ידידיה מאיר

הזווית החשובה ביותר שהייתי מעלה לדיון ביום העיון הארוך ("צרחות שלח, מבט רטרוספקטיבי"), בכלל לא קשורה לזהות הצועק או הנצעק, אלא לצעקות באשר הן

שופט עליון שמתנהל בצורה בעייתית ביותר (לכאורה) לא שווה דיווח ופולו־אפ, אבל איזה טמבל ששלח מכתב נאצה לשופטת משפיע על כל סדר היום הציבורי? וגם: בעיית ה"עגונים"

בגמרא כתוב שבאחרית הימים לא יהיה לכם על מי לסמוך חוץ מה' עצמו. ה' אומר: תוכלו ללכת רק אלי. שום דבר לא יעזור לכם

שלא תבינו אותי לא נכון: יש דיינים רבים כאלה, ברוך ה'. והם ליטאים וחסידים וש"סניקים וציונים-דתיים. המונופול על מאור הפנים לא שמור לאף מגזר. אני רק מתפלל שירבו עוד

על שנה מיוחדת של לומדי תורה, וגם על הדרך שבה סייע ליצמן לבריאות של כולנו, ועל הדמעות של אביב גפן

נתניהו, המבוגר האחראי, היה אמור לפתור איכשהו את המשבר הזה ולא להשאיר את ימינה בחוץ, לא רק עבורם אלא עבורו ועבורנו

איך אמר לי חבר שראה שאני מתחיל להתברבר עם מעגלי המוזמנים? "בוא אתן לך טיפ: יש חתן לבר־מצווה הזאת. למה שלא תזמין רק אנשים שמכירים אותו?". וואו. איזה רעיון פשוט

כשרבי שמעון בר יוחאי נזרק מבית הכנסת כמונו, הוא לא עושה פרצוף מסכן. אדרבה, הוא נכנס בסערה למערה, ודווקא שם מתחיל לעסוק בתורה ולעבוד את ה' ביתר שאת

ידידיה מאיר לא ממש מצליח להחליט מה דעתו על הלמידה מרחוק – אבל הוא כן מבחין בסכנה אחת מהותית לדור הצעיר. גם על הילדים צריך לשמור

השיבה החפוזה לארץ, סדר פסח של מבוגרים ושל צעירים, כמה אנחנו צריכים הומור, וכמה אנחנו צריכים גאולה

בכל מקום בעולם שוררת עכשיו אי ודאות, אבל כשמדובר באמריקה – חוסר ודאות הוא איום חמור. פגיעה בסלע קיומנו

למדנו מהקורונה שאפשר לקיים מצוות במינימום שבמינימום. רבל ריבונו של עולם, אנחנו רוצים להדר! וגם: הנתק בין התקשורת לעם

זה לא שאין תוכניות, ואפילו תוכניות מגירה. אז מה? מישהו יכול להסתכל שלושה שבועות קדימה ולומר במאה אחוז: אני בליל הסדר השנה אהיה במקום הזה ובהרכב הזה?

אז נכון, עצרת תפילה כבר אי אפשר לארגן. ואולי גם זה חלק מהגזרה, שכבר אי אפשר אפילו לכנוס את כל היהודים. אבל לשאת מעומק הלב תחינה פרטית (עדיין) מותר

כבר בתחילת המסכת נותנים בראש, עם דיני הוצאה מרשות לרשות, שיגרמו לכם לגעגועים עזים לחלומות הנפלאים של מסכת ברכות. ובכל זאת, חשוב כל הזמן לזכור: מה המאפיין העיקרי של לימוד הדף היומי? העובדה שהוא יומי. היום היה קשה? מחר יהיה קל

ידידיה מאיר פונה ל-3 קבוצות של מצביעים שחשוב לדבר אליהן: יוצאי ברית המועצות, תומכי "עוצמה יהודית", ואלה שמתכננים להכניס פתק לבן

הרב הראשי של רמת גן, חבר כנסת מכחול לבן והפלג המשיחיסטי בחב"ד הם הקורבנות השבועיים של עריצות הפוליטיקלי-קורקט במדינת ישראל. מי הבא בתור?

אשכרה מסתמן כאן מזרח תיכון חדש, רק בלי העניין הקטן הזה של מסירת שטחים תמורת אוטובוסים מתפוצצים. וגם: הקלות שבה ההמון קונה את השקרים של נפתלי בנט

איך אמר השבוע עו"ד ארי שמאי? ״אין בן אדם אחד במדינה שאם יש לו עסק ששווה מיליון דולר, ייתן לבני גנץ לנהל אותו ולא לנתניהו, שמאלני ככל שיהיה״

זה מה שקורה לי גם עם שוקולד טוב. אני לוקח קובייה ועוד קובייה ועוד אחת ואז רק אחת אחרונה - והשוקולד נגמר. רק שבניגוד לשוקולד, כאן לא גמרתי עם בחילה. להפך, אתה קם מהספר עם רצון, אפילו כמיהה, לעשות משהו: ללמוד, להתפלל, להתבודד, לטייל, להקשיב, לכתוב. בקיצור, לחוות את היקום כמו רזאל. כמעט ניגשתי אל הפסנתר כדי לנגן, אבל אז נזכרתי שאין לי פסנתר

"ליוסף היו כל הסיבות לא להישאר נאמן לדרך. יש לו כל התירוצים להוריד את הכיפה. החיים שלו בזבל. אבל האמונה שלו הייתה חזקה. הקשר הישיר שלו לאלוקים היה אמיתי, וזה העיקר, יותר מכל מגזר"

ידידיה מאיר מספר את סיפוריהם של אנשים פשוטים שזוכים השבוע לסיים את הש"ס בזכות לימוד הדף היומי – מה הדף מוסיף לחייהם, איך הוא מלווה גם בקשיים, ואיך שאב המאבטח של אירוע סיום הש"ס הקודם השראה לסיום הקרוב

"יש כאן תעשייה שלמה שמנסה לצייר את הרב קוק כסבא טוב עם זקן לבן שאהב והכיל כל דבר שזז. אבל יש גבול, ובעיקר יש היסטוריה. מי שטיפה קרא ולמד יודע מצוין שאותו הרב קוק שאהב כל יהודי, יצא להפגין לבדו מול בתי קולנוע שנפתחו בשבת"

נו, באמת, לך תשכנע את המון העם ששי ניצן, איש החוק, הוא לא בסדר. הוא הרי דואג למדינה, לדמוקרטיה. כמעט 15 שנים חלפו מאז

מה קרה לנו, שומרי השבת, שהתחלנו לדבר ככה? שהתחלנו לחשוב ככה? למה אנחנו נכנסים כל כך בקלות לראש של הצד השני?

גם אם עשרות אלפי יהודים יתחילו ויסיימו רק את מסכת ברכות, זה דבר עצום. דף ועוד דף ועוד דף. חודשיים שלמים של שפיות, זהות, קביעות, השראה ואחדות

כולם מדברים על כך שאנחנו כבר קרוב לשנה בלי ממשלה יציבה. זה נכון, אבל האמת שבגדול, העסק עובד. מה שצריך להדאיג אותנו יותר, זה רמת זיהום האוויר שנמדדת כאן לאחרונה בכל יום. כמה אפשר עם כמויות כאלה של שנאה והסתה?

כמה משמח, כמה עצוב. מיליוני שון וג'ניפר יושבים עכשיו בליל שבת בקולנוע או במסעדה ברחבי היבשת הגדולה הזאת. אפשר לצאת ולחפש אותם, ואפשר לפחות להבין שאנחנו שגרירים חשובים מאוד בשבילם כשהם מגיעים ארצה

אחרי השבוע הזה, קצת קשה שלא להתנשא מול תפיסת עולם תקשורתית-משפטית ששוטפת ככה את המוח להמון העם. באיזו קלות אפשר למכור לדור שלם פייק-ערכים ולגרום להם למסור את הנפש עליהם

דוד מאיר הצליח להעביר לנו, הילדים, את התחושה שאוטוטו ייבנה בית המקדש, ואז מי יידע איפה בדיוק בעזרה צריכים לבנות את לשכת הפרהדרין, וכמה אמות אורכה ורוחבה, אם לא ילדי בית הספר שבקיבוץ שעלבים?