האם לעשות סעודת סיום מסכת מפוארת בימי המלחמה כשדם ישראל נשפך?

בימי המלחמה בעזה, בחודש טבת תשס"ט, כשמאות טילים נחתו ביישובי הדרום, הגיעה שאלה מעניינת אל בית מדרשנו, מאת חבורת לומדי גמרא מהעיר אשקלון. וזה לשון מברקם של הלומדים היקרים:

זכינו ובבית הכנסת שלנו נפתח לפני כשנה שיעור בגמרא המתקיים מידי יום, ומשתתפים בו רבים מבני הקהילה. לקראת שלבי סיום המסכת, הוחלט על ידי הגבאים והלומדים, לערוך מסיבת סיום מפוארת, בליווי תזמורת, וסעודת מצוה בבשר ויין, וזאת, על מנת לחזק ולעודד את הלומדים, וכדי לגרום גם לאלו שאינם משתתפים בשיעור לבוא ולהצטרף ללגיון הלומדים.

אלא שכעת, כשאנו נמצאים על סף סיום המסכת, פרצה המלחמה, ונפל ויכוח גדול בין משתתפי השיעור: חלקם טוענים שעלינו לערוך את סעודת הסיום מסכת ברוב פאר והדר (כפי שתוכנן מראש). מאידך, רבים טוענים כי חלילה לנו לחגוג ולשמוח בעת כה קשה לעם היהודי, כשדם ישראל נשפך. הלזאת שמחה יקרא, בעת בה חיילנו ותושבי עירנו נמצאים בסכנה וחרדה תמידית!...

נודה למעלת כבוד תורתו, אם יודיענו מה היא ההנהגה הנכונה בעת הזאת, האם עלינו להימנע כעת מעריכת הסעודה ולדחותה לזמן מאוחר יותר כשיוטב לנו בע"ה, או שמא אין לדחות את הסיום?...

תשובה

מצינו שנשאל כבר בשאלה כעין זו בשו"ת 'משנה שכיר' (ח"ב סי' י"ח), וזה לשונו: "בר"ח תמוז שנת ת"ש, סיימנו מסכת מגילה שלמדנו ברבים עם בעלי בתים המקשיבים לקולי, והיו איזה בעלי בתים שאמרו שלא לעשות סעודת סיום כעת מחמת צרת הדור, ואין העת מוכשר להתאסף יחד ולשמוח, וקצת מהם אמרו כי לבטל לגמרי את הסעודה אי אפשר, כי היא סעודת מצוה, אלא יש לעשותה בקיבוץ קטן, ושלא לקרוא קרואי מועד, אנשים מכובדים שאינם עוד בחבורת הש"ס, כנהוג בפעם אחרת, וגם לעשות סעודה קטנה שלא מבשר ויין, ונשאלתי בחוות דעתי בזה".

והשיב ה'משנה שכיר': "ח"ו לבטל מצוה גדולה כזו, אשר אין ערך לשכרה, וגם אין להקטין בקיבוץ המשתתפים, אלא לקרות ולהזמין גם אחרים, כדי להדר את פני המלך מלכו של עולם ברוב עם, וגם לא להמעיט את הסעודה לעשותה בצמצום ובלא בשר ויין, כי אין סעודת מצוה בלא בשר ויין, ולדעת רבינו מלובלין ז"ל, גם דגים לא יחסר מסעודת מצוה. וכדאי זכות סעודת מצוה, מה גם סעודת סיום, לבטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות, ולקרב את ביאת משיחנו בב"א...

ומעת שפרצה המלחמה בשנת תרע"ד, הנקראת מלחמת העולם, נפרעו והפרו ושבתו סעודות הללו, באמרם כי ראשם בל עמם לעשות סעודות ולבסם ביין, ועל ידי כך נתרופפו עמודי כל החבורות וכמעט נתבטלו, אז הרמתי קולי ודרשתי להם כי לא יפה עושים בזה, וח"ו לבטל סעודות הללו, כי כדאי זכות סעודות הללו להגן עלינו מצרינו. (והביא לכך ראיה נפלאה מדברי רש"י במסכת סוכה דף נ"ה. ד"ה מי יקום, ע"ש).

לסיכום: אין להימנע מלשמוח בשמחת מלכנו מחמת צרות המלחמה, ואדרבא, צריך להתאסף יחד ולשמוח בשמחה של מצוה. ובשעת שמחה של מצוה להתפלל אל הקב"ה, שירחם עלינו ויקום לנו להצילנו מן מבקשי רעתנו, ותחזינה עינינו בשוב ה' את שיבת ציון, וארמון על משפטו ישב וישראל ישכון לבטח, אכי"ר[1].

המסיים והמשתתף בסיום שווים בערכם

מובא בספרים משמו של הגר"א, כי באותיות סיו"ם, בכל אות החלק המבוטא שווה בערכו לחלק שאינו מבוטא, כדלקמן:

סמ"ך - ס = מ"ך = 60

יו"ד - י = ו"ד = 10

ו"ו - ו = ו = 6

מ"ם - מ = מ = 40

רמז לכך, שאפילו אדם אחר שלא למד וסיים בפועל, אך בא להשתתף ולהיצמד למסיים בסעודת סיום מסכת, נחשב לו לסיום ולסעודת מצוה. אכן, בשו"ת ויצבור יוסף (סי' ז') מביא בשם הרה"ק מאפטא ז"'ע, שהוסיף על זה, כי מכל מקום דוד המלך ע"ה אמר (תהלים כ"ו): "ועם נעלמים לא אבוא"... כלומר, איני רוצה להיות ממה שהאותיות הנעלמות מרמזות אלא מהלומדים והמסיימים ממש[2].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.