דמויות ביהדות

דוד ובת שבע - מזווית שונה

אי אפשר להבין את הדברים שעליהם מסופר בתורה ובנ"ך, גמרא ומדרשים – כפשוטם באותה אמת מידה של חוסר הבנה שלנו

| י' חשון התשע"ד |
אא

דברי הקדמה

בהקדמה לספר "שפתי חיים" של הגאון הרב חיים פרידלנדר זצ"ל[1], המבאר נקודות של מחשבה והשקפה בספר בראשית, כותב הרב כך: "[כאשר מתעסקים בדמויות המקראיות] צריך לדעת במי מדובר, הרי מדובר באנשים גבוהים מאוד, אבות הקדושים שעליהם אמרו חז"ל "האבות הן המרכבה", שבטי יה, משה ואהרון, דור דעה, ולפי גודל מדרגתם הן המעשים הטובים, שמסופר עליהם אנו צריכים להסתכל עליהם בהתאם למדרגתם, לפי המבט שלהם. וכך גם צריך להיות המבט על החטאים שלהם, להבין אותם בהתאם לגודל מדרגתם, שיתכן שגם אם במדרגתם הגבוהה זה נקרא עבירה, אבל זה אינו כפי שאנו מתארים מה זה נקרא עבירה, ואי אפשר להבין את הדברים שעליהם מסופר בתורה ובנ"ך, גמרא ומדרשים – כפשוטם באותה אמת מידה של חוסר הבנה שלנו".

השקפת הזוהר הקדוש על מעשה דוד ובת שבע

מן המפורסמות היא הידיעה כי התורה נדרשת בארבעה רבדים המכונים פרד"ס (פשט, רמז, דרש וסוד). וזאת הדרך העולה במסילת ההבנה הצרופה על מנת לזכות להבין את עומקה של התורה, להתחיל בהבנת פשטותם של המקראות, ולהמשיך להעמיק עד דברי הסוד. עם זאת, ברצוני להתחיל דווקא בצורה הפוכה – עם דברי הסוד. בהקדמה לספר הזוהר[2] (דף ח סימן ע"א) ישנה התייחסות מעניינת, וחשובה מאוד לנושא שבו אנו עוסקים, וממנה יסוד ואבן פינה להבין את הסוגיה, וזה לשון הזוהר: "דוד מלכא בשעתא דאירע ליה ההוא עובדא דחיל, בההיא שעתא סליק דומ"ה קמי קב"ה, ואמר ליה: מארי דעלמא כתיב בתורה (ויקרא כ, פס י): "ואיש אשר ינאף את אשת איש", וכתיב (שם, פס יח) ואל אשת עמיתך וגו, דוד דקלקל ברית בערוה מהו? אמר ליה קב"ה: דוד זכאה הוא, וברית קדישא על תקוניה קיימא, דהא גלי קדמי דאזדמנת ליה בת שבע מיומא דאתברי עלמא".

[תרגום לשון הזוהר: בשעה שאירע לו לדוד המלך את המעשה (עם בת שבע), באותה שעה עלה דומ"ה (שם מלאך) לפני האלוקים ואמר: ריבונו של עולם, כתוב בתורה: "ואיש אשר ינאף את אשת איש", וכן כתוב: ואל אשת עמיתך וגו, ודוד שקלקל ברית בערווה, מה דינו? אמר לו הקב"ה: דוד – זכאי הוא! וברית הקודש עדיין עומד על תיקונו, שהרי גלוי לפני שבת שבע מזומנת לו מיום שנברא העולם].

ביאור הפסוקים

אחרי שהצטיידנו בידיעות חשובות אלו מהזוהר, ומדבריו של הרב חיים פרידלנדר זצ"ל, אפשר לנתח את פסוקי התורה לאור דברי חז"ל וקבלתם:

* "ויהי לעת הערב, ויקום דויד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך, וירא אישה רוחצת מעל הגג...". (שמואל ב, פרק יא, פס ב).

תיאור ראשון שעולה מן המקרא הוא שדוד המלך ראה אישה רוחצת, וכידוע בלשון הקודש המילה "הסתכלות" מורה על עיון והרגש עמוק, בעוד "ראיה" (דהיינו פעולת הראיה) היא דבר הנעשה בעלמא ושטחית מאוד[3], ודוד המלך בוודאי לא התכוון אפילו לראותה, אלא היא נתגלתה לנגד עיניו במקרה[4].

* "וישלח דויד וידרוש לאישה. ויאמר: הלוא זאת בת שבע בת אליעם, אשת אוריה החיתי". (שם, פס ג).

א. שאלה חשובה עולה מן המקרא הזה: וכי מה לו לדוד המלך לדרוש מיהי האישה, שכן אם הוא חשק בה ומוכן אפילו לשכב עם אשת איש (וכפי שטוענים הטועים שהוא עשה), אזי שייקח אותה בכוח, ומה זה משנה אם היא אשת איש או לא? ואילו מיד כאשר נודע לו לדוד מה טיבה של האישה הוא קורא בקול[5]: "הלא זאת בת שבע... אשת אורייה החיתי", מדוע הוא כה שמח שהיא אשת איש? מה דוד בא ללמדנו בקריאת מיותרת זאת, והרי כידוע אין אות מיותרת במקרא.

בשביל לענות על שאלה זאת נצטט את דברי חז"ל במסכת שבת (דף נו, עמ א), וכך כתוב: "אמר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד, [היה] כותב גט כריתות לאשתו". לאור דברי חז"ל אלו, קריאתו של דוד מובנת בהחלט: הלא [הרי] זאת בת שבע, בדיוק לתשובה זאת חיכיתי, וכעת אני יודע שהיא מותרת, מפני שבעלה זה אוריה החיתי הנמצא בשדות הקרב, ולכן הוא בוודאי כתב גט כריתות לבת שבע [כדרכם של היוצאים למלחמות בתקופת דוד המלך], וממילא היא מותרת.

ב. שאלה שנייה שעולה מן הפסוק היא זאת: אם בת שבע אכן הייתה גרושה ואין מרות בעל עליה, אזי מדוע מייחס אותה הכתוב לאורייה החיתי?

על שאלה זאת ענה הרב מרדכי נויגרשל[6], וכך כתב: "ברור אפוא שבת שבע הייתה גרושה, ואין לשאול אם כן מדוע מכנה אותה הנביא "אשת אורייה החיתי" שכן בלשון המקרא אישה נקראת "אשת בעלה" גם אחרי מותו וגם אחרי שנישאה לאחר, דוגמת אביגיל אשת דוד שהנביא מכנה "אשת נבל הכרמלי" שנים אחרי מות נבל ונישואיה לדוד (שמואל ב, פרק ג, פס ג. ובמקומות נוספים)"[7].

 * "וישלח דויד מלאכים וייקחה, ותבוא אליו וישכב עימה, והיא מתקדשת מטומאתה, ותשב אל ביתה". (שם, פס ד).

"כששלח לקרוא לה נאמר "והיא מתקדשת מטומאתה", לאמר: התורה מדגישה כי היא לא הייתה נידה, וכי דוד המלך שלח לברר זאת, וכי יעלה על הדעת שאדם המקפיד לברר שאישה אינה נידה יעבור בשאט נפש על איסור אשת איש החמור יותר?"[8].

* "ותהר האישה, ותשלח ותגד לדויד ותאמר: הרה אנוכי. וישלח דויד אל יואב: שלח אלי את אוריה החיתי. וישלח יואב את אוריה אל דויד. ויבוא אוריה אליו, וישאל דויד לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה. ויאמר דויד לאוריה: רד לביתך ורחץ רגליך. ויצא אוריה מבית המלך, ותצא אחריו משאת המלך. וישכב אוריה פתח בית המלך, את כל עבדי אדוניו, ולא ירד אל ביתו. ויגידו לדויד לאמור: לא ירד אוריה אל ביתו. ויאמר דויד אל אוריה: הלוא מדרך אתה בא, מדוע לא ירדת אל ביתך? ויאמר אוריה אל דויד: הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים, ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות, ולשכב עם אשתי? חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה". (שם, פס ה – י"ג).

א. כבר מיד אנו מרגישים את הקושיה הראשונה שעולה מן הפסוק: אם בת שבע אכן לא הייתה אשת איש, ממילא הילד הוא לא ממזר, ואזי מה יש לדוד להביא את אוריה משדה המערכה בשביל לנסות ל"הפיל" את דבר הריונה של בת שבע עליו?

