גולשים כותבים
אני לא אשת מקצוע, אבל יש לי רעיונות לגבי ילדים שלא אוהבים לישון
העניין הזה, של השינה, הוא קודם כל דומיננטי מאוד. זה הזמן בו הילד לוקח צעד אחורה מכל היום, מהגירויים, הפעילויות, הצבעים והחוויות... וזו משימה לא קלה עבורו
- בעילום שם
- כ"ב אייר התשע"ח
(צילום: shutterstock)בכל פורום אמהות כזה או אחר, תמיד צץ הנושא של שנת הילדים. נושא טעון ונרחב מאין כמותו.
אני רוצה לשתף את האמהות היקרות בגישתי האישית ובדעתי הלא מקצועית.
קודם כל – אני תמיד אומרת, כל ילד עם השיטה שלו. אי אפשר שכל השיטות יתאימו לכל הילדים
(כבר אמרו חז"ל "חנוך לנער עפ"י דרכו" וכו'), אז קחו בחשבון שגם עצות שיוגשו לכן, צריך לחשוב היטב אם וכיצד ליישמן, אם זה מתאים ספציפית לילדנו, ולברור מתוכן נקודות שנראות לך נכונות.
כנ"ל לגבי השיטה שאני הולכת לכתוב.
אני כותבת כך, מפני שלא פעם יצא לי להיתקל במקרים שלקחו טיפ או שיטה ליישם על ילד, וזה פשוט לא הלך. גם אצלי קרה פעם. וזה לגמרי לגיטימי, אין נוסחאות קבועות, יש ניסוי וטעיה ולהרגיש את הילד שלך... לא הכל יעבוד באופן גורף ולא כל מה שטוב לילד שלי, טוב לילד שלך.
אני חושבת שהעניין הזה, של השינה, הוא קודם כל דומיננטי מאוד. זה הזמן בו הילד לוקח צעד אחורה מכל היום, מהגירויים, הפעילויות, הצבעים והחוויות... וזו משימה לא קלה עבורו. להגיד פתאום לילה טוב, לילה טוב אבא. אמא. לילה טוב לחדר ולמשחקים – זה אתגר לכשעצמו.
לכן בד"כ ילדים מתקשים מאוד מאוד להיכנס לישון.
פשוט להניח את הגוף, לעצום עיניים ולהיכנס לשינה. תמיד יהיו "מים", "שירותים", הכל. רק תני לי עוד רגע של כאן. ואיתך. ולהיות נוכח.
לדעתי ומניסיוני (חלק מהחומר מועבר נהדר ע"י מנוחה פוקס, שאני מעריצה באופן אישי...), קודם כל, לפני הכל, צריך לנטרל את כל הגירויים בהדרגה.
קחי את זה כמו ריצת מרתון.
הילדים רצים כל היום... רצים. משחקים. אוכל. מעון. הביתה. צבעים. אורות. משחקים. העולם גועש. אם תגידי לילד – היי! זהו! עצור! לילה טוב, זה כמו שתקפצי לאדם שרץ מרתון פתאום, מהשיחים, היי! עצור!
אי אפשר. זה לא שייך. צריך להוריד שניה הילוך... שיהיה קל יותר... שיהיה נעים יותר... נפשית. וטכנית.
שעה לפני השינה. טקס שינה, אתם עושים? קבוע? 5 פעולות קבועות? משעה קבועה (פיזיולוגית)?
אז קודם כל, ממליצה בחום. זו לא שיטה – זו דרך חיים. פשוט, משעה X להתחיל עם פעולות קבועות, לפי השעון. נניח סיפור מרגיע, ארוחת ערב, אמבטיה, קריאת שמע ולישון.
ומלכתחילה, מרגע שהגיעה השעה – לעמעמם אורות בבית. להכניס את הבית לאווירה של ערב, רוגע, הכל בנחת. בלי אדרנלין. בלי משחקי ריצה והשתוללויות. לדבר בטון נמוך ורגוע. להזכיר שהתחלנו את "סדר הערב", או מילה דומה, כדי שהם יבינו ויתכוננו נפשית לכך שעוד מעט – הנה, כבר – הולכים לישון.
עוד דבר, מרגע שנכנסים לחדר, צריך לדאוג שאין יותר טיולים. שהם יהיו שבעים, רוויים, הכל.
להכניס למיטה, לומר בבהירות שעכשיו הולכים לישון, ואמא אוהבת, והם יקרים ואהובים (אוי, כמה זה חשוב בעיני. ברגע שהם נרדמים – המודע הולך לישון והתת-מודע מתעורר, זה הזמן לפרגן ולאהוב, כל מה שחשוב לך...). אז אמא אוהבת, ולא משוחחת, ולא מאפשרת (טוב, זה אולי בגיל שהם מתחילים לעשות "חוכמות" ונזכרים במיליון סיפורים או בקשות...).
לעשות את הטקס הרוחני של קריאת שמע וכו'... לתת נשיקה. ולצאת.
עכשיו, למי שילדיה דוגלים בשיטת "הקימה" – ברגע שאחד מהם קם מהמיטה, הוא בד"כ ניגש. נכון? אז לקחת ביד, בלי לדבר. בלי להיכנס לדיונים. לקחת ביד בנחת ולהחזיר למיטה. ככה פעם אחר פעם. כן. גם אם זה מיליון פעמים. פשוט להתעקש. בעקביות. לא לאפשר בשום אופן ולא לשוחח על זה. בכלל לא. כעת זה לא זמן לשיחות או דיונים.
בבוקר, אפשר להזכיר. במהלך היום אפשר לדבר.
לפני השינה, אפשר לומר משהו כמו: אם תקומי לאחר טקס השינה שלנו, אני אצטרך להחזיר אותך שוב ושוב. כי אני אוהבת אותך, ודואגת לך, וחשוב לי שתישני ותקומי רעננה. אבל בזמן הזה שהיא קמה, ובודקת, לא לשוחח בכלל.
יש אומרים שתוך כמה ימים זה עובר... מתמתן או מצטמצם.
אני לא יודעת איך זה יפעל אצלכם ותוך כמה זמן – אבל אל ייאוש. לבסוף התוצאות לא מאחרות לבוא. אני, בשלב מסוים, לקחתי כיסא וספר, וישבתי במסדרון בסמוך לכניסה. אם היה להם ממש ממש קשה (כי ברוך ה', הם ילדים, ולא רובוטים) – ישבתי לידם על כיסא. לא ליטפתי, לא שרתי, לא שוחחתי, פשוט הייתי שם. וכן, זה עבד, ברוך ה', גם עם סרבן השינה הגדול שלי... וברוך ה', בחסדיו, עברנו את זה.
ובהקשר נוסף ל"כל ילד עם השיטה שלו": יש ילדים שנפשית זקוקים לזה יותר, להדרגתיות לפני השינה. וזה בסדר. פשוט לדעתי, בתקופה שהם קטנים, צריך לגייס יותר סבלנות לכל המהלך הזה.
אני זוכרת שהייתה תקופה שהייתה פשוט עצבנית על זה, זה היה מעל ומעבר לכוחותי, אבל זה בדיוק מה שהקשה על המהלך. הם הרי מרגישים אותנו, וצריך לבוא מראש רגועות ונינוחות. לגייס המון סבלנות ולפני הכל – לעשות "סוויטצ'" בראש, ולבוא בגישה אחרת. של הכלה וסבלנות (ועם זה, גם נחישות, התמדה ועקביות. חשוב לשלב).
זה לא פתרון קסם, זה תהליך. אבל זה שווה את זה...
כמובן, צריך גם להתפלל על זה. להתפלל לכוחות. להצליח בדרך הטובה ביותר עבור נפש ילדינו.
אני ממליצה על הדרך הזאת במיוחד למי שעדיין בוחרת בדרך הקלה, כמו הירדמות במיטה של ההורים, וסובלת מכך, מפני שאחרי שעשינו את כל זה (ה' נתן לי כוחות על), גם הקימות במהלך הלילה ירדו. כשהילד הולך לישון עם נפש רגועה, זה משפיע בכל כך הרבה מישורים.