הרב יצחק זילברשטיין
חלפן-הכספים היה בטוח שעשה את עסקת חייו, ונפל בפח-הנוכלים
החלפן שלף את השטרות, עיין בהם היטב היטב, ולאחר מכן העבירם במכונה, ולהפתעתו היא אישרה שמדובר בשטרות אמיתיים! 'אמרתי לך יקירי, הזיוף מושלם', הפטיר הנוכל
- הרב ארז חזני / והערב נא
- כ' טבת התשע"ה
מעשה שהיה בנוכלים שהחליטו לרושש יהודי תמים בדרך מתוחכמת מאוד. הנה פנה אחד מהם לחלפן-כספים, והציע לו הצעה מפתה. 'ברשותנו מכונת דפוס משוכללת המייצרת "שטרות מזויפים" של דולרים ברמת דיוק מושלמת! ומכיון שקיימת סכנה 'בהצפת' השוק במקומנו בשטרות חדשים, מוכנים אנו למכור לך מאה אלף דולרים מזויפים, תמורת שלושים אלף דולרים בשטרות משומשים ושחוקים!!
כמובן שבתחילה ה'קרבן' חשש והסס, ואז אמר לו הנוכל 'הנה הכסף המזויף, בחר לך ממנו שלשה שטרות, מהיכן שתרצה, ותבדוק אותם במכונת זיהוי השטרות האמינה שברשותך. החלפן שלף את השטרות, עיין בהם היטב היטב, ולאחר מכן העבירם במכונה, ולהפתעתו היא אישרה שמדובר בשטרות אמיתיים! 'אמרתי לך יקירי, הזיוף מושלם', הפטיר הנוכל.
מוחו של החלפן חישב במהירות: זוהי עסקת חיי. חלום שמתגשם. 'אנא תמתין לי עד למחר, אתן לך שישים אלף דולר תמורת מאתיים אלף... והנוכל 'קנה' את ההצעה. החלפן מיהר להוציא את כל חסכונותיו, ואף לווה כספים רבים (מחר הרי ישלמם בשמחה), עד שהיו בידו שישים אלף דולרים, כדי להמירם במאתיים אלף!
הנוכל שמח, והביא איתו את הכסף בשתי מזוודות. אבל מיודענו "לא נפל בפח". חשש שיתכן שבתחילה הציג עמיתו לפניו כפיתיון שטרות אמיתיים, ועכשיו הביא זיוף מאיכות ירודה. 'ברצוני לשוב על האימות של אתמול', ביקש. 'כרצונך', השיב הנוכל. נטל האיש כמה שטרות מהמזוודות, בדקם במכונתו, ושוב היא הראתה שמדובר בשטרות אמיתיים. עכשיו היה כבר סמוך ובטוח שהזיוף אכן מוצלח. נתן לחבירו שישים אלף שטרות, וישב לספור את האוצר שקיבל - מאתיים אלף דולרים חדשים ו'מגוהצים'! הוא עשה את עסקת חייו. הרוויח מאה וארבעים אלף בלא מאמץ וברגע אחד!
נטל את שתי המזוודות ופסע ברחוב שמח וטוב לב, והנה לפתע, כרעם ביום בהיר, עצרו שוטר, וקרא לעברו: 'היי, מה אתה נושא עמך?', 'כסף' ענה בקול רוטט. 'כסף', תמה השוטר, 'פתח ואראהו!'. בפקודת השוטר הניח מזוודה אחת על רעותה, פתחה, והנה היא גדושה בשטרות. התבונן בהם השוטר היטב, וקולו רעם 'מה זאת, אלו שטרות מזויפים!... סוף-סוף עלינו על מקור זיוף הכספים!... אתה עצור בא עמי מיד לתחנת המשטרה!'
נחרד האיש והבין לאיזה פח נפל, ובטרם יספיק השוטר להזדקף, נשא הלה את רגליו וברח כל עוד נפשו בו... והשוטר עם שתי המזוודות שבשתי ידיו "לא יכל" לרדוף אחריו.
אותו האיש בכה על כספו, אך "ניחם עצמו" שלפחות לא איבד את חרותו...
וה'שוטר' פנה ועשה דרכו לאכסניית הזייפנים... ובידיו שתי המזוודות (עם שטרות אמיתיים)... אף הוא נמנה עם חבורת הכנופיה שהתעשרה בשישים אלף דולרים עוברים לסוחר!!
והנה, דבר-רשעותם של הנוכלים נודע לאנשי המשטרה (האמיתיים), והללו פתחו בחקירה, ולבסוף הצליחו ללכוד אותם. ועתה מגיעים לשערי בית הדין ה'חלפן' ה'זייפן' וה'שוטר', ועל שולחן בית הדין מונחות שתי המזוודות עם המאתיים אלף דולר, ומזוודה נוספת עם השישים אלף דולר. החלפן תובע להחזיר לו את שתי המזוודות, 'הרי קניתי אותם תמורת השישים אלף'. ולעומתו טוענים הנוכלים 'לעולם לא התכוונו באמת למכור לך את המזוודות, הרי ידענו שהם יחזרו אלינו...'
כיצד יש לדון בשאלה זו?
תשובה
השיב מו"ר שליט"א:
נראה שהדין עם הנוכלים, שהרי 'אנן סהדי' - ברור כשמש, שאין אדם מוכר מאתיים אלף דולר טובים תמורת שישים אלף דולר, ומכיון שמעולם לא התכוונו לבצע את העסקה (והרי זה בגדר 'בלבו ובלב כל אדם'), ממילא המקח בטל[1].
ומה שיש לדון הוא, האם עלינו לקנוס את הנוכלים, שמכיון שהם רצו להוציא מיד החלפן מאה וארבעים אלף דולר שלא כדין, אולי נקנוס אותם ונעמיד את המקח, למרות שברור לנו שהם לא התכוונו לכך. אך למעשה נראה שאין לומר כך, כי גם החלפן רשע כמותם, שכן רצה להפיץ דולרים מזויפים. (ויעויין עוד ב'שבות יעקב' ח"א סימן קמ"ה).
[1] ונראה להוסיף בעניין שתי הערות:
א) כתב הרמ"א (חו"מ סימן רכ"ז סעיף ז'): "היה יודע הלוקח, בשעה שלקחו, שנתאנה, ושתק, ומיד אחר הלקיחה, קודם זמן שיראה לתגר או לקרובו, תובע אונאתו, לא אמרינן דמחל הואיל וידע", כלומר, על אף שידע הקונה שיש במקח הזה אונאה, יכול הוא לבוא ולתבוע את שיעור האונאה לאחר מכן, ואין אנו אומרים ששתיקתו בשעת הקנייה נחשבת למחילה, משום שדעתו היתה לרכוש את החפץ ולאחר מכן לתבוע מאוחר את שיעור האונאה.
וכתב על כך הנתיבות המשפט, שכל זה אמור דוקא באונאה (דהיינו כשהאונאה היתה רק שתות - שישית), אבל אם היה כאן 'ביטול מקח' (דהיינו שהיתה האונאה יותר משתות שבאופן זה בטל המקח), אנו אומרים שבודאי ידע ומחל, שהלא אם נאמר שכוונתו היתה לתבוע מאוחר יותר את 'ביטול המקח', הרי מלכתחילה לא היה מבצע כלל וכלל את העסקה. ולפי זה אולי אף בנידון דנן נאמר, שהיה כאן טעות בשיעור של ביטול מקח, ונאמר שאותם נוכלים ידעו ולא מחו, ולכן הרי זה נחשב למחילה והממון שייך לחלפן.
אך נראה שאין לומר כך, שכן הדבר ברור שהנוכלים לא מחלו על האונאה, ודוקא באופן רגיל, אנו אומרים שאם המוכר לא מחל על הביטול מקח, אם כן מדוע הוא מכר (ולכן המקח חל), אך בנידוננו הם באמת תיכננו לקחת את שתי המזוודות, ולכן לא שייך כאן עניין של מחילה כלל.
ב) לכאורה יש עדיין לדון בדברים, שמכיון שבזמן ה'מכירה' הנוכל עשה כל שביכולתו לקיימה, באופן שלא יורגש כל צד של רמאות, וטרח לשכנע את החלפן שמדובר בעסקה מוצלחת, אם כן, אף שעתה אנו מאמינים לו שהיתה דעתו לרמות בשעת המכירה, מכל מקום בשעת מעשה אף אחד לא ידע מכך, ואולי מה שחשב אז בלבו זה בגדר 'דברים שבלב' שאינם דברים. ויתרה מזאת, יש עדיין להבין, הרי אם אכן היה החלפן עומד על שלו, ולא היה מפחד ובורח, אלא דורש לערוך בדיקה לאמת את דבריו שהכסף אינו מזוייף (כפי שהראה המכשיר שלו), הרי שלכאורה לא היה יכול הנוכל להוציא ממנו את הממון בדין תורה, ואם כן, הרי שלקח את הסיכון שיתכן ויפסיד את ממונו!
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.