על שאלה זאת ענה הגאון המלבי"ם[9] זצ"ל, והנה עיקר דבריו: "הנה גם לזה יש מענה שאחר שדוד ידע האמת שהוא בנו ישמור זאת בליבו לעת מצוא, כשיגדל הילד יגלה שהוא בן המלך... [ו]הנה עתה היה [דוד] מוכרח לזה [להסתיר הדבר] אחר שנתעברה, שבהכרח יתגלה הדבר ויצמח מזה חילול ה וגם מרד במלוכה כאשר קרה כזאת למלכי הארץ עבור עניינים כאלה, ובפרט שהייתה נכד[ת] אחיתופל יועץ המלך" [שהיה בקושרים עם אבשלום להסב המלוכה אליו]. (מלבי"ם לשמואל ב, פרק יא, פס ה). 

המלבי"ם מסביר, שדוד המלך אכן התכוון לספר לילד, כאשר הוא יגדל, שהוא בנו. ואילו עכשיו הוא חשש שדבר הריונה של בת שבע ישמש כנשק ביד הקושרים, והמורדים במלך (בדוד), שתמיד מחפשים "לכלוך" על מנת להוקיע את השלטון. מה גם שפה היה חשש ברור, שכן בת שבע הייתה נכדת אחיתופל, שכידוע היה מגדולי הקושרים נגד דוד המלך. 

ב. כאן אנו למדים את העובדה ש"אוריה -  מורד במלכות היה" (מסכת שבת, דף נו, עמ א), ובמילים הבאות המחיש לנו הרב מ. נויגרשל את מרידתו של אוריה, וכפי שהיא עולה מתוך הפסוקים[10]: "כשם שברור לחלוטין שבת שבע הייתה גרושה, ברור גם כי אוריה אכן היה מורד במלכות. עצם האמירה "ואדוני יואב" בפניו של דוד המלך, אמירה חמורה היא בעיקר בהתחשב בנסיבות. יש לזכור, כי אמר זאת תוך כדי שסרב ללכת לביתו כמצוות המלך, וזאת בגלל ש"אדוני יואב" ו"עבדי אדוני" נמצאים בשדה, ואיך ילך הוא לביתו לאכול ולשתות וכו, האם אין בכך התרסה ורמז למלך מעין אמירה: אתה יושב לך בבית ספון בביטחון עם כל המשתמטים, ומצווה עלי ללכת לביתי לחגוג, והחברים יושבים בשדה ומסתכנים יום ולילה, וכי בכך אין מרידה במלכות?

זאת ועוד, הרב יואב ישב כל הזמן "על הגדר", כבר בזמן איחוד הממלכה כשהרג יואב את אבנר אומר דוד "בני צרויה קשים ממני" גם במרד אבשלום הפר יואב, שהיה אמנם לצידו של דוד, את ציוויו של המלך: "לאט לכם בנער באבשלום" והרג את אבשלום על אפו ועל חמתו של דוד, ובאחרית ימיו של דוד חבר למרד של אדוניהו המתנשא למלוך, כה חמורה הייתה התנהגותו של יואב וכה מסוכנת למלכות בית דוד שדוד המלך שחשש להענישו בחייו, מצווה את שלמה להרגו אחרי מותו. ועתה נמצאים החיילים בשדה, ויואב בסערת המלחמה, הצלחות וכיבושים. הפופולאריות שלו כה עולה עד כי מרגיש הוא שאם הוא יכנס לרבת בני עמון תהיה הערצת העם מכוונת אליו על חשבון דוד. ובשעה רגישה זו, כשהעם לצידו של יואב וחרבות בידיהם, בא אחד מהגיבורים ומציב עצמו בעליל לצד יואב נגד דוד, ברור שריח חריף של מרידה עולה באפו של דוד. למעלה מזאת, אוריה לא הסתפק בסירוב למלא אחר בקשת המלך ולעלות לביתו, יושב הוא כל הלילה למרגלות ארמונו של דוד על העבדים כמאמר הכתוב: "וישכב אוריה פתח בית המלך, את כל עבדי אדוניו, ולא ירד אל ביתו", זו כבר הפגנה של ממש נגד המלך, לשכב עם העבדים, כשהוא אחד הגיבורים המפורסמים, וכולם שואלים מה קרה? ולכולם מן הסתם הוא אומר: הנה למלך לא איכפת מה מתרחש בחזית ובשעה שהחיילים לוחמים ומתים הוא עושה מחוות למקורבים... היש מרידה חמורה מזו?".

* "ויהי בבוקר, ויכתוב דויד ספר אל יואב, וישלח ביד אוריה. ויכתוב בספר לאמור: הבו את אורייה אל מול פני המלחמה החזקה, ושבתם מאחריו וניכה ומת. ויהי בשמור יואב אל העיר, וייתן את אוריה אל המקום אשר ידע, כי אנשי חיל שם. וייצאו אנשי העיר ויילחמו את יואב, וייפול מן העם מעבדי דויד, וימת גם אוריה החיתי". (שם, פס יד – י"ז).

דוד המלך ניצל את תוקף סמכותו כמלך, וחרץ את דינו כמורד במלכות שאחת דתו להמית, וכך משמע במפורש מפסיקתו של הרמב"ם[11], שמלך ישראל רשאי להרוג את מי שמורד נגדו גם בלי סנהדרין[12]

* "וישלח ה את נתן אל דויד, ויבוא אליו, ויאמר לו: שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד, ולרש אין כול, כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה, ויחייה, ותגדל עימו ועם בניו יחדיו, מפיתו תאכל ומכוסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי לו, כבת. ויבוא הלך לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו, לעשות לאורח הבא לו, וייקח, את כבשת האיש הרש, ויעשה לאיש הבא אליו. וייחר אף דויד באיש מאוד. ויאמר אל נתן: חי ה כי בן מוות האיש העושה זאת, ואת הכבשה, ישלם ארבעתיים, עקב אשר עשה את הדבר הזה, ועל אשר לא חמל". (שמואל ב, פרק יב, פס א – ו).

א. "משל כבשת הרש, נתן הנביא בא להוכיח את דוד המלך, המשלים שהמוכיח משתמש בהם על מנת להמחיש חטאים שבצעו שומעי לקחו, לא יהיו קלים מהחטא עצמו. קל וחומר במשל כבשת הרש שלא היה סתם משל מוסרי, נתן רצה שדוד עצמו יפסוק את דינו בלא להיות נוגע בדבר, על ידי שלא ידע למי הכוונה, לפיכך שומה היה על החטא שבמשל להיות זהה לחלוטין לחטאו של דוד המלך. נבדוק אפוא מה חטא האיש העשיר שבמשל כבשת הרש, הוא לקח את כבשת הרש ושחטה, מדובר, לכל היותר, בגזל, איסור שלכל הדעות קל יותר מגילוי עריות ומשפיכות דמים, אבל מהמשל משמע שלא הגזל היה העיקר, שאם כן למה צריך לתאר בצבעים נרגשים את היחס המיוחד שהיה בין העני לכבשתו, נראה שגם אם העשיר שילם לרש על הכבשה עדיין המעשה מכוער, וזאת הנקודה, המעשה נראה מכוער, וזה כנראה היה חטאו של דוד במעשה בת שבע, לא יותר, ודאי לא גילוי עריות"[13].

ב. ובכל זאת, אם מה שעשה העשיר במשל כבשת הרש אינו כה חמור, ובוודאי שעונש מיתה אין על כך, מדוע דוד אמר "חי ה כי בן מוות האיש העושה זאת"?

ובכן, על כך עונה מפרש המקרא הנודע רש"י על אתר: "הגוזל את העני, כאילו נוטל את נפשו, שנאמר (משלי א, פס יט): "את נפש בעליו יקח"[14].

ג. הגם שנתן הנביא הוכיח את דוד על מעשה בת – שבע, לבסוף הוא הסכים לגמרי עם הנישואים שבין דוד ובת שבע, וכמו שמעיד הפסוק: "וינחם דויד את בת שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכב עימה. ותלד בן, ותקרא את שמו שלמה, וה אֲהֵבוֹ. וישלח ביד נתן הנביא, ויקרא את שמו ידידיה - בעבור ה". (שמואל ב, פרק י"ב, פס כד – כה).

* "ויאמר דויד אל נתן: חטאתי לה". (שמואל ב, פרק יב, פס יג).

ובכל זאת, חז"ל אומרים לנו שאף על פי שדוד ובת שבע נועדו זה לזה, דוד הקדים את השעה, ולא המתין לזמן הנכון, ועל כך בא לו כל הצער, וזה לשון התלמוד[15]: "תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם [להיות לו לאישה], אלא שאכלה פגה, [דהיינו שלקחה לפני זמנה, כאדם האוכל תאנה שעדיין לא הבשילה כל צרכה (פגה), ועל כך בא לו כל הצער]". וכבר אמר שלמה המלך[16]: "לַכֹּל זְמָן. וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם".


[1] נולד בברסלאו שבגרמניה (כיום פולין) בשנת 1923. נפטר בשנת 1986. היה איש חינוך ומחשבה, ומראשי תנועת המוסר בדור האחרון, ונחשב לגדול חוקרי תורת הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו). בין היתר כיהן גם כמשגיח בישיבת פוניבז. לאחר מותו הוציאו תלמידיו את שיעוריו, שיחותיו וכתביו לאור בסדרת ספרים ששמה "שפתי חיים".   

[2] ספר היסוד של תורת הסוד, שנתחבר על-ידי התנא רבי שמעון בר יוחאי.

[3] ולכן, אע"פ שההלכה אוסרת להסתכל על נשים, וכמו שכתב הרמב"ם: "אסור לאדםלהסתכל בנשים..." (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א הלכה כ"א), עם זאת היא מתירה (לדוגמה) לראות מלכה מאומות העולם בשביל לברך עליה ברכת "שחלק מכבודו לבשר ודם", הברכה שמברכים על ראיית מלכים ומלכות (למקורות בדבר החיוב לברך על המלכה ראה: הרב שמואל הלוי וואזנר, שו"ת שבט הלוי, חלק א סימן לה).

[4] וכך משמע מדברי התלמוד במסכת סנהדרין, דף ק"ז, עמ א. 

[5] המדייק היטב בפסוק שומע כי את הקריאה הזאת אמר דוד, ולא השליח שנשלח לברר. כך כתבו מספר מפרשים, וראו בפירוש השוטנשטיין למסכת סנהדרין, דף קז, ע"א, בהגה מספר 11.

[6] מרצה ידוע במחשבת ישראל ופילוסופיה יהודית, מכהן כיו"ר ארגון "יהדות מזווית שונה" העוסק בפרסום עמדת היהדות בנושאים אקטואליים מגוונים כגון מחשבת ישראל לדורותיה, וכן במדע, ארכיאולוגיה, שואה וכיו"ב. חיבר מספר ספרים העוסקים בנושאים שעומדים בבסיס הרצאותיו.

[7] פירושו של הרב מ. נויגרשל לספר באר הגולה של המהר"ל מפראג, עמ 591. בהוצאת "יהדות מזווית שונה".

[8] הרב מ. נויגרשל, שם, עמ 589.

[9] רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל. נולד בוולווצסק במחוז ווהלין (אוקראינה) בשנת 1809. נפטר בשנת 1879. בשנת 1856 נתמנה לרבה של בוקרשט. גאון זה הקדיש את חייו לביאור התורה שבכתב ולספרי הנביאים. כהקדמה לעבודתו הכבירה הקדים המלבי"ם לחבר את הקונטרס "איילת השחר", שבו הוכיח כי דרשות חז"ל על התנ"ך עומדות במבחן הדקדוק העברי, ומדויקות בביאורם לתנ"ך. 

[10] פירושו של הרב נויגרשל לספר באר הגולה של המהר"ל מפראג, עמ 591 – 592. בהוצאת "יהדות מזווית שונה".

[11] משנה תורה להרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ג הלכה ח.

[12] וע"ע בפירוש השוטנשטיין למסכת שבת (דף נו, ע"א בהגה מספר 16), שכתב (בשם ה"עיון יעקב") שבמקרה זה היה לו לדוד לפנות לסנהדרין לדון את אוריה, כדי שלא יבואו לחשוד בו שדן אותו למיתה כדי לשאת את אשתו.[13] פירושו של הרב נויגרשל לספר באר הגולה של המהר"ל מפראג, עמ 590. בהוצאת "יהדות מזווית שונה".

[14] עם זאת יש לציין שבעל הפירוש "מצודת דוד" פירש בדרך אחרת, וכך כתב: "רצה לומר: ולזה הוא בן מות, על אשר לא חמל על רוב עוניו, ולכן חייב מיתה בחוק משפט המלך". כלומר, אע"פ שלעשיר אין משפט מוות מדאורייתא, אבל דוד המלך, שמכוח סמכותו כמלך, היה בידו לחרוץ את גזר דינו של העשיר כפי ראות עיניו.

[15] מסכת סנהדרין, דף קז, ע"א, עם ביאור השוטנשטיין בסוגריים.

[16] קהלת ג, פס א.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (86 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים