מעבר לגבול – מאמר לפרשת וירא

באחד מבתי הכנסת העתיקים בירושלים, היה מנהג קבוע, שרב בית הכנסת נשא דברי חיזוק והתעוררות בפני עשרות המתפללים לפני תפילת נעילה ביום הכפורים, כדי לרגש ולעורר את הקהל לקראת סיומו של היום הקדוש. אחד המתפללים באותו בית כנסת היה הרב שמואל אהרון יודלביץ (מרבני ישיבת "עץ חיים" בירושלים, נפטר בשנת 1979).

ביום הכיפורים הראשון לאחר פטירת רב בית הכנסת, ביקשו מהרב יודלביץ למלא את מקומו ושהוא ימסור את הדרשה המסורתית, אולם הרב סירב. לאחר יום הכיפורים שאלו אותו מדוע סירב, והוא ענה את התשובה הבאה: אין ספק שלעורר את הציבור לתשובה זוהי זכות עצומה, אולם בעזרת הנשים הייתה אשת הרב המנוח, ואין לי ספק, שאם הייתי ניגש לדבר היא הייתה מזילה דמעה מרוב געגוע וצער על כך שהשנה היא לא זוכה לשמוע את בעלה. חיזוק רוחני של כולנו לא יכול לבוא על חשבון דמעה אחת של אלמנה...

אחד הסיפורים הידועים המובאים בתלמוד, הוא על אותו אדם שבא בפני הלל ובפיו בקשה: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת" (שבת לא.).

כוונת אותו אדם הייתה שהלל ייתן לו יסוד אחד, שיהווה בסיס לכל מצוות התורה. היסוד שהלל נתן לו הוא אהבת הזולת – מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך.

דיו רב נשפך כדי להבין את משמעות התשובה של הלל, וכיצד מצות אהבת הזולת משמשת בסיס  לכל מצוות התורה.

הלל הזקן למד זאת ממישהו. אברהם אבינו כבר גילה לנו, שאהבת הזולת ומידת החסד מהווים שער ליהדות כולה. אברהם אבינו מוגדר כעמוד החסד וכפי שמספרת לנו הפרשה. אברהם לא היה רק עמוד החסד, הוא גם אבי האומה היהודית, הוא הראשון שהכיר בבורא עולם והפיץ את אמונתו. כנראה שיש קשר בין הדברים.

שורש אחד יש לחסד ולמושג הנקרא "יראת השם".

השורש הוא – יציאת האדם מהגבול של עצמו. הסתכלות אל מעבר לעצמו, ראיית הזולת והתבוננות בבריאה ובעולם. כשאדם מרוכז רק בעצמו, הוא משול לאדם השרוי בחדר אפל, אשר הדלתות והחלונות אטומים לחלוטין. מיד כשהחלון נפתח, הוא רואה את הכל בבת אחת – את האנשים, את השמים והארץ. כשאדם מחליט לפתוח חלון באישיותו, הוא לפתע רואה את הזולת וממילא גם את הבורא.

מה שנדרש מהאדם הוא התבוננות במה שמתרחש מחוץ לגבולות עצמו. כזה היה אברהם. אברהם שם לב לאנשים שסביבו, וממילא גם לבריאה הדוממת שסביבו. דממת הבריאה 'זעקה' אליו בקול ברור - יש לי יוצר.

ההתלמדות ליציאה של האדם מהתרכזות בעצמו, מתחילה באהבת הזולת. לכן כותבת התורה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'" (ויקרא יט, יח). כשאדם אוהב את הזולת ומתרגל חשיבה ויציאה מחוץ לגבולות עצמו, הוא מסוגל "להרחיק לכת" יותר ולחשוב על בוראו. זו כוונת הלל לאותו גר, שהיסוד של היהדות הוא לצאת מהאנוכיות, להתחיל לתרגל את זה על חבר – מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך.

על פי זה ניתן אולי להבין את מה שמסופר בהמשך הפרשה. לוט מארח את המלאכים בביתו בניגוד גמור לחוקת סדום, וכשאנשי העיר גילו זאת הם צבאו על פתח ביתו של לוט ודרשו ממנו להוציא את האורחים כדי שיוכלו להתעלל בהם. המלאכים הענישו את אנשי העיר בעיוורון – "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים" (בראשית יט, יא). מדוע דווקא בעיוורון? עיוור הוא אדם שלא יכול לראות מה שסובב אותו. באופן סימבולי, עיוורון זה ההיפך של ראייה מחוץ לאני. כך שעונשם היה מידה כנגד מידה – מי שמרוכז רק בעצמו ולא משתמש בחוש הראיה שניחן בו כדי לראות, לחוש את הסביבה ולגמול חסד, למה לו עיניים?