לומדים תורה

הרב יצחק יוסף לפרשת שמיני - הלכות פסח

נושאי השיעור: המתארח אצל אדם שאינו מקפיד על כשרות, אם האורח יכול לסמוך על בעל הבית שלא יכשילנו. זהירות מחרקים בירק. דין פסולי עדות. בדיקת שעטנז. ספק אם בירך ברכת המזון. באלו אופנים מותר לדבר לשון הרע. קרבן פסח בזמן הזה

| א' אלול התשע"ח |
אא

יבוא יום וכולם ישובו בתשובה

א. בדורנו זה ישנם בעלי תשובה רבים, גם בארץ וגם בחו"ל, וכתוצאה מכך יש הרבה שאלות בהלכה, וכפי שדברנו בשיעור הקודם [פרשת צו אות כו והלאה] לגבי מי שהוריו עדיין לא חזרו בתשובה, עוד יבוא יום וכולם יחזרו בתשובה, אבל בינתיים כאשר הוריו לא שומרים מצוות, ומזמינים את בנם שחזר בתשובה לליל הסדר, צריך להתייעץ בכל מקרה לגופו, ופעמים שכדאי ללכת, כדי לחזק אותם באמונה, על ידי חידושים ודרשות שיאמר להם, ויכין אותם מראש שהוא רוצה להרחיב בסיפור יציאת מצרים.

 

ליל הסדר מפלג המנחה

ב. בחוצה לארץ יש הפרש גדול בין השקיעה לצאת הכוכבים, ויש שרוצים להתחיל את הסדר עוד לפני צאת הכוכבים, אלא שצריך לקיים כל המצוות של ליל הסדר בלילה, וכמו שכתבו התוספות בתחילת פרק ערבי פסחים (צט: ד"ה עד) ועוד ראשונים, שאין לאכול את המצה עד הלילה, שנאמר "ואכלו את הבשר בלילה הזה", את הבשר של קרבן פסח היה צריך לאכול בלילה דוקא, ומצה ומרור הוקשו לפסח, שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו", ונאמר "בערב תאכלו מצות". ולכן גם הקידוש שהוא אחד מארבע כוסות לכתחילה יש לעשותו בלילה דוקא, כי "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון", כשחכמים תיקנו ארבע כוסות, תיקנו אותו כעין המצוות דאורייתא של ליל הסדר, בלילה דוקא. סעודת שבת ויום טוב אפשר לעשות מפלג המנחה, שהוא שעה ורבע לפני צאת הכוכבים, בימים אלו בשעה 18:15 בערך. ושאלו אותי מחו"ל, שבארצות אירופה הלילה מאוחר מאוד, כמו בספרד וצרפת, ובאים בני משפחה רבים מוקדם, ורוצים לסיים מוקדם, ולא יוכל להאריך בסיפור יציאת מצרים אם יתחיל את הסדר בצאת הכוכבים, אם אפשר להתחיל מפלג המנחה. ופסקתי להם שבשעת הדחק יסמוך על מאן דאמר שהקידוש דרבנן, ויתחיל את קדש ורחץ מוקדם, ורק יקפידו לאכול את המצה בלילה ודאי. אבל לכתחילה הוריתי לשואל שכאשר יתאספו בני הבית מוקדם, יאמר להם פירושים ומדרשים וחידושים, ויאריך בדברים עד שיגיע צאת הכוכבים ודאי, ויתחילו את הסדר בקדש ורחץ וכו'. הוא קנה את הרעיון, ואמר שכן יעשה.

 

כובע וזקן

ג. יש אנשים לא דתיים, שכאשר רואים את אחד מבני המשפחה שחזר בתשובה, ויש לו כובע וזקן, בעיניהם הוא 'רבן' ומכבדים אותו, לכן צריך לנצל את זה ולהשפיע עליהם ולחזק אותם באמונה. אבל פעמים שהמשפחה המארחת עדיין לא שומרים כשרות, אלא שהם מוכנים לשמור כשרות בחג לכבודו, וזו הנקודה העיקרית שיש לדון בה, אם הם נאמנים לומר שהם יקפידו על הכשרות כפי הדין. אם הוריו חילוניים אבל שומרים כשרות, יכול לסמוך עליהם, כיון שאינם חשודים על הדבר, אבל אם הם בעצמם אוכלים חמץ בפסח וכדומה, האם הם נאמנים לומר לו שמכינים לו את כל המאכלים בכלים מיוחדים כשרים לפסח, וכן קונים לכבודו את כל מצרכי המזון בכשרות טובה.

 

החשוד על הדבר

ד. במשנה מסכת דמאי (פרק ב משנה ב) מבואר, שכל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על הדבר. כגון מי שחשוד לאכול טבל – פירות וירקות שאינם מעושרים – וכן אינו מקפיד על הפרשת חלה, והנה אותו אדם אפה חלות ביום ששי לכבוד שבת, ובליל שבת שאלו אותו אם הפריש חלה, והוא אומר שהפריש חלה, אינו נאמן על כך, שהרי הוא חשוד בעצמו לאכול בלא הפרשת חלה. וכן אם הוא מגדל בגינה שלו פירות וירקות ואומר שהפריש תרומות ומעשרות, אינו נאמן על כך. אמנם בדברים אלה אין צורך לשני עדים, שהרי יש לנו כלל: עד אחד נאמן באיסורים, אבל זה בתנאי שאותו העד הוא ירא שמים, מה שאין כן החשוד על הדבר אינו נאמן על הדבר. ולפי זה אם הוריו מזמינים אותו לליל הסדר, והם בעצמם אינם שומרים כשרות, לא יוכל לסמוך עליהם שהכינו לו אוכל כשר.

 

ירק מגידול מיוחד בלבד

ה. וכן בענין הירק של ליל הסדר, הסלרי לכרפס והחסה למרור צריך לקנות אך ורק את הירק מגידול מיוחד ללא תולעים, יש היום הרבה חברות שמגדלים בשיטה מיוחדת ללא תולעים, ירק כזה אין צורך לבדוק אותו מתולעים באופן מיוחד, אלא די לו לשטוף אותו במים ולבדוק אותו בדיקה שטחית, כי הוא מוחזק ללא תולעים. לפני שלשים וארבעים שנה היה צריך לבדוק את הירק ב'עשר עינים', וגם אחר כך היינו זורקים את כל הירוק ולוקחים רק את הקלח הלבן, כי את הירק עצמו קשה מאוד לבדוק, יש בו 'בורות שיחין ומערות' שמתחבאים שם החרקים, ולאחר כל הבדיקה היו מניחים את העלים בשמש ואז היו יוצאים החוצה כל החרקים.

 

לא ראוי להיות רב בישראל

ו. לפני כ-40 שנה היה חכם אחד שרצה לקבל כושר לרב עיר, כדי שיוכל להתמנות לרב בעיר גדולה, היום אי אפשר לקבל כושר לרב עיר עד שיעבור את כל המבחנים, אבל אז היה בידי הרבנים הראשיים להעניק כושר לרב עיר, והיה ויכוח בין מרן זצ"ל לעמיתו הרב גורן אם לתת לו כושר, זה טבעי ולגיטימי שיש ויכוח בין שני אנשים. הרב גורן רצה לתת לו כושר כי הוא תלמיד חכם, וגם 'נאה דורש', אולם מרן התנגד. והסביר לרב גורן, שהשתתף פעם אחת באיזו חתונה בגני התערוכה בתל אביב, ואותו תלמיד חכם ישב בשולחן הנשיאות, ומרן ראה אותו אוכל צלחת שלמה של חסה מגידול רגיל. מרן שאל אותו: איך אתה אוכל? השיב לו: יש חזקה. והמשיך לאכול. זה אדם שאינו הגון, אין לו יראת שמים, ואינו ראוי להתמנות כרב עיר, כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשרה אצל המזבח (ע' סנהדרין ז:). זה היה קנה מדה להחליט אם הוא ראוי לכהן כרב בישראל, וגם הרב גורן כששמע הסכים לדעתו של מרן זצ"ל. היום אותן החברות הצילו רבים מעון, אשריהם ואשרי חלקם.

 

שומר מצוה לא ידע דבר רע

ז. יש שחוששים לאכול את הירק מגידול מיוחד, כיון שיש שמועות שמרססים אותם הרבה, ועלול לגרום למחלה ח"ו. אבל החשש הזה אינו ברור, ובודאי שאין לאכול תולעים מפני חשש כזה. ומכל מקום מי שאוכל מעט ירק כגון בליל הסדר בשביל הכרפס והמרור, אין לו לחוש לשום סכנה, ושומר מצוה לא ידע דבר רע. ולכן מי שמתארח בליל הסדר אצל קרובי משפחתו שאינם מקפידים לאכול דוקא חסה מגידול מיוחד, ידרוש מהם שיקנו לליל הסדר ירק מגידול מיוחד. ויש לנו לדון אם הוא רשאי לסמוך על דבריהם למרות שבדרך כלל אינם מקפידים על כך.

 

חשוד על ידי קול

ח. כותב בשו"ת פני יהושע[1] (חיו"ד סי' טז), שאפילו אם אין עליו עדות בבית דין שהוא חשוד על איסור זה, רק שיצא עליו קול שאוכל איזה איסור, די בזה כדי לאבד את הנאמנות שלו על אותו דבר. בדרך כלל כדי לפסול אדם לעדות צריך שיעידו עליו בבית דין שהוא רשע, אבל מי שחשוד על הדבר איבד את הנאמנות שלו לאותו דבר, ואפילו שיצא עליו קול בלבד.

 

לא די בקול כדי לפסול לעדות

ט. כל שני וחמישי מגיעים אלינו לבית הדין תיקים של ממזרות, אשה נשואה שהלכה עם אדם אחר והביאה בן, הוא ממזר שאסור לבוא בקהל, ובאים לפנינו לפתור להם את הבעיה, ולפעמים אפשר למצוא להם היתר. בדרך כלל בודקים אם העדים של הקידושין היו כשרים, ואם היו פסולים כגון שהיו מחללי שבת, נמצא שאותה אשה היתה פנויה והבן כשר לבוא בקהל. אבל לא די שיצא קול שהם מחללי שבת, אלא צריך להביא עדים לבית הדין שיעידו שהם חיללו שבת.

 

מחלל שבת פסול לעדות

י. בשבוע שעבר בא לפני תיק ממזרות מארגנטינה, שם אסרו אותו, והגיע אלינו והצלחנו להתיר ב"ה. כל מה שאנחנו מתירים זה במסגרת ההלכה, אבל משתדלים כמה שאפשר כחא דהיתרא עדיף, כפי שמרן זצ"ל הנחה אותנו. אם הדיין יודע את הכללים שכתבו הפוסקים, יש לו כר נרחב להקל. ואחד הטעמים שכתבנו להתיר היה משום שעדי הקידושין היו מחללי שבת, ביררנו שבית הדין גבה עדות כדין[2] על כך שהעדים מחללי שבת.

 

עד כבוד

יא. פעם מרן זצ"ל ערך חופה לבנו של אחד מראשי השלטון, כשמרן הגיע שאל את אבי החתן: אני עד אחד, מי העד השני? אמר לו: פלוני, שהיה שר בכיר בממשלה. אבל הוא מחלל שבת ופסול לעדות, ומצד שני מרן לא רצה לפגוע בו, אבל אי אפשר להחתים אותו בתור עד שלישי, כי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, לכן מרן השיב לו בפקחות: אני והרב משאש עדים, והוא יהיה "עד כבוד". אבי החתן השיב: ודאי, עד כבוד... זו היתה החכמה של הרב לפתור את הבעיות על המקום.

 

שעטנז

יב. כאמור, כל החשוד על הדבר אינו נאמן על הדבר. זה שייך גם לגבי שעטנז. מי שקונה חליפה העשויה פוליאסטר אינו צריך לברר אם אין חשש שעטנז, כי אין איסור שעטנז אלא בצמר ופשתן יחדיו. ואפילו אם יש מעט חוטי צמר בחליפה, הצמר בטל ברוב הפוליאסטר, וכמו שאמרו במשנה (כלאים פ"ט משנה א): צמר גמלים וצמר רחלים שטרפם זה בזה, אם רוב מן הגמלים מותר. אבל אם החליפה מצמר צריך לברר שאין שם חוטי פשתן. ואם המוכר אינו שומר מצוות, והוא בעצמו לא מקפיד שלא ללבוש שעטנז, אינו נאמן לומר לו שאין חשש שעטנז בחליפה, וצריך לראות אם יש לו איזו תעודה או מדבקה או איזה מסמך המעיד שאין חשש שעטנז בחליפה זו, וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (יו"ד סימן שב סעיף ב), שאין הגוי נאמן לומר שאין כלאים בבגד. והוא הדין בישראל החשוד על הדבר, וכמו שכתב הרמ"א בהגה (שם). וכן פסק הגאון רבי חיים קנייבסקי בדרך אמונה (פ"י מהלכות כלאים ס"ק קכד). ואם אין לו אישור על כך שאין חשש שעטנז, צריך לבדוק, אבל אין צורך לבדוק כל חליפה וחליפה, אלא די במה שבודקים בדיקה מדגמית של עשר או חמש עשרה חליפות, וזה מעיד על הכלל.

 

מיעוט המצוי

יג. לא כל דבר צריך לבדוק, אלא רק כאשר יש מיעוט המצוי מן האיסור, וכתב הריב"ש בתשובה (סימן קצא) ששיעור מיעוט המצוי הוא "קרוב למחצה", כלומר בערך שליש, זה מיעוט המצוי שצריך לבדוק. ולכן מעיקר הדין אין צורך לבדוק בפירות אם יש בהם חשש ערלה, שהרי רוב מוחלט של הפירות בארץ אינם ערלה, והפירות של ערלה הם מיעוטא דמיעוטא. אמנם בשו"ת משכנות יעקב (סימן יז) כותב שעשרה אחוז זה בגדר מיעוט המצוי, והרב אוירבך (בשו"ת מנחת שלמה תנינא סימן סג) היה מורה כדעת המשכנות יעקב. ולגבי ערלה אין צורך לבדוק גם לדברי המשכנות יעקב, שהרי פירות ערלה הם פחות מעשרה אחוז. מי שמחמיר ורוצה לברר שאין ערלה בוודאות גמורה, תבוא עליו ברכה, אבל מעיקר הדין הלכה כדברי הריב"ש, שכל שאין מיעוט המצוי – קרוב למחצה – סומכים על הרוב.

 

מיעוט המצוי בתולעים

יד. הרשב"א בתשובה (ח"א סימן עדר) כתב שלומדים הלכות תולעים מהלכות טריפות, שצריך לבדוק מתולעים כל שיש מיעוט המצוי. ולכן מותר לאכול גרעינים שחורים או גרעיני אבטיח בלי בדיקה, כי אין בהם תולעים במיעוט המצוי, שהרי אין גם עשרה אחוז של גרעינים מתולעים.

 

קים לי בגווה

טו. נשוב לשאלה שבתחילת דברינו, האם יכול הבן לסמוך על הוריו שמבטיחים לו שדאגו לכשרות טובה כרצונו, כאשר הם בעצמם אינם מקפידים לאכול כשר. הגאון רבי משה פיינשטיין[3] בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' נד) דן להיפך, כאשר האבא דתי עם שטריימל ופאות, אבל הבת קומוניסטית שאינה מאמינה בכלום, האם מותר לאב להתארח אצל בתו, בשעה שמבטיחים לו שידאגו לו למזון כשר ולבשל עבורו בכלים כשרים. האגרות משה מחדש דין על פי דברי הגמ' (כתובות פה.), אשה אחת שתבעה את חברתה שחייבת לה כסף, הלכו לבית הדין של רבא, רצה רבא לחייב את הנתבעת שבועה כדין הכופר בכל, באה אשתו של רבא – בתו של רב חסדא – אמרה לו: ידענא בה שהיא חשודה על השבועה, היא עלולה להישבע לשקר. הפכה לשכנגדה, רבא פסק שהתובעת תישבע ותגבה ממנה את החוב. אמר רבא: "קים לי בגווה", יודע אני באשתי שאינה משקרת עלי. שאל אותו רב פפא: אם כן מרענא שטר אפומיה דחד? אם יבוא אחד שנאמן עלי ויאמר לי על שטר שהוא פרוע, האם אפשר לסמוך עליו ולקרוע את השטר על פיו? דחה לו, אין לקרוע את השטר כי צריך שני עדים, רק להרע אותו. כלומר, אשה פסולה לעדות, אפילו תהיה אשה כשרה ונאמנה, כשם שאחים פסולים לעדות ואפילו יהיו צדיקים כמו משה ואהרן שאין לנו לחשוד שהם משקרים, זו גזירת הכתוב, כך אשה פסולה לעדות מגזירת הכתוב, אלא שרבא לא סמך על 'העדות' שלה, אלא היה זה בגדר "גילוי מילתא" בעלמא, לענין זה מועיל "קים לי בגווה", אבל לקרוע שטר צריך "עדות". נמצא שיש "עדות" ויש "גילוי מילתא", כשאני אומר שיש לפני כוס תה, אין צורך בעדות, והרי זה גילוי מילתא בעלמא. ומכאן למד הרב פיינשטיין, שאם האבא יודע בבנו שיצא לתרבות רעה אבל יודע שהוא אדם ישר, מעולם לא חזר לו צ'ק, מה שהוא מבטיח הוא מקיים, הוא לא פוליטיקאי, הוא לא אומר "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", אם הוא מבטיח לאביו שהכל יהיה כשר אין צורך בזה ל'עדות', אלא רק ל'גילוי מילתא', ולכן יכול לסמוך עליו, יכול לומר 'קים לי בגוויה'.

 

ספק בברכת המזון

טז. זה חידוש גדול של הרב פיינשטיין, כי בגמרא מדובר על האמורא רבא שאמר על בתו של רב חסדא קים לי בגווה, והאגרות משה המשיך דין זה לכל אחד. אולם האגרות משה אינו יחיד בדבר, יש כיוצא בזה לגבי אדם שאכל סעודה ושבע והתחייב בברכת המזון, אחר כך הלך[4] לחדר השני ודיבר הרבה בטלפון, וכשסיים הסתפק אם בירך ברכת המזון או לא, וברכת המזון היא מהתורה, ולכן אם הוא מסופק אם בירך צריך לברך, וכפי שמפורש בירושלמי פרק קמא דברכות בדף הראשון בעמוד השני.

 

ספק בשאר ברכות

יז. דין זה שצריך לברך מספק, הוא בברכת המזון בלבד שהיא מהתורה, אבל בשאר הברכות אנחנו פוסקים ספק ברכות להקל. אמנם יש דעות בין הפוסקים לגבי ברכת מעין שלש וברכת התורה שיש אומרים שהן מהתורה, אבל צריך להכריע במחלוקת, ומרן השלחן ערוך (סימן רט סעיף ג) פסק, שכל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו, אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף, חוץ מברכת המזון מפני שהיא של תורה.

 

אכל פת ושבע משאר מאכלים

יח. וגם בברכת המזון שצריך לברך מספק, זה דוקא כשאכל ושבע, אבל אם אכל כזית ולא שבע הוא חייב בברכת המזון מדרבנן, וכשהוא מסופק אם בירך ספק ברכות להקל. ואם אכל לחם אבל שבע משאר המאכלים, כגון בסעודת שבת ששבע מתבשיל החמין, המרוקאים מקפידים לעשות ח"י סלטים, זה טוב, כך בודאי אוכל לחם בשיעור כביצה, אבל בשעת הדחק די לאכול כזית, כמו שכתוב בילקוט יוסף (מהדורת תשע"ב סימן ערב עמ' תתלח). ומכל מקום כל שאכל כזית, אפילו ששבע מהחמין, או שאכל בנוסף ללחם תבשיל אשפלאו או יאפראק ושבע מהם, מכל מקום חייב בברכת המזון מהתורה, כך משמע מדברי הרז"ה בעל המאור במסכת ברכות פרק שישי בדף השני למטה (מא:), שגם אם שבע משאר מאכלים, סוף סוף קרינן ביה "ואכלת ושבעת וברכת". לאפוקי ממה שכתב האור לציון (ח"ב פרק יג אות ו) מסברא, שאם שבע ממאכלים שאין רגילים ללפת בהם את הפת, חייב בברכת המזון מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. ואחר אלף המחילות מכבוד תורתו נעלם ממנו דברי הרז"ה, אחד מהראשונים, ודברי הרז"ה הובאו באחרונים, כן כתב רבי יעקב חאגיז בשו"ת הלכות קטנות ח"ב (סי' רכז), ועוד.

 

עברת מעג'ם לשיגא

יט. כאשר אכל לחם ושבע והסתפק אם בירך ברכת המזון, שחייב לברך ברכת המזון מספק, מה הדין כאשר בנו הקטן כבן עשר אומר לו: אני זוכר שבירכת, ניגנת בברכת המזון, עשית מקאם עג'ם ועברת לשיגא[5]. לכאורה הבן אינו נאמן על כך, כשם שאינו יכול להוציא את אביו בברכת המזון, כיון שהגדול חייב בברכת המזון מהתורה והקטן מדרבנן, ואין הקטן מוציא את הגדול ידי חובה בברכת המזון, כאשר הגדול חייב בברכת המזון מהתורה, וכמבואר בגמ' ברכות (כ:). ולכן כתוב בילקוט יוסף (סימן קפד סעיף י) שהקטן לא נאמן, אלא אם כן הוא מצליח להזכיר לאביו שבירך. ובפרט להפוסקים שאין הקטן חייב במצוות כלל, אלא אביו הוא שמחוייב לחנכו, וכמו גוי שבא להתגייר, שצריך להרגיל אותו במצוות קודם הגיור. ולכן אין הבן נאמן לומר לאביו שבירך כדי לפוטרו מברכת המזון דאורייתא. והנה בספר קרואי מועד (עמ' קט) מביא פסקים בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והוא כותב שם בדין זה, שאם האבא 'קים ליה בגוויה' בילד זה שאומר אמת, יש ילדים שהם מדומיינים ואי אפשר לסמוך על דבריהם, אבל אם הוא מכיר את בנו שהוא ישר כמו סרגל ומיושב בדעתו, ומעולם הוא לא שיקר, יכול לסמוך על דבריו, כי אין זה בגדר עדות, אלא רק ידיעה שבירך. וזה מתאים לחידושו של האגרות משה, אף על פי שהרב אלישיב לא מביא את דבריו.

 

לשון הרע עון נורא

כ. כיוצא בזה יש בהלכות לשון הרע, כידוע חומרת עון לשון הרע גדולה מאוד, ואמרו בתוספתא (פ"ק דפאה הלכה ב) שעון זה שקול כנגד שלש עבירות חמורות שבתורה, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. וכתב בספר חובת הלבבות (שער הכניעה פרק ז) שמי שדיבר לשון הרע מעביר לזה שדיבר עליו את כל המצוות שלו, וכל העבירות שלו עוברות למספר. ומצאתי ראיה לדבריו בספר מגיד מישרים (פרשת ויקהל) שחיבר מרן הבית יוסף, שם מביא שאמר לו המלאך שברא מרן הקדוש, כדברי חובת הלבבות. על כן בודאי שעון לשון הרע הוא חמור מאוד, וכמו שאמרו חז"ל, שהמספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים (פסחים קיח.). וזכה החפץ חיים לחבר ספר שלם בהלכות לשון הרע, וזיכה את הרבים.

 

עת לדבר

כא. ומכל מקום יש פעמים שמותר לדבר, ואפילו מצוה לדבר. כגון בעניני שידוכים, כאשר מבררים אצלו על בחור מסויים, לא כל דבר צריך לומר, כגון בחור ישיבה שיש לו איזה חסרונות מצויים, כמו שבמקום להתפלל בישיבה הוא מתפלל בשטיבלך וכדומה, לא צריך לספר, יתכן מאוד שאחרי החתונה הוא יקום מוקדם ויתפלל כראוי. אבל אם יודע שיש לו בעיה בריאותית כגון שנוטל כדורים בשל בעיה נפשית חייב לספר. כמה פעמים מגיעים אלינו לבית הדין שאלות כאלו, שלאחר החתונה נודע שבן הזוג יש לו בעיה נפשית, ורוצים לבטל את הקידושין משום מקח טעות. ולכן צריך לספר על כך לפני החתונה, כדי שהצד השני 'לא יפול בפח', מי שיש לו בעיה נפשית שיתחתן עם אשה כמוהו.

 

בעל הבית השתגע

כב. השבוע באה אלי אשה לשאול שאלה, היא היתה בחורה טובה מבית יעקב, ולאחר החתונה נודע לה שבעלה 'טרללה', הוא היה נוטל כדורים כי הוא סובל מבעיה נפשית, ועכשיו הוא החליט להפסיק לקחת את הכדורים והתחיל להשתגע, האשה ברחה מהבית, והנה נודע לה שהיא בהריון, ולכן באה אצלי לשאול אם מותר לה לבצע הפלה, והתרתי לה, מכיון שעדיין לא מלאו 40 יום להריון זה.

 

לספר בפגישה השניה

כג. השבוע לאחר התפלה בא אלי בחור אחד לשאול שאלה, כשהיה קטן הוא עבר השתלת כליה, ועכשיו כשהוא מספר על כך כולם בורחים ממנו ואינו מוצא שידוך, והוא שואל: האם נגזר עלי להשאר רווק זקן?! הוריתי לו: בפגישה הראשונה אל תספר על כך, אבל בפגישה השניה אתה חייב לספר, ותביא אישור מהרופא שאתה אדם בריא, ובעזרת ה' תמצא שידוך טוב.

 

מצוה לספר

כד. כאשר אדם רוצה לקחת מישהו לעבוד אצלו, ואתה יודע שהוא אדם בעייתי, הוא מאחר כרוני וכדומה, מותר ומצוה לספר למעסיק שלא יקבל אותו לעבודה. וכן אם אחד רוצה להוציא רשיון נהיגה, וידוע לנו שיש לו מחלה שעלולה לסכן אותו ואת כל הנמצאים בכביש, מותר לשלוח מכתב אנונימי למשרד התחבורה וליידע אותם על כך, כדי שלא יתנו לו רשיון, ואין בזה איסור לשון הרע, אלא אדרבה, מקיים מצות "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז). וכן מי שמבקש הלואה, ואתה יודע שהוא לא מחזיר, מותר לך לגלות את אזנו של המלוה שהוא לא מחזיר, ואם ירצה יתן לו בתורת צדקה.

 

לנו אין אינטרנט

כה. יש עוד קולא בהלכות לשון הרע, "כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא" (בבא בתרא לט ע"א, וערכין טז ע"א), כלומר דבר שהוא מפורסם ברבים, כגון שנכתב בעיתון או באינטרנט, אין בו משום איסור לשון הרע, אנחנו אין לנו אינטרנט, אבל מי שיש לו וראה שם איזה פרסום, מותר לו לספר. אלא שעדיין יש להימנע מכך משום מצות ואהבת לרעך כמוך, כשם שהוא היה רוצה שלא ידברו עליו למרות שזה מפורסם, ומכל מקום אין בזה את החומרא של איסור לשון הרע. החפץ חיים (כלל ב הערה ב והלאה) מחמיר בזה, ומביא שלדעת רש"י (ערכין טז.) והתוס' (ערכין טו:) ורבינו יונה (בשערי תשובה מאמר רכח) ועוד, היתר זה נאמר דוקא באבק לשון הרע, אבל בלשון הרע גמור אסור לספר אפילו אם הוא פורסם בפני שלשה. אבל לדעת הרמב"ם (פ"ז מהלכות דעות הלכה ה) מדובר בלשון הרע, כל שפורסם באיזה עיתון אין בו איסור לשון הרע, ובתנאי שלא יתכוין לגלותו יותר, אלא מספר סתם סיפור דברים. וכן דעת כמה מהראשונים. החפץ חיים (כלל ב) מביא מחלוקת זו, וחשש להקל כדברי הרמב"ם.

 

מדוע הקפיד רשב"י

כו. בגמרא (שבת לג:) מסופר על יהודה בן גרים ששמע את התנאים רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון מדברים, רבי יהודה שיבח את מלכות רומי על כל מה שבנו ועשו, ורבי יוסי שתק, ורבי שמעון גינה, שכל מה שעשו להנאת עצמם עשו. הלך יהודה בן גרים והעביר את הדברים למלכות, ואמרו רבי יהודה ששיבח יתעלה, רבי יוסי ששתק יגלה, ורבי שמעון יהרג. הלך רבי שמעון והתחבא במערה שלש עשרה שנה, ולאחר שיצא ראה את יהודה בן גרים, נתן בו עיניו ועשאו גל של עצמות. ולכאורה מדוע הקפיד עליו, הרי זה היה מפורסם באפי תלתא והיה מותר לו לספר? ויש ליישב, שמכיון שכוונתו היתה לפרסם הדבר, יש בזה איסור משום לשון הרע. אבל כשאין כוונתו להגדיל הפרסום, אלא סיפור דברים בעלמא מותר. בדרך כלל הספרדים פוסקים כהרמב"ם כיון שהוא היה כמו מרא דאתרא בארצות אלו, וכמבואר בדברי מרן הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל (סי' י, וסי' לב). ובפרט שהרמב"ם אינו יחידי בדבר. [א.ה. ע"ע במה שכתב מרן הראשון לציון שליט"א בספר עין יצחק ח"א עמ' שסא].

 

איך מותר לקבל

כז. והנה כאשר מודיעים לו איזה דבר על אדם מסויים כפי הדוגמאות הנ"ל שהוא צריך להזהר ממנו, איך מותר לו לקבל לשון הרע, הרי גם המקבל עובר באיסור לשון הרע? אלא אומר החפץ חיים (כלל ו סעיף ה), אם הוא מכיר את המספר, וקים ליה בגוויה שהוא דובר אמת וכוונתו טובה להציל אותו, יכול לסמוך עליו ולהשמר שלא להכשל באותו אדם הבעייתי.

 

לא די בפאות

כח. והוא הדין לגבי חג הפסח, אם הוא מכיר את הוריו שלמרות שאינם שומרים כשרות אבל הם אנשים ישרים ולא ירמו אותו, יכול לסמוך עליהם. בפרט שהם יודעים שאם פעם אחת הוא יתפוס אותם בשקר, באותה שעה הם יאבדו את הנאמנות שלהם. כגון שאמו הבטיחה לו שזו חסה מגידול מיוחד ללא תולעים, ולבסוף ראה אריזה של חסה רגילה, היא איבדה את הנאמנות שלה, אין יותר 'קים לי בגווה'. בגמ' סנהדרין פרק זה בורר (כה.) מסופר על יהודי אחד שמכר פעם אחת בשר לא כשר, רב נחמן פרסם שאסור לקנות ממנו יותר. כשראה שלא קונים ממנו, סגר את החנות, בא לבית המדרש ללמוד תורה ולהראות שחזר בתשובה, גידל את שערו וצפרניו כדי להצטער על מעשיו הרעים. חשב רב נחמן להחזיר לו את ההכשר, אמר לו רבא: יתכן שכל זה הצגה כדי שיחזרו לקנות ממנו, ולכן אין לו תקנה עד שילך למקום שלא מכירים אותו ויחזיר אבידה חשובה בסכום גדול, או שיטריף לעצמו בדבר חשוב, קנה איזה כבש שמן[6] והכבש נעשה נבילה בשחיטה, או שנמצא טריפה בבדיקה הפנימית לאחר השחיטה, ויקח על עצמו הפסד זה, זו תשובה אמיתית, לא די במה שיגדל פאות... גם האמא הזו, אם פעם אחת תפס אותה ששיקרה אותו, אין לה נאמנות יותר עד שתחזור בתשובה.

 

עוד לא הגיע הזמן

כט. השבוע קבלתי מכתב, שרוצים שאני אדבר על כך שיש מצוה להקריב קרבן פסח גם בזמן הזה, שהרי טומאה הותרה בצבור, וכדברי הצל"ח, וכידוע. אבל בדברים כאלה צריך לשמוע לגדולי הדור, לא כל דיין ורב וראש ישיבה הוא גדול הדור, צריך לראות את ההנהגות של גדולי הדור ולנהוג כמותם.

 

ללכת אחרי גדולי הדור

ל. יש שלובשים טלית עם פתיל תכלת. אבל צריך לראות מה עשו גדולי הדור, וכי מרן זצ"ל לבש עם תכלת? מה עשה הרב אלישיב, והרב אוירבך ושאר גדולי הדור. כולם סמכו על המדרש שהתכלת נגנז עד שיבוא המשיח. בדברים כגון אלו צריך ללכת אחרי גדולי הדור והנהגותיהם.

המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן

 


[1] היה קדמון לפני כ-400 שנה. הנין שלו הוא מחבר ספר פני יהושע על הש"ס שלומדים הרבה בישיבות, וכל בחור בישיבה מכיר את הספר.

[2] הרב אונטרמן שהיה רבה של תל אביב, ואחר כך הרב הראשי לישראל, היה תלמיד חכם גדול, הכרנו אותו. והוא סיפר למרן זצ"ל, שפעם אחת הלך בשדרות רוטשילד בתל אביב, והנה ניגשה אליו אשה ושאלה: האם תוכל לבוא לבית הדין להעיד שבעלי נהרג במלחמה? הרב השיב לה: אני לא הכרתי את בעלך! המשיכה האשה והפצירה: מה איכפת לך, תעשה טובה ליהודיה... הרב אונטרמן המשיך בדרכו והגיע לבית הדין, והנה הגיעה אותה אשה עם שני עדים שבאו להעיד שבעלה מת במלחמה. אמר לה הרב אונטרמן: האם את לא זוכרת אותי?! כמה שילמת להם שיבואו להעיד לך...

[3] נפטר לפני כ-30 שנה, היה גדול הפוסקים באותו דור. מתחילה היה ברוסיה, ובתקופת השואה עבר לגור באמריקה.

[4] לכתחילה אין לצאת עד שיברך ברכת המזון. אני זוכר את מרן זצ"ל במשך עשרות בשנים שהיה נזהר בזה מאוד, ומעולם הוא לא קם מהכסא עד שבירך ברכת המזון, אלא אם כן היה מעמיד שומר. כשהיינו בחורי ישיבות היינו רוצים להאריך בשירי שבת של אשכנזים, 'בחורים מנגינתם', ומרן היה שר רק שנים או שלשה שירים "אנא יה חביבי", "אלי בא זמן", "אנא בחסדך", מרן במדותיו הטובות היה מאפשר לנו להאריך בשירה, והיה קם ללמוד, ומבקש מאתנו לקרוא לו כשנסיים לשיר. ובימות החול לא היה קם ממקומו עד שהיה מסיים את כל ברכת המזון עד תומה. ולכן אם קראו לו לטלפון בשעת הסעודה, יבקש להתקשר בעוד כמה דקות, 'שעת אכילה שעת מלחמה' (לשון הזוה"ק פרשת עקב דרע"ב ע"א)...

[5] זה חשוב להבין את כל סוגי המקאמים, יש במקאמים תשעים ושבע סולמות, ומרן זצ"ל היה בקי גם בחכמה זו, היה גדול הדור בתורה, וגם בשירה.

[6] השבוע הייתי במושב יערה בצפון, בא אלי מושבניק אחד עם כבש ואמר לי: אני תורם לך כבש. לא הסכמתי, אסור לי לקבל. מה זה קרבן פסח?!...


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (83 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים