בלעדי: הרבנית צ’ולק - הסיפור שרה ימימה

יוֹם שִׁשִּׁי חָרְפִּי.

עוֹד רֶגַע שַׁבָּת! צָרִיךְ לְמַהֵר וּלְהָדִיחַ אֶת הַכֵּלִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּכִּיּוֹר הַבְּשָׂרִי, לְהַעֲמִיד אֶת הַסִּירִים עַל הַפְּלָטָה, שְׁטִיפָה קְטַנָּה בַּסָּלוֹן שֶׁהִתְלַכְלֵךְ פִּתְאוֹם מִמַּשְׁקֶה שֶׁנִּשְׁפַּךְ, הֵי!!! עוֹד חָמֵשׁ דַּקּוֹת הַצִּפְצוּף הָרִאשׁוֹן!

תִּרְאוּ אֶת הַשֻּׁלְחָן כָּאן! יֵשׁ חֲפָצִים שֶׁל מֻקְצֶה שֶׁחַיָּבִים לָקַחַת מִכָּאן, מַהֵר! מַהֵר! עוֹד רֶגַע צִפְצוּף!

הֵי! מִי זֶה? מִי בַּדֶּלֶת? נִדְמֶה לִי שֶׁהִיא נִפְתַּחַת!

שָׁאאאלוֹם!

בַּפֶּתַח עוֹמֶדֶת שָׂרָה יְמִימָה, לְבוּשָׁה בִּגְדֵי שַׁבָּת נָאִים; חֲלִיפָה שְׁחֹרָה מֻקְפֶּדֶת וּמִתַּחְתֶּיהָ חֻלְצָה לְבָנָה בּוֹהֶקֶת, מְגֹהֶצֶת לְהַפְלִיא. חִיּוּךְ רָחָב מָלֵא חֲשִׁיבוּת עַל פָּנֶיהָ, הִיא פּוֹתַחַת אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה כְּאִלּוּ הָיְתָה בַּעֲלַת הַבַּיִת. הַדֶּלֶת נִשְׁאֶרֶת פְּתוּחָה וְשָׂרָה יְמִימָה נִכְנֶסֶת הַיְשֵׁר לַסָּלוֹן שֶׁזֶּה עַתָּה עָבַר שְׁטִיפָה אַחֲרוֹנָה. נַעֲלֵי הֶעָקֵב שֶׁלָּהּ מַשְׁאִירוֹת סִימָנִים קְטַנְטַנִּים עַל הָרִצְפָּה הָרְטֻבָּה, אַךְ שָׂרָה יְמִימָה אֵינָהּ שָׂמָה לֵב לְזוּטוֹת. הִיא מִתְיַשֶּׁבֶת לְיַד הַשֻּׁלְחָן הַגָּדוֹל, הֶעָרוּךְ לִכְבוֹד שַׁבָּת הַמַּלְכָּה, וְקוֹרֵאת לְכֻלָּם: "שָׁאאאלוֹם! שָׁלוֹם יְלָדִים! הִגַּעְתִּי, כְּפִי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים. אַתֶּם כְּבָר יוֹדְעִים לְמָה מְצַפָּה שָׂרָה יְמִימָה, לֹא? פִּסַּת עוּגָה קְטַנָּה וְכוֹס שְׁתִיָּה מַתְאִימוֹת לִי בְּדִיּוּק לְמַצַּב הָרוּחַ".

יַלְדֹנֶת קְטַנָּה נִכְנֶסֶת לַסָּלוֹן, בְּיָדֶיהָ צְלוֹחִית וְעָלֶיהָ פְּרוּסַת עוּגַת שׁוֹקוֹלָד וְכוֹס מִיץ תַּפּוּזִים. "אִמָּא הֵבִיאָה לָךְ. הִיא בִּקְּשָׁה שֶׁתְּחַכִּי רֶגַע, כִּי הִיא רַק גּוֹמֶרֶת לְהִתְאַרְגֵּן לְשַׁבָּת".

שָׂרָה יְמִימָה אוֹחֶזֶת בְּפִסַּת הָעוּגָה וּמִתְבּוֹנֶנֶת בָּהּ בִּרְצִינוּת. "נוּ, טוֹב", הִיא קוֹבַעַת, "בֶּאֱמֶת לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁתִּהְיֶה כָּאן עוּגָה מְשֻׁבַּחַת בֶּאֱמֶת, אֲבָל גַּם זֶה בְּסֵדֶר. רֶגַע, רֶגַע! יֵשׁ כָּאן סֻכָּר אֲמִתִּי אוֹ תַּחֲלִיף סֻכָּר? אֲנִי חַיֶּבֶת מָתוֹק. כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה", וְכָאן פִּתְאוֹם הִיא מַנְמִיכָה אֶת קוֹלָהּ וּמְגַלָּה סוֹד חֲרִישִׁי לְאַבָּא, שֶׁבָּא לְהַתְקִין אֶת הַנֵּרוֹת שֶׁבַּפָּמוֹט רַב הַזְּרוֹעוֹת, "כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינֹקֶת, אִמָּא שֶׁלִּי לֹא הֶאֱכִילָה אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, מַה לַּעֲשׂוֹת? וּמֵאָז אֲנִי חַיֶּבֶת לֶאֱכֹל הַרְבֵּה מָתוֹק, כְּדֵי לְהַשְׁלִים אֶת הֶחָסֵר. לָכֵן חָשׁוּב לִי לִבְדֹּק שֶׁיֵּשׁ כָּאן בָּעוּגָה סֻכָּר שֶׁל מַמָּשׁ, וְלֹא, חָלִילָה, מַמְתִּיק מְלָאכוּתִי". הִיא אוֹחֶזֶת בַּעֲדִינוּת בָּעוּגָה בְּיָדָהּ הַמְטֻפַּחַת, עוֹצֶמֶת אֶת עֵינֶיהָ בְּרִכּוּז וּמְבָרֶכֶת בְּקוֹל רָם, כְּשֶׁכָּל בְּנֵי הַבַּיִת שׁוֹמְעִים הֵיטֵב: "בָּרוּךְ אַתָּה... בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת". "אָמֵן!" מְשִׁיבִים כֻּלָּם, הָ'אָמֵן' בּוֹקֵעַ מִכָּל חַדְרֵי הַבַּיִת. אָמֵן מֵהַמִּטְבָּח וּמֵהַמִּרְפֶּסֶת, אָמֵן מֵחַדְרֵי הַיְלָדִים וּמֵחֲדַר הַשֵּׁנָה. שָׂרָה יְמִימָה מְזַכָּה אֶת כֻּלָּם בְּמִצְווֹת!

שָׂרָה יְמִימָה בּוֹחֶנֶת אֶת הַמַּשְׁקֶה הַצּוֹנֵן: "נִתָּן לוֹמַר, שֶׁמִּיץ תַּפּוּזִים מֵעוֹלָם לֹא הָיָה בְּרֹאשׁ סִדְרֵי הָעֲדִיפֻיּוֹת שֶׁלִּי, נֶקְטַר מַנְגוֹ תָּמִיד דִּבֵּר אֵלַי יוֹתֵר, אוֹ לְפָחוֹת מַשְׁקֶה מוּגָז. אֲבָל בְּהִתְחַשֵּׁב בָּזֶה שֶׁהַמַּשְׁקֶה נִמְזָג לְכוֹס רְגִילָה וְלֹא--- וְלֹא לְכוֹס חַד פַּעֲמִית, כְּפִי שֶׁקּוֹרֶה כָּאן בְּדֶרֶךְ כְּלָל, נִתָּן לִסְלֹחַ עַל כָּךְ, וְלִשְׁתּוֹת". וְשׁוּב מְבָרֶכֶת יְמִימָה בְּכַוָּנָה גְּדוֹלָה וּבְקוֹל גָּדוֹל עַל הַמַּשְׁקֶה וְלוֹגֶמֶת מִמֶּנּוּ בִּמְצִיצוֹת זְעִירוֹת וּמְכֻבָּדוֹת.

הָאָמֵן שֶׁל כֻּלָּם מִצְטָרֵף כְּבָר לְצִפְצוּף הַמַּכְרִיז עַל עֲשָׂרָה רְגָעִים לִפְנֵי כְּנִיסַת הַשַּׁבָּת.

לֵאָה נִכְנֶסֶת לַחֶדֶר, מְטַפֶּסֶת עַל הַשְּׁרַפְרַף הַנָּמוּךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ לְתֵבַת הַזְּכוּכִית שֶׁבְּתוֹכָהּ מֻצָּבִים הַפָּמוֹטוֹת. הִיא מַצִּיתָהּ אֶת הַגַּפְרוּר וּמַדְלִיקָה אֶת הַנֵּרוֹת; נֵר לְאַבָּא וְנֵר לְאִמָּא, נֵר לְכָל אֶחָד מִתְּרֵיסַר הַיְלָדִים בלעה"ר. הַשַּׁלְהָבוֹת עוֹלוֹת וְשׁוֹלְחוֹת נְגֹהוֹת אוֹר לַחֶדֶר הַגָּדוֹל. "שַׁבָּת שָׁלוֹם!" אוֹמֶרֶת אִמָּא כְּשֶׁהִיא מְסַיֶּמֶת לְבָרֵךְ, "שַׁבָּת שָׁלוֹם", מְשִׁיבָה לָהּ שָׂרָה יְמִימָה, "תּוֹדָה עַל הָעוּגָה וְתוֹדָה גַּם עַל הַשְּׁתִיָּה. תָּמִיד צָרִיךְ לוֹמַר תּוֹדָה, כְּשֶׁטָּעִים יוֹתֵר וּכְשֶׁטָּעִים פָּחוֹת!"

לֵאָה מִתְיַשֶּׁבֶת בִּרְגִיעָה לְצִדָּהּ שֶׁל שָׂרָה יְמִימָה, סִדּוּר שֶׁל שַׁבָּת בְּיָדֶיהָ, וְאוֹר שֶׁל שַׁבָּת נוֹצֵץ בְּפָנֶיהָ. "מַה שְּׁלוֹמֵךְ, שָׂרָה יְמִימָה?" שׁוֹאֶלֶת לֵאָה, "שְׁלוֹמִי שָׁלוֹם, כְּמִיָּמִים יָמִימָה, לֹא סְתָם קוֹרְאִים לִי שָׂרָה יְמִימָה!"

וּפִתְאוֹם נֶעֱמֶדֶת שָׂרָה יְמִימָה וְקוֹרֵאת בְּקוֹל גָּדוֹל, כְּאִלּוּ קְהַל אֲלָפִים עוֹמֵד לְמוּלָהּ: "לֹא סְתָם קוֹרְאִים לִי יְמִימָה, אֲבָל גַּם לֹא סְתָם קוֹרְאִים לִי שָׂרָה! רוּחַ נְבוּאָה נִזְרְקָה בִּי אֶמֶשׁ, וְגִלְּתָה לִי שֶׁרוּחָהּ שֶׁל שָׂרָה שְׁנִירֶר מְפַעֶמֶת בִּי. כֵּן! כֵּן!", הִיא מְהַנְהֶנֶת לְמַרְאֵה הַפִּיּוֹת שֶׁל יַלְדוֹת הַמִּשְׁפָּחָה הַצְּעִירוֹת הַנִּפְעָרִים לְמוּלָהּ, "שָׂרָה שְׁנִירֶר מִקְּרָקוֹב, מְיַסֶּדֶת תְּנוּעַת 'בֵּית יַעֲקֹב' חָיֹה תִּחְיֶה! מִפּוֹלִין הָרְחוֹקָה, מִקְּרָקוֹב הָעַתִּיקָה, הִיא הִגִּיעָה הַיְשֵׁר אֵלַי, וְשָׁלְחָה אוֹתִי לְכָאן, לַבַּיִת הַזֶּה, כְּדֵי לְהַעֲבִיר מְסָרִים לָאֻמָּה וְלִבְנוֹת בֵּית יַעֲקֹב!"

