הטור של דבורי וקשטוק

ההזדמנות שלנו לדון לכף זכות

יום הכיפורים כבר עבר, אבל אף פעם לא מאוחר לדון לכף זכות. גם את נהג המונית הזה, שהתנהג כל כך לא יפה

| י"א תשרי התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

ביום שני האחרון סיימתי להנחות עוד סדנת אימון עסקי. השעה הייתה כבר 21:00.

ירדתי מהמכללה ברחוב בית הדפוס בירושלים וחיכיתי למונית אך למשך דקות ארוכות לא נראתה אחת באופק ואני כבר יודעת שכשאתקשר להזמין – יגיעו פתאום כולן ויריבו עלי, אבל אני לא אעלה כי הזמנתי מחברה ויש נהג שהוא כבר בדרך...

צעדתי לתחנת האוטובוס הקרובה ואמרתי לעצמי שמי שיגיע קודם – יזכה להסיע אותי.

דקה לאחר מכן מדדה אישה מאד מבוגרת על קביים כשאדם שברור שלא מכיר אותה, נושא איתו כסא גלגלים.

היא מגיעה לתחנה. הוא עוצר את הכסא, אומר לה "שלום" יפה והולך.

הרחוב ריק. היא ואני בתחנה.

"גברת, לאן את צריכה?".

לא יודעת מה יש באנשים מבוגרים שנראים לבד שקורע לי את הלב. אבל ממש. זה גורם לי לעצור הכל בשבילם. כמעט תמיד.

"למאה שערים".

"ואיך תגיעי מפה לשם?".

"לאדעת. ניקח אוטובוס ונראה".

"גברת, אין פה אוטובוס למאה שערים".

"אז אני אסע לרכבת, ואחר כך באוטובוס".

ואני רואה כמה כל פסיעה עולה לה בדמים...

"גברת, אני מנסה לתפוס מונית. בואי תצטרפי אלי".

"לאן את נוסעת?".

"לרחוב יפו, שם יש רכבת בלי שתצטרכי ללכת".

ובראש אני חושבת שאולי אשלם לנהג ואבקש שייקח אותה עד הבית.

מונית מתקרבת. אני מושיטה יד.

"כן, גברת, לאן?". עברה על החוק. אסור לו לשאול לפני שאני עולה.

"רחוב יפו".

"תעלי".

אני מסתובבת לגברת המבוגרת "בואי, אני אעזור לך".

אני מתרחקת משפת המדרכה כדי לעזור לה לקום ולאסוף את הכסא.

"היי, מי זו? מה הבאת אותה עכשיו?", הנהג קולט שיש לו אורחת שלא ממש רצויה בעיניו.

"היא נוסעת איתי", אני אומרת, וממשיכה לעזור לה.

"מה פתאום! לא רוצה. את עולה או שאני נוסע?".

"בטח שאני עולה. אני רק אקפל את כסא הגלגלים...".

"גברת, אני לא אקח אותה. תעלי כבר וזהו".

אני לא אשקר. היה רגע שחשבתי על הקטנה שלי, שכבר 4 ימים לא אכלה כלום כמעט בגלל וירוס, ושבדיוק אחר הצהריים היא התחילה קצת לאכול, וכבר כמה שעות נעדרתי מהבית והיא מחכה לי. והאמת? אני גם 4 ימים בלי שינה, חלק כי היא לא הייתה רגועה וחלק בעקבות סיפור רפואי של אבא שלי. אני רוצה הביתה! אז אולי אני פשוט אכנס ואסע?

מצאתי את עצמי רגע נקרעת בין לבין. זה היה רגע קשה. בטח מישהו כבר יעזור לה באוטובוס... ואז:

"אדוני, אני נוסעת רק איתה!".

"אני לא לוקח אותה!".

"אסור לך לבחור את מי לקחת. היא באה איתי".

"תתביישי לך! בגללך ביטלתי נסיעה. בשבילך הסתובבתי. בגללך אני מפסיד כסף. ככה לא מתנהגים. בושה לך!".

הפנים הזועמות שלו בהקו בשחור הלילה והצעקות שלו הדהדו ברחוב הריק.

"אתה צריך להתבייש שאתה משאיר אותה ככה!", הפעם אני זו שצעקתי.

"חתיכת...", שמעתי אותו מסנן ובקול רעש הוא עזב את המקום.

"אני לא נוסעת בלעדייך", אמרתי לה. "הוא הפסיד אותך".

התקשרתי לבעלי: "ישראל, תתן לדסי מטרנה. אני מתעכבת. האוכל שלי יחכה לה".

ערב יום כיפור.

אני יכולה לספור על יד אחת כמה פעמים קיללתי אנשים בחיי. זה קו אדום. מותר לכעוס, להתעצבן, להיפגע. אסור לקלל.

התחשק לי לקלל אותו. התחשק לי לאחל לו הרבה איחולים קשים.

אבל אז אמרתי לעצמי: מה את יודעת מה עבר עליו? הוא יכול להיות בנאדם שחושב רק על הכסף, לא מתחשב, אולי אפילו רע, אבל יכול להיות שהוא עבר יום קשה והוא רק רצה נסיעה קצרה ומהירה הביתה כדי להרפות מהיום הזה וזו נסיעה על הדרך, אבל לחכות עד שהאישה המבוגרת תעלה עם כל הפרוצדורה מסביב ואחר כך לחכות שתרד... אולי זה היה יותר מידי בשבילו?

ערב יום כיפור.

הזדמנות לדון לכף זכות.

לא אותנו.

אלא אנחנו את האחרים.

בדיוק כמו שאנחנו רוצים שהקב"ה ידון אותנו. לכף זכות.

בדיוק כמו שאנחנו יודעים על אירועים בהם התנהגנו באופן לא ראוי, או שנראה לא ראוי, ולא יכולנו להסביר או לא ניתנה לנו ההזדמנות להסביר ופורשנו והובנו לא נכון.

גמר חתימה טובה.

שנזכה כולנו למחילה שלמה ולהתחלה חדשה.

ובשביל לתרגל את היכולת הזו, מבקשת מכל מי שקורא/ת את הפוסט הזה לכתוב סיבה אחת טובה או סבירה למה אותו נהג התנהג כפי שהוא התנהג.

בואו נלמד זכות על עצמינו

ועל אחינו.

תודה


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (75 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים