי כדי שנקרא אותן שוב, היום. וגם: קדושים תהיו

"העם היהודי קם מתוך האפר של מחנות ההשמדה והגיע לפסגות היסטוריות. עלינו ללמוד וללמד איך קמים מהאפר של בארי ומחורבות נחל עוז". סיון רהב מאיר בטור ליום השואה תשפ"ד

על אחדות גם תוך כדי ויכוחים חשובים, על אסון אישי שהופך בפרשה למנהיגות, ועל הדברים הטובים שנחשפו אחרי השואה, ואחרי הטבח

שהחיינו, ארבעה בנים, מצה ומרור, דיינו ויציאת מצרים: הדברים שאנחנו יכולים להוסיף השנה להגדה של פסח

מרים פרץ בת 70, הגוי שהתייאש מליל הסדר, והתראה אחת: גונבים לכם את ליל הסדר!

לא מביאים אותו למרכז הבמה, למהדורות ולפריים טיים, כדי להשמיע שוב ושוב את האמירה השערורייתית שלו. לא מצטטים אותו ולא מבקשים שיתנצל ולא מוציאים גינויים. פשוט מזיזים אותו הצידה

חצי שנה למלחמה, ראש חודש ניסן, ברכת האילנות והמילים של הרב דורון פרץ, ושל הדס לוינשטרן

"כאשר הוא שמע את קולם של אחיו, כל בית ישראל, בוכים את השריפה, הם נטלו ממנו קצת מהצער, קצת מהכאב. הם הקלו עליו. גם אנחנו זוכים לתחושה הזו, שעם ישראל בוכה ביחד איתנו, וזה נותן לנו תקווה"

נשמה שמבינה גם כשלא מכירים את המילים, משבר, הזדמנות ותקווה כתוכנית עבודה, 5 דברים על פרשת השבוע והיום שאסור לנו לשכוח

השמחה האמיתית שאינה הוללות, המלכות של אסתר, שגם אנחנו יכולים ללבוש, ההשקעה גם בזמנים הקשים, והמסר הנפלא של ג'ו ליברמן ז"ל

קריאה לשמחה בפורים – בגלל החטופים, חתונה בתוך הכאב ואור מתוך החושך, הנחמה של ירושלים, והחלום על קריאת שמע הגדולה בעולם

אחרי שיחה עם כמה משפחות שכולות ומשפחות חטופים, נדמה לי שהשאלה היא לא איך אפשר לחגוג את פורים השנה, אלא איך אפשר שלא לחגוג את פורים. צריך פשוט לחגוג אותו נכון

במגילת אסתר שנקרא בשבוע הבא, שבה המן רצה "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים". זה קרה גם בשואה וזה התגלגל לשמחת תורה, אז מחבלים רצחו באכזריות את כולם, מתינוק ועד קשיש, בלי הבחנה. הטובים שוכחים לפעמים שלא כולם שוחרי-טוב כמוהם

חודש אדר החדש, חוויות בלי מצלמה, ההגדרה המיוחדת של אסף פאסי לשמחה, והשירים של ביני לנדאו שחיזקו את הלוחם

איזה מרפא ללב השבור של כולנו. איזו זכות לנגן כשעשרה זוגות של לוחמים נכנסים לחופה, הולכים להקים את הדור הבא

מטבע של כבוד, הקשר בין פרשת השבוע לבין אסון מירון, והוקרה לדיוויד מגרמן

אלפי שנים אחר כך, אף אחד לא מאמין בעגל הזהב ובעוד אידיאולוגיות שסחפו ואז קרסו. אבל אותם עקרונות עתיקים של התורה רלוונטיים מתמיד

שעה של שתיקה, בין ישראל לעמים בטיימס סקוור, האנטישמיות החדשה, והנאום של מנכ"ל מלון "כרמים" בפרידה מתושבי שלומית. וגם: מה קורה בהמשך?

הרב ישראל מאיר לאו, ניצול השואה, מרבה לדבר על כך. למה רק מתוך הכבשנים של אושוויץ, אנחנו מתאחדים, פורחים, בונים, מאירים? למה האויב צריך להזכיר לנו מי אנחנו?

השליח של וולט בעזה, היציאה בחזרה הביתה, האור שרואים מבחוץ, והזמן לשתוק קצת, ביחד

על חלקי הבריאה הפיזיים שהופכים להיות ייעוד רוחני, על עצי שיטים במדבר ועל ספר התהילים של נתן שרנסקי

נס ההצלה של החטופים בחודש אדר, ההתגייסות של עם ישראל עבור בארי, תפילה של עם ישראל כולו, וזמנה של מסיבת ההודיה

כשעוסקים בהסברה, ישראל לא יכולה לנצח בתחרות מי האומלל, מי הנעבעך, של המזרח התיכון. היא צריכה להסביר שהיא כאן בשם הצדק, האור, האמת והמוסר