שיח סעודה

סעודת פורים בבית משפחת יתד אינה סתם ארוחה להשבעת הרעבון. שמחת פורים יש בה חגיגיות, מעין ליל הסדר. סביב השולחן הערוך בכל טוב כיד אמא הטובה, לא נפקד מקומו של איש מבני המשפחה. כבכל סעודת שבת וחג, כן גם עתה מתנהלת שיחה בסעודה. אבא פותח ומנהל את השיחה והכל משתתפים בה. נושאים יש לו לאבא לרוב, החל ברעיון מפרשת השבוע, וכלה בנושאי אקטואליה הנדונים מתוך ראיה הלכתית ומוסרית.

אך נסתיימה מנה ראשונה, וכבר נשאו הכל עיניהם אל אבא. הוא לא התמהמה, כעכע בגרונו פעם ופעמיים והחל מספר:

"בקהילה היהודית בשושן רעש והמולה. דיון סוער מתנהל בשאלה מה היא המתנה הראויה למלך מטעם אזרחיו היהודים לכבוד המשתה אליו הוזמנו הכל. תוך כדי הדיון, העלה מישהו את השאלה אם אין במשתה המלך בעיה של יין נכרים האסור בשתייה על פי ההלכה. קולות רבים השתיקו את השואל וביטלו את השאלה: הרי השתייה "אין אונס!", מן הסתם זה יהיה בסדר, אך השאלה ניקרה במוחו והטרידה, עד שנתקבלה הצעה לגשת למרדכי הצדיק ולדרוש מפיו דבר הלכה.

את מרדכי הצדיק הכירו כולם. הוא היה חבר הסנהדרין בירושלים ומרצונו החופשי יצא לגולה על מנת להרביץ תורה ולהנהיג את הגולים. סמכותו כמנהיג וכגדול הדור הייתה מקובלת על הכל, מה עוד שיהודים התלחשו שבעל רוח הקודש הוא.

חברי ועד הקהילה, ובראשם סוחר השטיחים הנודע, חושים, יצאו לביתו של מרדכי הצדיק לשאול שאלת חכם. אך נסתיימה הצגת השאלה בפני הצדיק ומיד נשמעה תשובתו הפסקנית: "לא! אין להשתתף במשתה של אחשוורוש".

האנשים הוכו בתדהמה: מה פירוש לא להשתתף? כל העמים יענו להזמנת המלך, והיהודים יהיו היחידים המזלזלים במלך ולא נענים להזמנתו? אחד מאנשי הוועד, המשמש פקיד גבוה בחצר המלוכה, הסביר למרדכי הצדיק שיש באי-השתתפות במסיבה משום פיקוח נפש, שהרי מלך טיפש כאחשוורוש עלול בחמתו להרוג חלילה את כל היהודים בראותו שאף יהודי לא בא להשתתף בשמחתו. "כבוד הרב מסוגר בד' אמות של בית המדרש ואינו בקי בפסיכולוגיה של שליטים כאחשוורוש. אם הרב יביא בחשבון גם נימוק זה של פיקוח נפש של כלל ישראל, בוודאי ובוודאי יתיר את השתתפותנו במשתה", אמר חבר הועד. חברי הוועד האחרים נענעו בראשיהם לאות הסכמה, ותלו עיניהם בשפתיו של הצדיק כדי לשמוע בבירור את ההיתר ללכת למסיבה".

בבית משפחת יתד הייתה האווירה מתוחה. המעדנים שעל השולחן העמוס נותרו מבוישים. העיניים לטושות והאוזניים קשובות במתח לשמוע את ההמשך:

"לאחר רגע קצר פתח הצדיק את פיו ואמר ברורות: "אסור לבן ישראל לילך למשתה כדי שלא יהא לשטן פתחון פה עליכם". כמוכי הלם שתקו כולם. פניו של ראש הוועד, חושים, האדימו. הוא התקרב אל מרדכי, הושיט כלפיו אצבע מאשימה הישר מול חזהו, ואמר כמעט בצעקה: "ולך מותר?! אנחנו רואים איך בבוקר באה מכונית שרד של חצר המלוכה ואתה נוסע לך מלווה על ידי ארבעה אופנועים של משמר הארמון לישיבת הוועדה של "כרצון איש ואיש"! לך מותר להשתתף בוועדה המייעצת של המשתה כנציג היהודים, ולנו אתה אומר שאסור ללכת למשתה?! אני, חושים, ראש הקהילה, אומר לך שאתה, מרדכי הצדיק, מעמיד בסכנת נפשות את חייהם של כל היהודים אשר בכל מלכות אחשוורוש!".

אבא סיים את דבריו הנרגשים בהכאה באגרוף קמוץ על השולחן. את האווירה המתוחה הפיגה רחל הקטנה בשאלתה: "אבא, בזמן של מרדכי כבר היו מכוניות ואופנועים?". אבא חייך קלות, והמשיך: "חברי הוועד נדהמו מחוצפתו של חושים, אך הסכימו עם תוכן דבריו. תשובתו של מרדכי הצדיק לא בוששה לבוא והיא נאמרה באיפוק רב: "אפשר שהצדק עם כבודו בדבר השתתפותי בוועדה המייעצת, אך פסקי לא השתנה – אסור ללכת למשתה!". בדברים אלה נסתיימה הפגישה והעיר שושן רגשה וסערה.

לאנשים לא היה ספק שהפעם טעה הצדיק, חכם התורה, טעות גסה ומסוכנת, ועל כן אין לשמוע בקולו. הם גם הסתייעו בהיתרם בעובדה שמרדכי עצמו השתתף בוועדה המייעצת. יחד עם זאת, היו בודדים שסברו שפסק הוא פסק וצריך לקיימו בכל מקרה. אחד אף הגדיל לעשות – הוא פתח חומש והראה שעל הפסוק בספר דברים "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" אומר רש"י במפורש: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". הראיה מהפסוק לא שינתה דבר, ובהגיע היום המיועד הלכו כולם למשתה, בניגוד לפסק הדין, מתוך בטחון מלא בצדקתם".

שוב הייתה זו רחל הקטנה ששאלה: "אבל אבא, הרי למדנו שרש"י חי הרבה שנים אחרי התנ"ך, אם כן, לא היה חומש עם רש"י בזמן של מגילת אסתר!" האחים והאחיות חייכו לשאלה, אבל אבא ענה בסבר פנים רציני; "שאלת יפה. אומנם רש"י חי אחרי התנ"ך, אך הפירוש שכתב רש"י לפסוק היה מזמן מתן תורה, וכאשר התורה ציוותה לא לסור ימין ושמאל מדברי גדולי התורה היא התכוונה גם למקרים שבהם נראה, לכאורה, ברור שהרב אומר על ימין שהוא שמאל. כאמור, ישראל שבאותו דור לא צייתו להוראת מרדכי והלכו למסיבתו של אחשוורוש".

במסיבה עצמה לא הכל עבר "חלק". כמה רבנים שראו את האווירה במסיבה ואיך מקיימים שם "אין אונס", הסתלקו להם בשקט מן המקום. כמה יהודים הבחינו, בין כלי הזהב מאוצר המלך שהוצגו לראווה, גם בכלים שנבזזו בשעתו מבית המקדש... הם הקימו שערורייה עד שהמלצרים נאלצו לעשות להם מסיבה פרטית בחלק האחר של הגן. היו גם כאלה שלא נזהרו ואכלו מבישולי נכרים האסורים על פי ההלכה, אך בסיכום סופי, השתתפותם נחלה הצלחה רבה.

בדיווחי העיתונות והרדיו נמסר שהיהודים השתתפו בשמחת המלך עם כל העמים האחרים כך שלא סופקה לאף אחד אמתלה להתרעם על היהודים המזלזלים, כביכול, בכבוד המלך. אמנם היו בודדים שסברו שישראל יענשו על שהמרו את פיו של הצדיק מרדכי, אך המציאות הוכיחה ברורות שחשש זה היה חשש שווא. חלפו שנים לאחר המסיבה ולא ארע שום דבר רע לישראל. הדבר הוכיח בצורה ברורה שצדקו בעלי הראייה המדינית הרחבה, בניגוד לראייתם המצומצמת של אנשי ההלכה צרי האופק.

כך חלפו תשע שנים מאושרות. אחר כך גידל המלך אחשוורוש את המן ויצא הצו המלכותי לכרוע ולהשתחוות להמן. יהודים רבים פנו לרבני השכונות בשאלה אם יש כאן איסור כלשהו של השתחוויה לעבודה זרה. התשובה בכל המקרים הייתה שאין איסור בדבר, מאחר שאדם אינו אלוהות. כאשר יהודים נמצאו ברחוב והמן עבר, הם כרעו והשתחוו לו בהתאם להלכה שאינה אוסרת זאת.

והנה, פשטה הידיעה המרעישה שמרדכי אינו כורע ואינו משתחווה. ידיעה זו עוררה דאגה ופחד בלב כל אלה שידעו את מוצאו של המן – מאגג מלך עמלק, ואת שנאתו ליהודים. כמה ממקורביו של מרדכי התחננו לפניו שלפחות לא ימצא ברחוב בזמן שהמן עובר שם, אך לשווא. מרדכי, ממש להכעיס, היה משתדל להימצא ליד שער המלך כאשר המן היה עובר, ובאופן הפגנתי נשאר עומד יחידי זקוף-קומה כאשר הכל נופלים על פניהם בהשתחוויה. ועד הקהילה התכנס בחפזון לישיבת חרום ובה הוחלט להיפגש לשיחה ישירה עם מרדכי הצדיק. השיחה לא התנהלה על מי מנוחות. תחילה שאל אחד הפרנסים את מרדכי מדוע אינו משתחווה להמן, ותשובתו של מרדכי הייתה "שאני אשתחווה לרשע עמלקי זה?". הפרנס לא הירפה: "הרי לפי ההלכה מותר להשתחוות לו, ומי לנו גדול מיעקב אבינו שכל בניו השתחוו לעשיו הרשע, אביו-זקנו של המן?". תשובתו של מרדכי ניתנה מיד: "שכחת שבנימין טרם נולד אז, והוא לא השתחווה לעשיו. ואני, משבט בנימין, לא אכרע ולא אשתחווה. קידוש השם גדול יש בדבר!".

ברגע זה לא התאפק חושים, ראש הקהילה, זינק אל מרדכי ושאג: "ראה, מרדכי – אתה מפילנו בחרבו של אותו רשע! בגללך יגזור חלילה גזרת השמדה על כלל ישראל. בחומרה שלך לא להשתחוות להמן, אתה מעמיד בסכנה את חיי כל ישראל. לחייך שלך אינך צריך לדאוג, אסתר בת דודתך תגן עליך בעת הצורך, אך מה יהא עלינו? בפעם הקודמת כאשר הורית את ההוראה המסוכנת לא ללכת למשתה עזר הקב"ה ואיש לא שמע לך, אבל עכשיו אין לנו שום עצה נגד התנהגותך המסכנת את חיי כולנו. אנא, אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, חוס ורחם עלינו!" קולו של חושים נחנק בבכי.

פניו של מרדכי הצדיק היו מלאות כאב, אך המלים שיצאו מפיו היו שקטות ותקיפות: "לא אכרע ולא אשתחווה!".

לא עברו ימים מרובים, ודבר האיום אשר מפניו פחדו כולם בא ונהיה: נגזרה הגזירה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים, ממש כפי שחושים ניבא מראש. בעקבות גזרה זו באה הוראתו של מרדכי הצדיק שעל כל היהודים להתכנס יחד איתו בבית הכנסת הגדול לשלשה ימים של צום ותפלה.

"אימרו לי בבקשה" פנה אבא יתד לילדיו, "מה הייתם אתם עושים אילו הייתם בשושן באותה תקופה? האם הייתם נענים לפנייתו של מרדכי?"

"אני חושב" אמר מיכאל, "שאילו הייתי באותו זמן, הייתי פותח בשביתה על המדרכה לפני ביתו של מרדכי עד שהיה מתפטר. המנהיגים חייבים לשאת באחריות לכישלונות שלהם".

כאן שיסעה אהובה את דברי אחיה: "אתה שוכח שזה מרדכי הצדיק ולא סתם מישהו. אולי הוא רוצה בדבריו לפני כל הקהל להביע חרטה על טעותו ולהתנצל על כך, ואולי גם לספר להם איך הוא חושב לבטל את הגזרה על ידי אסתר".

שרה שישבה שקטה, הביעה בזהירות את דעתה: "אני חושבת שצדיק זה צדיק. ואם התורה אומרת שצריך לשמוע בקול הצדיק מנהיג הדור, אז זה אפילו אם הוא אומר על שמאל שהוא ימין כמו שכתוב ברש"י, אסור לנו לחשוב את עצמינו חכמים יותר ממנו".

כאן התפרצו מיכאל ואהובה: "אבל כאן רואים בברור שהוא הביא עלינו את כל הצרה הזאת, שהתגרה בהמן ללא כל צורך!".

אמא השקיטה בקושי את המתווכחים בעוד אבא אינו מתערב, אלא עוקב בעניין אחר הויכוח. משנרגעו הרוחות המשיך אבא: "עלי להוסיף משהו שהשמטתי קודם. כאמור, ההוראה של מרדכי לכל היהודים הייתה להתכנס לצום של שלשה ימים, צום חמור מאד כשלעצמו. ועוד חומרה הייתה בו, שבשלשת הימים הללו נכלל גם יום א' דפסח על ליל הסדר שבו, כך שהצום ביטל את מצות אכילת מצה. הוראה זו לוותה בהסבר שהצום נקבע על מנת לחזור בתשובה מהחטא של ההליכה למשתה של אחשוורוש לפני תשע שנים ושחטא זה הוא הוא שגרם לגזרת ההשמדה כעונש מן השמים.

כל יהודי בשושן היה נתון במלחמה פנימית חמורה ביותר. מן הצד האחד אמר לו שכלו הפשוט והבריא שמרדכי, בהתגרותו המיותרת בהמן, הוא שהביא את גזרת ההשמדה, ומרדכי אף הוזהר על כך מראש. כמו כן, כשאסר מרדכי לפני תשע שנים את ההליכה למשתה, ראה והבין כל אחד שהוראתו של מרדכי היא אסון ולא נשמעו לו. אכן המציאות הוכיחה בצורה ברורה שהצדק היה עם אלה שהלכו למשתה, שהרי באמת לאחר המשתה בו השתתפו ישראל לא נגזר שום גזירה רעה על ישראל.

מול צד זה של נימוקים כבדי משקל המבוססים על חושים בריאים והגיון בריא, עומד ניצב הסברו של מרדכי שחטא ההשתתפות במשתה לפני שנים רבות, הוא ורק הוא אחראי לגזרת ההשמדה. הסבר זה אינו נתמך על עדות החושים ולא על ניסיון החיים. הוא יכול להסתמך אך ורק על אמונה מוחלטת ובלתי מעורערת בגדול התורה מנהיג הדור. האומנם אמונה כזו הייתה קיימת בהם אז? זהו מקרה ברור של "אומר על ימין שהוא שמאל", ובדרך הטבע צריכים היו ישראל לצאת בזעם נגד מרדכי שהביא על ראשם את האסון, ועוד מעז לכנס אותם לצום ולתשובה על חטא שלא חטאו.

מה קרה באמת? קרה הלא יאומן: ישראל התכנסו כאיש אחד לקול קריאתו של מרדכי וקיבלו עליהם את מרותו (גם חושים בא ונכנע למרותו של מרדכי). הם אטמו את אוזניהם לטענת היצר, שמרדכי הביא עליהם את הצרה, וחזרו ושיננו לעצמם את צו התורה "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל".

זה היה הנס הגדול של פורים – העלאת אמונתם בחכם התורה למעלה מהרגשת הוודאות של עדות חושיהם ושכלם. משחידשו את אמונת החכמים שלהם וחזרו בתשובה מהחטא של המרת פיו של מרדכי וההליכה למשתה, אז ורק אז קרה הנס והם ניצלו. המגילה מספרת לנו איך בטלה הגזרה באופן טבעי בהשתלשלות המאורעות, אך סיבת ביטול הגזרה וזכותם לכך הייתה חזרתם בתשובה.

"אבל אבא" קראה אהובה בהתפעלות, "איך הם עשו את זה? איך ניצחה האמונה שלהם בדבר שהיו בטוחים בו במאה אחוזים?"

"אכן זה לא היה קל" ענה אבא, "הם הפעילו כוחות נפש כבירים למשימה עליונה זו. מסיבה זו עומד יום פורים בהיסטוריה הרוחנית של עמנו, כבן זוג וכהשלמה למתן תורה. בפורים קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם את מרותו של חכם התורה המפרש בכל דור את רצון התורה. ישראל שבשושן קיבלו על עצמם לקבוע את הימין והשמאל שלהם לפי הוראת גדול התורה, אף אם זה יהיה בניגוד גמור לחושיהם ולשכלם. "קיימו וקיבלו" של פורים הוא ההשלמה ל"נעשה ונשמע" של מתן תורה. זהו הסיפור הפנימי האמיתי של מגילת אסתר, וזו גם הסיבה לכך שהמגילה היא חלק מכתבי הקודש, שכן היא מכילה את השלמת הסיפור על הברית בין ישראל לבין התורה וחכמיה".

"אבא!" קראה שרה, "רק עכשיו הבנתי את מגילת אסתר באמת. אתה כאילו הרמת את המסך שכיסה על התוכן האמיתי של המגילה. רק מטרידה אותי השאלה מדוע באמת מרדכי לא השתחווה להמן אם זה היה מותר, או מדוע, לכל הפחות, לא השתדל לא לפגוש אותו?"

אבא השיב: "עלינו לזכור מה היה טיבו של החטא שחטאו ישראל בהליכה למשתה היין. איסור שתיית יין נכרים קשור באיסור אביזרי עבודה זרה. מאחר שצדיק הדור נושא באחריות לכל הדור, ראה מרדכי צורך לאזן את חטאם ולכפר עליו על ידי מסירות נפש יוצאת דופן בכך שלא השתחווה להמן, שהיה בה רק משום חשש רחוק של מראית עין של עבודה זרה. לו קלטו ישראל את מעשהו של מרדכי כהלכה, הייתה זו כפרתם על החטא וסילוק שרידי רישומו, וכך לא הייתה נגזרת עליהם הגזרה בכלל".

"עוד שאלה לי, אבא" אמר מיכאל, "האם כוונתך לומר שחובתנו לאמונת חכמים היא מעשית גם בימינו?"

"אין ספק שצווי התורה להישמע לגדול בתורה היא מצווה לדורות, והיא קיימת גם בימינו. הקב"ה שתל בכל דור ודור את הגדולים שלו, והם בדורם כמרדכי בדורו. הקושי נעוץ בזיהויים, שהרי לא בכל דור מוסכם על הכל מיהו גדול הדור. אם מצאת תלמיד חכם מופלג בתורה, אשר אין לך ספק ביושרו המוסרי, כלומר ביראת השמיים שלו, ואשר ידוע לך שבשיקוליו הוא מסוגל להשתחרר מכל נגיעה אישית כגון כבוד, שררה, ועל אחת כמה וכמה כסף ותאווה, הרי שמצאת לך את "הכהן אשר יהיה בימים ההם" שעליו ציותה התורה "כל אשר יאמר אליך תעשה". אשרי מי שמצאו".

השכנים ששמעו קול שירה אדירה של "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" בוקע ועולה מבית משפחת יתד, לא הצליחו מן הסתם, לקשר בין תוכן השירה לבין פורים. כיצד יצליחו אם לא שמעו את השיחה של סעודת פורים?