שָׂרָה יְמִימָה נֶעֱצֶרֶת לְרֶגַע, נוֹשֶׁמֶת נְשִׁימָה אֲרֻכָּה וּמַבִּיטָה בַּיְלָדוֹת הָרוֹצוֹת כְּבָר לָשִׁיר אֶת שִׁירַת "לְכָה דּוֹדִי". הֵן מַבִּיטוֹת זוֹ עַל זוֹ וּמַבְלִיעוֹת חִיּוּךְ קָטָן, מַכִּירוֹת כְּבָר אֶת רַעְיוֹנוֹתֶיהָ הַמְשֻׁנִּים שֶׁל שָׂרָה יְמִימָה. רַק לֵאָה אֵינָהּ מְחַיֶּכֶת. הִיא אוֹמֶרֶת: "שָׂרָה יְמִימָה, אוּלַי תִּצְטָרְפִי אֵלֵינוּ לְקַבָּלַת שַׁבָּת?" אַךְ שָׂרָה יְמִימָה כְּלָל אֵינָהּ שׁוֹמַעַת. עֵינֶיהָ נְעוּצוֹת הָלְאָה הָלְאָה מִשָּׁם. מַבָּט מוּזָר מְרַצֵד בָּהֶן, הִיא מֵיטִיבָה אֶת חֲלִיפָתָהּ, מְיַשֶּׁרֶת אֶת גֵּוָהּ, וּכְאִלּוּ מַחְזִיקָה רַמְקוֹל דִּמְיוֹנִי בְּיָדָהּ: "רַק בָּנוֹת יוֹשְׁבוֹת כָּאן, נָכוֹן? הַבָּנוֹת - בְּנוֹתַי! הַצֹּאן צֹאנִי! בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה! נֵצֵאָה לִקְרָקוֹב וּנְחַיֶּה מֵחָדָשׁ אֶת רוּחָהּ שֶׁל שָׂרָה שְׁנִירֶר... תָּכְנִיּוֹת רַבּוֹת בְּאַמְתַּחְתִּי... מַהְפֵּכָה, מַהְפֵּכָה שֶׁל מַמָּשׁ..."

לֵאָה מְנַסָּה שׁוּב: "שָׂרָה יְמִימָה, שַׁבָּת הַיּוֹם, אוּלַי כְּדַאי שֶׁבֵּינְתַיִם, עַד הַיְצִיאָה לִקְרָקוֹב, נִתְפַּלֵּל, אוֹ אוּלַי תַּעֲדִיפִי לִקְרֹא מַשֶּׁהוּ?"

שָׂרָה יְמִימָה נוֹעֶצֶת בלֵאָה מַבָּט מְזָרֶה אֵימָה: "לֹא עֵת לִקְרֹא עַכְשָׁו בְּדוּתוֹת, כִּי אִם לִקְרֹא אֶת דְּבַר ה' וְאֶת דְּבַר שָׂרָה שְׁנִירֶר עוֹשַׂת דְּבָרוֹ. 'בֵּית יַעֲקֹב' חָדָשׁ אֲנִי הוֹלֶכֶת לְהָקִים, וַאֲפִלּוּ שְׁבִיס קָנִיתִי אֶמֶשׁ, מִיָּד לְאַחַר שֶׁנִּתְגַּלָּה אֵלַי דְּבַר הַחֲלוֹם. שְׁבִיס כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְשָׂרָה שְׁנִירֶר. תִּכְנַנְתִּי לַחְבֹּשׁ אוֹתוֹ לְרֹאשִׁי לְשַׁבָּת, אֲבָל שָׁכַחְתִּי". שָׂרָה יְמִימָה מִתְיַשֶּׁבֶת לְפֶתַע וְלוֹחֶשֶׁת ללֵאָה עַל אָזְנָהּ: "זֶה דַּוְקָא טוֹב לִי הַשְּׁבִיס הַזֶּה, הוּא מְחַמֵּם מְאֹד. אַתְּ יוֹדַעַת, סִפַּרְתִּי הָרֶגַע לְבַעֲלֵךְ שֶׁכְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה, תִּינֹקֶת מַמָּשׁ, אִמָּא שֶׁלִּי לֹא הֶאֱכִילָה אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, וְגַם לֹא מַסְפִּיק חִמְּמָה אוֹתִי. הַשְּׁבִיס הַזֶּה מְחַמֵּם מְצֻיָּן! לֹא סְתָם נִבְחַרְתִּי אֲנִי לִהְיוֹת שָׂרָה שְׁנִירֶר".

הַיְלָדוֹת פָּנוּ לְעִסּוּקֵיהֶן זֶה מִכְּבָר, נוֹאֲשׁוּ מִשִּׁירַת שַׁבָּת עִם אִמָּא. שָׂרָה יְמִימָה מִתְרוֹמֶמֶת שׁוּב וּפוֹנָה לָתוּר אַחֲרֵיהֶן בְּרַחֲבֵי הַבַּיִת. הִיא עוֹבֶרֶת מֵחֶדֶר לְחֶדֶר כְּרוּחַ סְעָרָה. "שְׁמַעְתֶּן? אַךְ תֵּצֵא הַשַּׁבָּת וְנֵלֵךְ כֻּלָּנוּ, מִשְׁאֲרוֹתֵינוּ עַל שִׁכְמֵנוּ, מַקְלֵינוּ בְּיָדֵינוּ וּמָתְנֵינוּ חֲגוּרִים - לִקְרָקוֹב, לְהָקִים מֵחָדָשׁ אֶת 'בֵּית יַעֲקֹב'!"

לֵאָה אוֹחֶזֶת בִּכְתֵפֶיהָ וּמוֹשִׁיבָה אוֹתָהּ בַּעֲדִינוּת עַל הַכִּסֵּא. "שָׂרָה יְמִימָה, עִזְבִי אוֹתָן, תְּנִי לָהֶן לְשַׂחֵק, תַּשְׁאִירִי לָהֶן אֶת זֶה לְפַעַם אַחֶרֶת!" שָׂרָה יְמִימָה מִתְיַשֶּׁבֶת בַּאֲנָחָה, מוּבֶסֶת, כְּאִלּוּ יָצְאָה הָרוּחַ מִמִּפְרְשֵׂי נְבוּאָתָהּ. מַבָּט מְפֻכָּח מַבְלִיחַ לְפֶתַע בְּעֵינֶיהָ. "אַחֲרֵי הַקִּדּוּשׁ... אַחֲרֵי הַקִּדּוּשׁ אֶלְגֹּם רַק מֵהַמָּרָק הָרוֹתֵחַ שֶׁלָּךְ, לֵאָה, וְאֵלֵךְ מִכָּאן. מָרָק רוֹתֵחַ בִּמְקוֹם הַחֹם שֶׁאִמָּא שֶׁלִּי לֹא הֶעֱנִיקָה לִי כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנְטֹנֶת. אֲבָל אֶחְזֹר מָחָר! אַל תִּדְאֲגִי! אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי תָּמִיד חוֹזֶרֶת, כִּי בְּכָל זֹאת, מָרָק רוֹתֵחַ וּשְׁתִיָּה וּפִסַּת עוּגָה קְטַנָּה, אֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל רַק כָּאן. שָׁרָה שְׁנִירֶר? אֲנִי לֹא בְּטוּחָה. שָׁרָה שְׁנוֹרֶער? זֶה בָּטוּחַ!"

ולֵאָה מַעֲנִיקָה לְשָׂרָה יְמִימָה מַבָּט אוֹהֵב, כְּמוֹ שְׁבִיס מְחַמֵּם, כְּמוֹ מָרָק רוֹתֵחַ בְּעִצּוּמָהּ שֶׁל סוּפָה.

עוֹד קְצָת עַל שרה ימימה:

שרה ימימה הייתה אחת מיני רבות שהגיעו לבית שבקומה השניה. חלק מן האורחות הרבות היו מתרחצות, אוכלות ושוהות בו שעות רבות; בשבת כבחול, בשעות היום ובלילה. הן הרגישו נוח להשתמש בשירותי המטבח או האמבט.

אברהם, אחד ממתנדבי "עזר מציון", ספר כי פעם אחת ויחידה 'זכה' שלאה תגער בו. היה זה בערב פסח, כאשר נכנס במקרה למטבחה. הוא נחרד לראות את אחד מן האורחים הקבועים מרוקן בשיטתיות סיר אחר סיר מהאוכל שיועד לליל הסדר!

אברהם ניסה לפנות את האורח מן המטבח, ואז, לפי עדותו, זכה הוא בעצמו לקבל לראשונה גערה מפי לאה. היא בקשה ממנו שיאפשר לאורח החשוב להמשיך במלאכתו.

לאה התייחסה לאורחים הרבים בכבוד ובאהבה, ושרתה אותם במסירות. היא אהבה להאזין לברכותיהם, כמו היו ברכה מגדולי ישראל ממש.