שידוכים וחיפוש זוגיות
למה עדיין לא התחתנתי? כי יותר טוב כלום - מכמעט...
הפעם זה באמת הולך להיות ארוך, אבל מי שמחפשת אהבה כמוני - ייתכן שתפיק תובנה או שתיים להמשך המסע שלה, במעלה הדרך האמונית והלא פשוטה שאנחנו נדרשות לעבור
- שירה דאבוש (כהן)
- ח' סיון התשע"ח
עומדת בתווך, כבר לא ממש יודעת במה לבחור, והאמת היא שאולי מעולם לא באמת ידעתי. הגעתי לפסגת הגיל הזה שכולם מדברים עליו במושגים של 'שעון חול'. הזמן כבר לא כורע תחת רגליי, משתחווה לכל בקשה והשתוקקות שלי - תהא עמוקה אשר תהא. על הפסגה הזו, הזמן הוא אדון לעצמו, ואין אף אחד שיכול לומר לו מה לעשות.
האמינו לי, רבות ניסו לפניי. שידלו אותו בטובי הפרסים, אך לשווא. הוא נחרץ בעמדתו, נחוש בהחלטתו לחרוש בשדה לא לו - את הקמטים שמסגירים את הכל. בפסגה הזו מדברים בשפה אחרת מזו של שפת הנעורים. פה הזמן כבר לא צעיר כל כך, עיניו עצובות ונטולות להט החיים. השפה שלו היא שפת ההישגים - בית, משפחה, ילדים, עיסוק טוב, תארים.
בפסגה הזו כבר לא משנה ה'עם מי' כמו מתי... כי לזמן יש אלפי סוגים של קלשונים שבהם הוא יכול לקצור אותך מהרכוש שלך, ואלפי סוגי חוזים שהוא יכול להציג בפני נציגי הטאבו כהוכחה לכך שאת כבר מזמן לא הבעלים כאן. בפסגה הזו מדברים במושגים של מירוץ - שבו כל אחד חוטף מכל הבא ליד, כי עוד מעט 'גז חיש ונעופה'.
אז מתחתנים עם מי שלא ממש מתאים, עם מי שלא ממש חשבנו שנתפשר עליו, עם מי שלא רצינו בו - העיקר להיכנס למירוץ ולהיות חלק מן הרצים, העיקר לא להישאר במעגל הבדידות הסגור, העיקר שלא ידברו עלייך, העיקר לא להתמודד עם הפחדים המאיימים מבפנים ומבחוץ, העיקר 'ללכת כי כולם הולכים'.
ומה אם אני מסרבת להיות כמו כולם?
מה אם אני עדיין מתעקשת להחיות את שפת הנעורים? מה אם אני עדיין חולמת להפוך את הזמן לצעיר ונטול קמטים? מה אם אני עדיין חושבת שהקב"ה הוא כל יכול, ויש לו גם בשבילי ישועה שתפורה בדיוק, אבל בדיוק, על פי מידותיי? מה אם אני עדיין מסרבת להתפשר עד כדי איבוד עצמי לדעת? מה אם אני עדיין אוחזת באמת הקטנה שלי שאומרת שאסור לי לצמצם את הבורא יתברך - לא במחשבות שלי ובטח לא בהחלטות שאמורות להוות את קו המשווה של העתיד שלי ושל כל יוצאי חלציי? מה אם אני עדיין חולמת בהקיץ על אהבה שלא באמת קיימת בעולם? מה אם אני עדיין נאחזת בגבעוליו של צמח כמוש, ששורשיו כולם קמלו ויבשו ונחתכו ו...נלקחו מכאן לאדמות זרות, הרחק, אי שם בניכר? מה אם אני עדיין מאמינה במילים שכתב המשורר אהוד מנור - 'מחכה לאחד, כשיגיע אזהה אותו מיד'? מה אם אני עדיין מתפרקת לגורמים בתוכי כשאומרים לי שאין מה לעשות ובסוף כולם מבינים שאין אחד כזה ואין למה לצפות לאהבה מהסוג הזה? מה אם אני חושבת שזה חילול ה' שאין כדוגמתו לטעון טענות כאלה, בפרט כאנשים שתורתם אמונתם ודגל האמונה מנחה אותם בדרכם?
מה אם אני מסרבת להיות כמו כולם?
אז תדעי שירה (או-הו, כמה שאני יודעת) שעל כל ה'מה אם' האלה - משלמים מחיר. תמיד משלמים מחיר, איך שלא מסתכלים על זה: בין אם הוא מבוגר ממך ב-15 שנה, בין אם הוא לא לטעמך מבחינה חיצונית או אינטלקטואלית, בין אם גרוש עם הרבה ילדים ובין אם הוא רווק שאין לו עבודה ועדיין מחפש את עצמו. בין אם הוא פחות או יותר מדי, ובין אם - כמו במקרה שלך - את מתעקשת למצוא את הבדיוק ולא בערך - תמיד תמיד תידרשי לשלם מחיר.
האם זה שווה את זה? רק הקב"ה יודע לקרוא את מה שהולך לי עכשיו בלב, ולשמוע את הצעקה הגדולה שבוקעת ממנו למשמע השאלה הזו והתשובה החד סטרית 'ועוד איך כן'. שווה להיאחז באמת שלי, ולו רק משום שהיא אמת. ולו רק משום שזה מה שלימדו אותי כבר מתחילת דרכי בתשובה - שהקב"ה לא מקפח שכר אף ברייה, תהא הפחותה שבפחותות כמוני היום.
אל תאמרו לי שהקולות מחרישי האוזניים כבר הפכו אותי לחירשת, ושלעולם לא אזכה לשמוע שוב את קולו הקורא אליי
ושוב אני בוכה בלי יכולת לעצור, כי אני יודעת שזו אמת. אני יודעת שאלמלא הייתה זו אמת, זה לא היה כואב כל כך. זה לא היה צורב על העור (מילה שמקבלת משמעות כפולה נוכח טיפול נגד כוויות כואב במיוחד שעברתי השבוע) כל כך, אם זו לא הייתה אמת לאמיתה. נכון שחזרת בתשובה ומצאת את דרך האמת לפני שנים - אבל זה עדיין לא מספיק. כי בתוך האמת, את נדרשת לאינספור מסעות קטנים בתוכך, לגילוי האוצרות הפנימיים שלך וכן, גם לגילוי וחשיפת האמת שלך בעולם.
במקרה שלי האמת כואבת, צורבת, מביישת, ומעמידה את כל מה שידעתי אי פעם על העולם הזה ועל הטוב שבו - במבחן. תגידו שאני הוזה, תגידו שאני לא באמת מכירה איך העולם הזה עובד, תגידו הכל. רק בבקשה מכם, אל תקחו ממני את תקוותי היחידה להפוך לאחד, לאהבה, עם מי שברא אותי.
עוד מחכה לאחד,
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
חלום ישן עוד מלווה, לא נבגד.
בבקשה אל תאמרו לי לעזוב את התחנה ולהפסיק לחכות לו, לאחד. להפסיק לחלום, כי נבגדתי.
מחכה לאחד
כשיופיע אזהה אותו מיד.
כשיופיע אזהה אותו מיד.
אל תאמרו לי שהקולות מחרישי האוזניים כבר הפכו אותי לחירשת, ושלעולם לא אזכה לשמוע שוב את קולו הקורא אליי - מבין קולות הרבה. אל תבקשו ממני לשכוח את הקול שהנשמה מכירה כבר, הקול שלקראתו לב האבן נפתח כמו עלעלים אחרי הגשם הראשון, מוכן ומזומן לקבל אליו טיפול מרוות של משהו מוכר ואהוב.
עוד מחכה לאחד
אשר ישכיח בעיניו
אשר ישכיח בעיניו
את העולם וכאביו.
בבקשה אל תספרו לילדה שבי שהסוף של הסיפור בכלל לא כזה טוב כמו שהיא רקמה במשך שנים בדימיונה, באהבתה, בתקוותה, בתפילתה וברצון האמיתי והכן שלה - להתבגר. אל תגידו לה, אפילו לא ברמיזה קטנה, שאין אדם כזה שיכול לרפא את הכאב שהיא חוותה עד כה, ולו רק במבט אחד שלו.
את בפסגה אחרת, שכחת? כאן לא מדברים בשפת האגדות המנוקדות, המסודרות כל כך
עוד מחכה, לא אפחד,
עוד נאחזת בחלום, לא אמעד.
מחכה לאחד
שהבטיחו לי בספר מנוקד.
עוד נאחזת בחלום, לא אמעד.
מחכה לאחד
שהבטיחו לי בספר מנוקד.
כן, אבל...יש כל כך הרבה אבלים בסיפור הזה - את לא רואה? את לא שומעת? איפה את חיה? החיים שלך הם כבר מזמן לא סיפור אגדה שהקריאו לך בספר מנוקד, לא משנה כמה הבטחות הבטיחו לך סביב הסיפור הזה. העולם הוא אחר היום, את בפסגה אחרת, שכחת? כאן לא מדברים בשפת האגדות המנוקדות והיפות והמסודרות כל כך. כאן יש כאוס, המולה. כאן, כגודל החלומות כך גודל המעידות למי שמתעקש להיאחז בהם. כך גם גודל הפחדים.
כן, אבל את מה שאני כותבת היום בדמעות - יום אחד, אחרים יקצרו בגיל. אני עדיין מחכה, זה נכון. הזמן את שיניו נועץ בכל הכוח, מכאיב הכי שאפשר, אבל אני עוד כותבת ובוכה, בוכה וכותבת. כי אני יודעת שהרוח הזו שמפעמת בתוכי, רוח המילים שאף פעם לא באמת תש כוחן, שאף פעם לא באמת מתעייפות מלחבק - עתידות לחבוק את הטוב הזה שהן כל כך מתרפקות עליו עכשיו, בריק. באין. בלא נודע.
אני יודעת שהרוח הזו, המנשבת עד בלי די ולוחשת באוזניי להגיד את מה שכולם מרגישים במסע הזה אך רק למעטים עוד נותר הקול לזעוק החוצה - עוד תביא אל חיי את האחד.
עוד מחכה, לא אפחד,
גם אם הזמן שיניו נועץ,
עוד יש בי רוח עד אין קץ
לאחד
שציפור נפשי בכף ידו תרעד.
גם אם הזמן שיניו נועץ,
עוד יש בי רוח עד אין קץ
לאחד
שציפור נפשי בכף ידו תרעד.
את האחד, אבאל'ה. את האחד ש'ציפור נפשי בכף ידו תרעד'. האחד שהבטיחו לי בספר מנוקד, האחד שבשבילו צעדתי את כל הדרך הארוכה הזו באמונה שהוא קיים, אי שם... לא יודעת איפה, אבל יודעת שיש מקום כזה ושיש מציאות כזו של 'אחד'. של אהבה ואחדות, של שלימות שמתאימה לי. היא לא באמת מושלמת, אבל היא משלימה בדיוק בין כל חלקי הפאזל, משלימה היכן שהרבה אחרים לא ידעו כיצד להשלים.
אם לא התייאשתן ממני והגעתן לפסקה הזו - אז אתן מוכרחות לדעת דבר אחד
אז נכון שזה קצת ארוך ומסורבל. נכון שאתן אולי כבר איבדתן אותי בפסקה השנייה של הטור הזה, ועברתן לעלעל בכתבות יותר מעניינות מאשר הגיגיה של רווקה מתבגרת - שכבר איבדה את כל הקצוות בכדור הצמר הזה, אך ציפורניה החתוליות עודן מתעקשות להסתבך בתוכו.
אבל
זאת תדענה, אתן וכל המצפים מן העבר השני שמחכים לי ולכן, שרוצים למצוא ולהימצא: על המשך השיר, לא אוותר לעולם. בשפתיים זבות דם אמשיך ללחוש את המילים של אהוד מנור, שלימד אותי כל כך הרבה על טיבן של צעקות אמורפיות. ברגליים שרוטות ומלאות זיהומים ויבלות, אמשיך לפסוע במעלה הדרך האמונית ולא אומר נואש ולא אוותר עליי או על האמת שלי, לא משנה איזה מחיר אצטרך לשלם עבורה.
ו...
אם יש אהבה, אם יש אהבה בעולם,
אחכה לה עד יכלו ימי וליליי.
בחושך, באור, בתוך הסערות ומחוצה להן, בדומייה ובצעקה המחרישת אוזניים - אני מחכה כל כמה שצריך, כל כמה שאתבקש לחכות, כל כמה שאצטרך לשלם עבור האמת שלי בדקות שלעולם לא יחזרו. למה? כי זה מה שנקרא נאמנות - לא רק למי שברא אותך וביקש ממך להאמין בו, אלא גם לעצמך ולעקרונות שלך.
עוד מחכה לאחד,
מילים רכות עוד ממתינות צד בצד.
מחכה לאחד
שיניף בי את הדגל המורד.
אז נכון שהדרך הייתה ועודנה נמשכת, ארוכה כאורך הגלות או לפחות כאורך הטור הזה שנדמה שלא באמת רוצה להיגמר. הוא רגיל לצעוד ברגליו העייפות, המשא כבר לא כבד עליו כמו פעם. והמילים הרכות שלו, עדיין מחכות בצד, לדגלן מיומן שיידע להניף את הדגל שירד לחצי התורן, או אף פחות מכך.
עוד מחכה, לא אפחד,
אשיב ללעג בדממה,
אמתין לו כאן זקופת קומה,
לאחד
שליבו ופיו שווים, רק לו בלבד.
אשיב ללעג בדממה,
אמתין לו כאן זקופת קומה,
לאחד
שליבו ופיו שווים, רק לו בלבד.
אם הגעתן עד לכאן, אתן מוכרחות לדעת שאני ואתן קורצנו מאותו החומר - יהודיות אנחנו, וכיהודיות גאות עלינו לחיות. ואם נגזר עלינו לחכות - לא נפחד. ואם צוחקים ומלעיגים עלינו מסביב, בזים לכאב שלנו בכל מיני צורות ואופנים - נשיב לביזיונות בדממה, שנאמר 'שומע בזיונו יידום וישתוק'.
השדכנית שוב זרקה מילה פוגעת? תשתקי. קרוב משפחה שוב עקץ ואמר שאם היית חילונית, מזמן כבר היית מוצאת אהבה? תשתקי. רק את יודעת לאיזו רמה של אהבה את מכוונת, ורק את יודעת על מה את יכולה להתפשר ועל מה לא. אז במקום לבכות או להתלונן, תהפכי את הכאב לתודה.
כי הרי מה זו אהבה אם לא להרגיש אסירת תודה על מה שיש לך בחייך, וגם על מה שאין? אני החלטתי השבוע לשנות פאזה, ובתוך הדמעות - להגיד תודה. על כל הפחדים, ההמתנה, חוסר הוודאות, סימני השיניים הכואבות על בשרי והבדידות הקשה מנשוא - על הכל אני אומרת תודה.
כי בעיניי, זו אחדות. זה אחד: כשפיך וליבך שווים, זו אהבה. כשאת כותבת את מה שאת מרגישה, ומרגישה את מה שאת כותבת - זה שלימות. זו תחילתה של גאולה. נכון שאני עדיין בהמתנה - אבל כשזה עם תודה שיוצאת מתוכי מלוא גרון ולב - ההמתנה הופכת למשהו סביל הרבה יותר. ופתאום, מתוך השפלות וזחיחות הקומה - אני מתמתחת, זוקפת קומתי ומתחילה לראות דברים בצורה קצת אחרת.
ולמי אתן את כל השפע המילולי הזה שנוטף ממני? רק לו (יתברך) בלבד: שליבו ופיו שווים. הלב שלו - שאוהב אותי כי אני בתו היחידה, ופיו - שלימד אותי את התורה הקדושה וכל מה שאני זה בזכותה - שווים. אצלו אין דבר כזה 'אחד בפה, אחד בלב' חלילה, וזו האמת שאני נאחזת בה עד כלות (כלות, שמעתן? רוצו להתחיל לתפור את השמלה הלבנה שלכן).
לפנייה לכותבת במייל shira@htv.co.il