מגזין

ויקטור עטיה: "רציתי שהקב"ה ייקח אותי ביחד עם הבת שלי, לא רציתי לחיות"

ויקטור עטיה הוא פעלולן – מבצע מופעי קסמים וטלפתיה ומצליח להעלות חיוך על פניהם של כל הצופים, אבל הוא גם נושא בליבו כאב צורב עקב פטירתה של בתו שנשרפה למוות. בשיחה מרגשת ומחזקת הוא מספר על ההתמודדות, ועל החזרה בתשובה שנתנה לו כוחות

| י"ד אייר התשע"ח |
אא

כאשר משוחחים עם ויקטור עטיה קשה שלא לתהות על אופיו של האיש. לרגע אחד נשמע קולו עולץ, הוא שר, מזמר ומצליח להעלות על פנינו חיוך, אבל מצד שני – יש רגעים במהלך הראיון בהם הדמעה נראית תלויה בזווית עינו, ואז יורד קולו אוקטבה עד כדי לחישה, ואנחנו קולטים שהאדם השמח והמאושר כלפי חוץ, מתמודד עם דברים לא קלים.

ויקטור סוחף אותנו אל ראשית סיפורו, לפני כמה עשרות שנים: "גדלתי בבית מסורתי שאינו שומר מצוות", הוא פותח בדבריו. "אמנם עשו אצלנו קידוש בכל שבת, אבל מה שנקרא – 'קידוש מהסרטים', כשהטלוויזיה עובדת, ותוך כדי שתיית היין מציצים על הסרט, כדי שלא לפספס את המתח. לא ידעתי הרבה על היהדות, אבל בכל זאת, מאז שאני זוכר את עצמי, הרגשתי שהנשמה שלי מחפשת משהו".

צעד אחר צעד מצא ויקטור בכל פעם את האנשים הנכונים שעזרו לו לגלות את האמת שיש בחיים, עד שכשהגיע לגיל גיוס הוא כבר התגייס לצבא כבעל תשובה. "במסגרת הצבא שירתו אתי ביחידה עוד כמה בעלי תשובה, חלקם אדוקים יותר וחלקם פחות, חלקם מישיבות וחלקם רק בתחילת הדרך. הפכנו לקבוצה מגובשת שמשתדלת להקפיד על כל מה שאפשר. כך התחזקנו וחיזקנו זה את זה. בימי שישי היינו קונים יחד עוף בכשרות מהדרין, משתמשים בתבלינים שהיו במטבח ומכינים לכולנו סעודת שבת. בשבת היינו סועדים יחד, כל אחד אמר דבר תורה בתורו. דווקא בגלל שכל אחד מאתנו התקרב דרך חוג אחר, זה השפיע על האווירה המיוחדת".

מעט לאחר שסיים את הצבא, הוצע לוויקטור שידוך – את בתו של הרב נחשון הנמנה על ראשוני מקימי היישוב היהודי בחברון. השידוך יצא לפועל, וויקטור עבר להתגורר עם אשתו בחברון, כשתוך כדי כך הוא הופך לשליח הרשמי במקום. לפני 18 שנה הצטרף אליו שליח נוסף ונמרץ – דני כהן, שלוקח אחריות על תחומים רבים ומסייע בחיזוק הקהילה במקום. גם הרב יוסף נחשון, גיסו של ויקטור לוקח חלק בשליחות ומסייע ככל יכולתו.

חיה מושקה ז

"בוא הביתה, חיה מושקא נשרפה!"

שליחותו של ויקטור בחברון סבבה (ועדיין סובבת) את כל יומו. זו גם הסיבה שהוא חש כה מחובר למקום ואת ילדיו הוא גידל שם בשלווה ובנחת. עד ליום הנוראי ביותר בחייו, בו התרחש האסון המחריד, כאשר חיה מושקא, בתו בת השמונה וחצי, נשרפה ועלתה בלהבות.

ויקטור חוזר לאותו יום שחור משחור, לפני כ-11 שנה: "הייתי בניחום אבלים אצל חבר, כשפתאום אני מקבל שיחת טלפון מאשתי וכשאני מרים אני שומע צרחה: 'ויקטור, בוא מהר הביתה, חיה מושקא נשרפה'. ואז השיחה נותקה.

"הרגשתי שהשמיים נופלים עליי", הוא נזכר, "כמובן שמיד נכנסתי לרכב ונסעתי הביתה. זו הייתה נסיעה לא פשוטה. אני מתגורר באחת השכונות החדשות בחברון ומחוץ לבית שלי יש גן משחקים גדול שתמיד מלא באימהות ובילדים. כשהגעתי לא הייתה שם נפש חיה, התחושה שלי הייתה שאני נכנס לעיר רפאים. זה חידד אצלי את ההרגשה שהגרוע מכל קרה. כשיצאתי מהרכב אחד הידידים הקרובים שלי יצא לקראתי והתקרב אליי. אמרתי לו: 'אברהם, נכון שלא הצליחו להציל את הבת שלי?' והוא נתן לי חיבוק חזק ואמר: 'ויקטור, ברוך דיין האמת'".

את התחושות שהוא חווה באותו רגע אומר ויקטור שאין שום דרך לתאר. "הרגשתי שזה לא ייתכן, איך זה יכול להיות שהילדה שלי חיה מושקא, בת השמונה וחצי, שאני רגיל לראותה שמחה וצוחקת, ממש חלק מהנשמה שלי, כבר לא קיימת יותר? הרגשתי שכביכול אני רוצה להגיד להקב"ה: "'קח אותי אליך, אני לא רוצה לחיות, רוצה להיות רק עם הילדה שלי'.

"אבל אז עלתה בליבי תמונה ונזכרתי במשהו שהתרחש כמה ימים קודם לכן בבית – אחד הבנים הגדולים שלי עבר על יד אחיו הקטן ומתוך שעמום נתן לו 'צ'פחה' על הצוואר וברח. עצרתי אותו ואמרתי לו: 'זה לא יפה, למה עשית את זה?' והוא רק הסתתר מתחת שמיכה, כאילו הוא לא שומע. זכרתי היטב איך גערתי בו באותם רגעים: 'המילה 'בריחה' והמילה 'בחירה' הן עם אותן אותיות, אתה יכול לבחור להתמודד עם מה שאמרתי לך ולהשתפר, ואתה יכול לברוח'. הבנתי שאת הדברים האלו בדיוק אני צריך להגיד גם לעצמי. אבל עדיין , הרגשתי שאני לא מסוגל. היה לי כאב חד מאוד בחזה שלא הייתי מסוגל להשתחרר ממנו. מצאתי את עצמי מרים עיניים לשמיים ופשוט מתפלל להקב"ה: 'תן לי כוח לדעת איך להתמודד עם האסון הזה, איך להרגיע את אשתי ואת הילדים, איך לצאת מחוזקים".

ומה באמת קרה שם? איך זה התרחש?

"מאוחר יותר הבנתי שכנראה חיה מושקא ואחיה הקטן בן החמש וחצי שיחקו בקופסת גפרורים מחוץ לבית. יש לנו שם מעין מבנה מוקף בקטע מלבני, שיכולים להיכנס לתוכו ילד אחד או שניים. מישהו זרק לשם סכך יבש שנשאר אחרי חג הסוכות והמנקה משום מה לא פינה אותו.

"הילדים שלי כנראה שיחקו בגפרורים והסכך התחיל לבעור. הילד הקטן קלט שהשמלה של מושקה בוערת, אז הוא צעק אליה: 'תזרקי את השמלה ותברחי'. ילדים שהיו שם באזור סיפרו לנו אחר כך שמושקה התחילה לצעוק: 'הצילו! אבל אני לא אהיה צנועה', ובמקום לברוח מהמקום היא התחבאה מתחת לסכך שעוד לא נשרף. כמובן שבמקרה כזה ההלכה לא מחייבת כלל לשמור על צניעות. להיפך, היה עליה לזרוק את השמלה באותו רגע. אך בתמימות של ילדה כך היא הרגישה. ואז הסכך התחיל לבעור והחום תפס אותה, לא היה לה לאיפה לברוח. שכן ששמע את הצעקות יצא החוצה וניסה לכבות את האש, אבל לא הצליח. גם כוחות הכיבוי לא הספיקו להגיע, למרות שבמרחק של 150 מטר, ממש ממול, יש תחנת כיבוי אש. זה היה עניין של שניות, וכשהבן הקטן שלי קרא לאשתי, השכנים כבר לא נתנו לה להתקרב. כי לא היה את מי להציל".

כשויקטור מדבר על כך הוא מדגיש: "האמת היא שבהתחלה היו לי נקיפות מצפון, ניסיתי להאשים את מנקה הרחובות שלא זרק את הסכך, האשמתי גם את מי שבכלל השליך אותו לשם. אבל עם הזמן קלטתי עד כמה שהכל נעשה באופן מדויק ובהשגחה פרטית. כל אלו היו שליחים של הקב"ה".

ויקטור מציין כי נודע לו שקבוצת יהודים מחברון הגיעה בעקבות המקרה הזה לרב מרדכי אליהו זצ"ל ושאלו אותו איך ייתכן ששליח חב"ד אשר עוסק במשך כל חייו בקירוב ובחיזוק, חווה אסון כזה, והרב השיב להם שהנשמה של הילדה ירדה לעולם כדי לחזק את נושא הצניעות.

"יום לפני האסון", הוא מוסיף, "הייתי אצל הוריי בבת ים ופתאום קיבלתי צלצול טלפון מאשתי שסיפרה על כך שהיא חזרה הביתה וגילתה שהבית נקי ומצוחצח, חיה מושקה ניקתה. כמובן שהחמאתי לחיה מושקה מאוד. אחר כך אשתי שאלה אותה: למה החלטת פתאום לנקות? הרי אף פעם לא עשית את זה לבד? וחיה מושקה השיבה בביישנות: 'רציתי שיהיה לך טוב אמא, כי מחר יגיעו הרבה אנשים הביתה'. אשתי כמובן לא תיארה לעצמה כמה אנשים שעומדים לבוא, אבל במבט לאחור הבנו שמושקה כנראה הרגישה שעומד לקרות דבר מה..."

"איפה הבת שלי בכל היקום?"

כאמור, חלפו מאז האסון אחת עשרה שנים, אך ויקטור מציין שהכאב עדיין צורב ומוחשי. "בשנה הראשונה עוצמת הכאב הייתה מאוד חזקה, זה לא עזב אותי לרגע. אני זוכר שבאחד הימים פתחתי את אגרות הקודש של הרבי מלובביץ. זה נפתח לי בעמודים בשפה היידיש שאני לא מבין. אבל הופיעו שם שתי מילים בעברית: 'עקידה' ו'צדקה'. לא יכולתי שלא להרגיש עד כמה שהמילים האלו הולמות את מה שקרה כאן. חשבתי על כך שמה שהילדה שלי עברה זוהי לגמרי עקידה והחלטתי להתחזק בהעמדת קופות צדקה לזיכרה. 

"במשך כל ימי השבעה היה לי מאוד קשה. בעיקר היה קשה בשעות הלילה, כי במהלך היום הגיעו כל הזמן אנשים, דיברו והייתה תעסוקה. אבל בלילה זה רק אתה, אשתך ובורא עולם. בלילות הרגשתי תמיד איך שהחושך עוטף אותי מכל כיוון. לא האמנתי שזו מציאות ושאני באמת נמצא בתוך הסיוט הזה. היה לילה אחד שהלכתי לכסות את הילדים שלי. בתחילה נכנסתי לחדר הבנים וראיתי איך שהתריס סגור וכולם מכוסים, אחר כך עברתי לחדר הבנות והרגשתי משב רוח קריר. הסתכלתי על המיטות וראיתי את בתי הגדולה שוכבת במיטה ואת המיטה של חיה מושקה ריקה. הרגשתי שנפער חלל כל כך עצום בבית. פניתי אל החלון והעיניים שלי ננעצו בשמיים. הכל היה חשוך וסגרירי, והתחלתי למלמל: 'ריבונו של עולם, אני יהודי מאמין, אבל עד לפני שבוע הייתה ילדה במיטה הזו. איפה היא עכשיו בתוך כל היקום הזה?' הרגשתי כל כך קטן שלא מבין כלום. הלכתי לישון ובמשך כל הלילה רק הרטבתי את הכרית, כל הזמן חשבתי על בתי, קיוויתי שטוב לה ושהיא לא סובלת. ישנתי אולי שעה או שעה וחצי, וכשקמתי הבנתי יותר מאי פעם את מה שאנו אומרים בתפילה: 'כרחם אב על בנים', כי אין שום דבר בעולם שיכול לשוות לרחמיו של האב על ילדיו".

ככל שחלפו הימים מאז האסון, הבין ויקטור שהוא רוצה להעצים את הפעילות שלו בחברון לזכרה של בתו, ולהרחיב אותה ככל שאפשר. "הרב גלוכובסקי, שהוא אחד מרבני חב"ד המפורסמים, המליץ לי להקים בניין לזיכרה, כי לבניין יש כוח לרפא", הוא מספר. "זה היה לי מאוד לא פשוט מבחינת השגת התקציבים. כי אני לא טיפוס שיודע לגייס כסף, אבל השותף שלי לפעילות בבית חב"ד עזר לי ובמשך שש שנים גייסנו כספים בארץ ובעולם. בסופו של דבר הקמנו בניין בעל שלוש קומות שיש בו בית כנסת, ספרייה גדולה, מקום לפעילות עם הילדים, וגם אולמות כינוסים ומקום אירוח, בו אנחנו מארחים חיילים בעיקר בתקופות של מבצעים באזור חברון. הם תמיד יודעים שהמרכז שלנו פתוח והם יכולים לבוא להתקלח, לאכול ולנוח".

ויקטור בצעירותו

עין בוכה, עין צוחקת

הדבר המדהים הוא שעל אף העצב שכאמור לא שוכח, תוכלו למצוא כיום את ויקטור כשהוא עוסק דווקא במופעים מלאי צחוק והומור, זאת מתוקף כך שבשנים האחרונות הוא התמקצע מאוד בתחום מופעי קסמים וטלפתיה.

איך נכנסת לתחום?

"האמת היא שזה התחיל בתקופה בה גייסתי כספים בארה"ב. הייתי באחת החנויות ופתאום ראיתי בחור לא יהודי שנכנס לחנות עם ארנק, הוא פותח אותו כביכול כדי להוציא שטר, ואז יוצאת משם אש. אחר כך הוא סוגר ושוב יוצאת אש, ואז משאיר אחריו כרטיס ביקור בו כתוב שהוא עושה מופעי קסמים וטלפתיה, והולך. כשהוא הסתלק חשבתי לעצמי על איך שהוא הצליח לרתק את כל מי שהיה בחנות, ופתאום ידעתי שאם אני רוצה לעסוק בתחום הזה שמעניין את כולם, גם ילדים וגם מבוגרים, אז זוהי הדרך. כמובן שזה לא קרה ביום אחד, אבל אט-אט התחלתי להכיר אנשים שמתעסקים בתחום וגם להמציא בעצמי שיטות ורעיונות. כיום אני יוצא לעתים קרובות למופעים, אבל מקפיד תמיד להדגיש לקהל את הקשר שבין הקסמים והדברים שאני עושה ליהדות. כך למשל אם אני מכופף כפיות, אני מסביר להם: 'ראיתם? הכפית התכופפה והידית עלתה למעלה. זה מראה שמי שסולח ומוותר יכול להתעלות'. או כשאני עושה פעולה בה אני נראה לכאורה כגיבור, אני מדגיש: 'גיבור זה מלשון להתגבר, מי שמסוגל להתגבר ולוותר'. היום אני מופיע ברחבי כל הארץ ואפילו בחו"ל.

"לקחתי את התובנה לבחור בחיים", הוא מסכם, "המילה 'חכם' כוללת בתוכה את המילים – 'חצי כוס מלאה'. אני בוחר להסתכל על כך שזכיתי בבת הנהדרת שלי במשך שמונה וחצי שנים, אני מודה על כך שברוך השם יש לי אחד עשר ילדים נפלאים, יש לי בשביל מה לחזור הביתה, וזה דבר שמרפא לי את הנשמה. אני גם מודה בכל יום ויום על כך שזכיתי להתקרב לתורה ולמסורת, כי ברור לי שאם לא הייתי חוזר בתשובה לפני מה שקרה, לא הייתי שורד את הצער הזה. כי אין ספק שכאשר כואב לך, ואתה אפילו לא מבין שיש מישהו ששלח לך את הכאב הזה, אז הצער הוא הרבה יותר חזק".

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

55 לרכישה

מוצרים נוספים

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

ספר קהלת עם פירוש ’נזר חכמה’ של הרב זמיר כהן

יפה באמת

הפרשה בה נולדת

שבויות

התחושות שלי - חיים ולדר

לכל המוצרים