תעלומות יהודיות

מי השליך רימון על השר?

מה קורה כשהבוהמה התל אביבית מחליטה להילחם ב'כפיה הדתית', וכיצד מגיבה התקשורת ה'אובייקטיבית' בסיקור הנושא? תעלומת מותו של השר דוד צבי פנקס

| כ"א אייר התשע"ד |
אא

השנה: תשי"ב. המקום: מלון המלך דוד, ירושלים

זו הייתה ההתנקשות הפוליטית הראשונה במדינת ישראל, למרות שהתקשורת מעולם לא עשתה מכך מטעמים. יחלפו 56 שנה לפני שהאמת תצא לאור בצורה ודאית.

שר התחבורה דוד צבי פנקס ז"ל נמצא ללא רוח חיים בחדר מספר 428 במלון 'המלך דוד' בירושלים. בן 56 בלבד היה במותו. לידו נמצאו ספר תנ"ך, ספרי משניות ותיקיית מסמכים מלשכתו. הדעה הרווחת עד היום היא שפנקס היה חולה לב ועבודתו הרבה הכריעה אותו. אפשר ויש ממש בסברה זו, ברם מקורביו ובני משפחתו משוכנעים עד היום, שהמתח שהכריע אותו נגרם בראש ובראשונה מאירוע שהתרחש חודשיים קודם לכן בביתו.

בליל שבת, כ"ח בסיוון תשי"ב, הסבה משפחת פנקס בסלון הבית. עם סיום סעודת השבת, בשעה 9:45, נשמע קול נפילת חפץ במרפסת. שני ילדי המשפחה, מרדכי ויהודית, יצאו לשם וזיהו רימון יד שבדרך נס לא התפוצץ. המשטרה הוזעקה, סילקה את הרימון והציבה מארב בסמוך לדירה. במוצאי שבת בשעה אחת בלילה הבחינו השוטרים האורבים בשני צעירים הנכנסים לבניין ויוצאים ממנו במהירות. הם דלקו אחריהם ולכדו אותם. בעודם עורכים חיפוש על גופם נשמע קול פיצוץ אדיר מכיוון הדירה. לבית נגרם נזק כבד.

פנקס לא נפגע פיזית אבל האירוע השפיע לרעה על מצבו הנפשי. "הדבר ניכר היטב בפניו", שיחזר כעבור שנים עוזרו האישי, עו"ד ברוך גרוס. "הוא שאל אותי 'זו המדינה שאנו מקימים, שאם שר מקבל החלטה שאינה נושאת חן בעיני אזרח, הוא קם ורוצח אותו?!".

לפנקס, איש מפלגת המזרחי, היו אויבים. בקיץ תשי"ב הוא קומם עליו חילונים רבים כאשר התייצב בראש המאבק למען הענקת חינוך דתי לילדי העולים במעברות, תוך שהוא משווה את רשת החינוך הממלכתי לאינקוויזיציה ולמחנה ריכוז. אחר כך הרגיז את החילונים שוב כשהעביר בממשלה תקנה המחייבת נהגים להשבית את כלי רכבם בשבתות עקב המחסור בדלק.

מי הטמין את הפצצה בביתו של פנקס? לא צריך היה להיות שרלוק הולמס כדי לפתור את התעלומה. העיתונאי עמוס קינן, שהיה אז בעל טור פופולרי בעיתון 'הארץ', החליט שלא די במילים להילחם בכפיה הדתית. הוא שיתף בתכניתו את המשורר חיים חפר, שהחליט לא להשתתף באופן פעיל במבצע, אך גם לא לדווח עליו לשלטונות. אחר כך יצר קשר עם קצין לשעבר בשם שאלתיאל בן יאיר. שניהם גמרו אומר להשליך רימון אל ביתו של פנקס. את הרימון קיבלו מאיש הלח"י לשעבר יעקב חרותי, שסבר כי הם מתעתדים לבצע פעולת מחאה נגד הסכם השילומים עם גרמניה.

קינן ושאלתיאל נלכדו כאמור בקרבת מקום לפיצוץ, אך הכחישו את מעורבותם במעשה. גרסת האליבי שלהם עוררה גיחוך מאוזן לאוזן אבל השופטים קיבלו אותה. כולם ידעו שקינן השליך את הרימון אבל איש לא ירד לחייו. בתקשורת הייתה הזדהות רחבה עם מניעיו. הממשלה כמעט ולא עסקה בנושא. ברוב ספרי ההיסטוריה אין זכר לפרשה הזאת. היא נמחקה מהתודעה עוד לפני תקופת ההתיישנות.

רק כשהיה כבר קשיש מופלג, בספר שפרסם בשנת תשס"ח, הודה קינן במעשה. אך אז זה כבר לא היה רלוונטי לאף אחד. מה שהציק לבני משפחתו של המנוח הייתה תחושת האיפה ואיפה: כאשר אלימות מופנית כלפי השמאל הדבר זוכה לתהודה אדירה ולגינויים חריפים. כאשר אלימות קשה הופנתה כלפי שר דתי בגלל היותו שר דתי - הנושא התקבל בסלחנות, כסוג של משובת נעורים. פיקנטריה משעשעת שלא מחייבת אף אחד בהפקת לקחים. 


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (82 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים