שידוכים וחיפוש זוגיות
מה אני עושה שם, בתוך הקונכייה של עצמי?
למה אני כל הזמן עסוקה במחשבות עליהם ולא משתחררת מהם? למה ה' נתן לי הורים כאלה לא מבינים? האם הם באמת שונאים אותי? זה מה שאני מרגישה
- הניה גולדברג
- ה' אדר התשע"ח
(צילום: shutterstock)כשהייתי בכתה א' אמא היתה שולחת פתקים למורה, משהו כמו, "בתי לי עוזרת, אני אמא מאושרת". ואז היא היתה מספרת בפתק איך שטפתי אתמול את הסכו"ם בכיור, או משהו כזה. המורה היתה קוראת אותו בקול, ותולה בפינת "אמא אומרת אני נהדרת". השתדלתי כל יום שאמא תכתוב, כי מי שהביאה קיבלה פרס קטן מהמורה. תמיד הושטתי יד לעזרה בבית בכל מה שהתבקש. אמא נהנתה והתגאתה בנו. ואם אמשיך בחריזה, הייתי "מוצלחת ומקור של נחת". וכהגדרתה: "אהובי (זה שמי) האהובה". באמת אהובה?
אינני יודעת מתי זה קרה, שמשהו בקשרים שלנו התקלקל. עם אבא אף פעם לא היו, מי יודע מה, קשרים. תמיד עסוק בעסקיו ובענייני הקהילה. אולי כשהיינו קטנים מאד. היו זמנים שניסיתי ליצור אתו קשר, אך לא הרגשתי שקיבלתי משוב. התייאשתי. אך גם עם אמא – היינו מטרה לנחת, אך לא הצלחנו כל כך בקשרים. אינני יודעת מה איכות הקשר בין אבא ואמא. הגעתי למסקנה שהם מסתדרים ביניהם כשהם שניים נגד אחת. אז אם תיקחו את הקבוצה מול היחיד ותוסיפו לזה שהם מבוגרים ואני צעירה, תקבלו משוואה שתתאר לכם את הקושי שלי מולם.
מה שברור הוא, לדעתי, שהם לא אתי. אני חושבת שהם לא אוהבים אותי ואני לא מעניינת אותם. אולי אני מגזימה, כי אני כועסת, ואולי גם לי יש בזה חלק. יתכן מאד. השורה התחתונה היא שאני לבד מאד. האם כשאני חוזרת הביתה מדי יום ונכנסת לחדרי הפרטי, אני כולאת את עצמי? יתכן. כלומר: האם אני אשמה בכליאה הזו? או יוזמת אותה? כן, אך גם לא. אין לי עם מי לדבר כאן בבית. אחי ואחיותי לא אתי. לדעתי, לא ההורים ולא הם מעוניינים לעזור לי לצאת מזה. ברור לי שבגללם. במקום "אהובה" היו צריכים לקרוא לי "שנואה". לא אני יצרתי את המצב הזה. מישהי אמרה לי, שלא יתכן שרק "הם אשמים" ו"הם עשו לי", ושזה דומה ל"אכלו לי שתו לי", שחייב להיות כאן גם החלק שלי. האם אני עיוורת ולא רואה אותו? האם הפכתי את עצמי לקרבן?
הם אומרים לי בקוצר רוח שאני יוזמת את ההסתגרות ואת ההימנעות משיח אתם, ושאילו רציתי, יכולתי לצאת ולדבר, אך לי כבר אין כוחות. או שאני מעניינת אותם או שלא. נגמר. מי שרוצה – שידבר. לי אין כח לעשות זאת, ואני בוחרת שלא.
מה אני עושה שם, בתוך הקונכייה? לא בעיה. מקשיבה לשעורים יפים שאספתי, ישֵנה הרבה, וגם... משמחת את עצמי במאכלי ג'אנק בלי סוף. מדי פעם אני מגיחה החוצה לסוּפר שלידינו וקונה לעצמי כמות הגונה של ממתקים או פיצוחים שיעסיקו אותי בתוך השעמום האינסופי הזה. התוצאה? תבינו בעצמכם, הבגדים לא בדיוק עולים עלי. אינני אוהבת להביט בראי, אך זהו מחיר נמוך כדי להראות להם, ושידעו להם על מה שהם עושים לי. כן, כן. זה הם. הם לא נותנים לי אכפתיות. שיבינו שהם לא בסדר.
כשאני רעבה לאוכל אמיתי, אני מגיעה למטבח, לוקחת לעצמי מרק או ארוחה חמה (שלא אני בישלתי) שוטפת את הכלים של עצמי ונעלמת. אם אמא אומרת משהו, עונה בכן ולא, אך לא מפתחת שיחה.
חשוב לדעת שהיום, בגיל 23, אני עובדת בהנהלת חשבונות. בנקודה זו אין לי עניין ללמוד משהו חדש, והעבודה הזו מספקת לי משכורת, אמנם לא גבוהה, אך מספיקה לצרכים המועטים שלי.
מה אני חושבת? הייתי רוצה להתחתן ולצאת מכאן. אך מי יתעסק בשידוכים שלי? ההורים? אינני עומדת ליצור אתם שום קשר. אפילו לא בשביל להתחתן. אני עצמי לא יודעת איך עושים שידוך. תמונת מצב, "הם" יודעים אך לא פועלים, "אני" רוצה אך נמנעת. התוצאה: תקועה. לא כל כך בשידוכים, בתוך עצמי.
איך מתקדמים מכאן? לא מתקדמים. ומה יהיה אם המצב יישאר כך כמה שנים? מה אני יכולה לעשות? זה הם, לא אני.
מה באמת אני רוצה? לצאת מהבית למקום אחר רחוק מהם. לא להיות פה. כאן, אינני יכולה לצאת מהכעס שלי. כאן אני רואה אותם כל הזמן ומתפוצצת בתוכי. למה אני כל הזמן עסוקה במחשבות עליהם ולא משתחררת מהם? למה ה' נתן לי הורים כאלה לא מבינים? האם הם באמת שונאים אותי? זה מה שאני מרגישה! בכל פעם שאני חושבת על חוסר האונים שלי מולם אני בוכה. למה? למה זה הגורל שלי?
לפני כחצי שנה נסעתי לידידת משפחה שלנו והיא קבלה אותי בכזו לבביות. החזקתי את הדמעות כשראיתי שהיא שמחה באמת לקראתי. כשהגיע הזמן לחזור הביתה, אמרתי לה שאני מעדיפה להישאר אצלה ולמצוא שם עבודה. היא עקרונית היתה מוכנה, אך עמדה על כך שאבקש את הסכמת ההורים. הם לא הבינו כמה הלב שלי כמֵהַ לאהבה, ואילצו אותי לחזור. מאז אני כאן. לא משתפת פעולה ובוערת בתוכי.
הידידה הזאת אומרת לי "חמודה, את עושה את זה לעצמך, ואת גם מזכירה לי ילד קטן שנשכב על הרצפה ובועט ברגליים כשלא נותנים לו מה שהוא רוצה". זה מה שאני? ילדה קטנה? למה אני לא מתחתנת ויוצאת מהבית? ומה יקרה אם בעלי לא ייתן לי מה שאני אבקש? האם אסגור את עצמי בבית של עצמי ואעשה מולו שביתה כזו? היתכן שהיא צודקת? שהכל תלוי בי?
ועוד משהו. אינני רוצה בשום פנים ואופן להתחתן עם מישהו מהאנשים שבסביבה שלנו. מבחינתי הסביבה זה הם. אני מתרחקת ממה שדומה להם. יגיע בחור שיתנהג כמוהם? אז בשביל מה להקים בית? כדי לחזור על אותה מציאות של חוסר אהבה וחוסר אכפתיות? אך אמא שלי כועסת על זה, ואומרת "בסדר, אז אני לא אבוא לחתונה!", וסבא שלי, ששמע את הסיפור ותמיד היה נותן כסף לחתונות הילדים, בנחישות אופיינית אומר, "גרוש אני לא אתן לה אם היא לא תעשה מה שההורים אומרים. או שתתנהג או שתדאג לעצמה". זה מעמיק עוד יותר את התסכול שלי מהם.
זהו. אני צריכה לדאוג לעצמי. בינתיים הדאגה היחידה היא עליה במשקל וטיפוח כעס חסר תוחלת. שלא לדבר על זה שבחורה בשידוכים צריכה להראות יפה. לא שחסר לי משהו. כשאני מתאפרת אני נראית יפה מאד, אך קשה לי להסוות את המשקל העודף שלי. ובכלל, אינני רוצה לדבר עליו (על המשקל). הוא מעצבן אותי.
להתחבר עם חברות? פעמיים בשבוע יש אירוסין או חתונה ואני משתתפת, אך לא בהתלהבות. מה יש לי לשמוח כשאני תקועה? אני מפרגנת לחברותי ומאחלת להן מכל הלב שיבנו בית יותר שמח מבית ההורים שלי, אך מה השמחה בשבילי, כשכמעט כולן נשואות ואני כאן, בבור הזה?
החלום העכשווי שלי? לעבור למקום אחר. רחוק מהם. אולי מרחוק יתפתחו בי געגועים אליהם. הפנטזיה (המשאלה) שלי? תתפלאו. שאבא יגלה קצת אהבה או אכפתיות אלי. שאוכל לדבר עם אמא מהלב. איפה הלב ואיפה הם? או יותר נכון, ואיפה אני?
האם חרון האף שלי, ואין לי הגדרה אחרת, הוא, כי הם לא שמים עלי? כי אני צריכה להנחיל להם נחת ולאפשר להם תדמית טובה בציבור? כדי שכולם ידעו שאבא קיבל חתן מוצלח? שיראו שאצלנו בבית הכל נפלא ונהדר? זה מה שהם רוצים? להראות יפה בעיני אחרים, בלי לראות את הצורך האמיתי שלי באהבה שלהם? האם יש מציאות כזו שבה הורים יכולים להיות טכניים בלבד, ושהבת תרגיש אתם טוב?
עכשיו זה כבר פחות מעניין אותי. התייאשתי מלבקש אהבה. כרגע אני רוצה דבר אחד, שיאפשרו לי לצאת מכאן, בלי תנאים מוקדמים ובלי לתקוע מקלות בגלגלים שלי. ובגדול, הייתי רוצה לצאת מהצמצום המחשבתי הזה שבו הם מטרידים את מחשבותי יום ולילה. למה אני עסוקה רק בהם? למה אינני יכולה לפתח את עצמי בלעדיהם? לא רואה את הרווחים מזה. אז למה אני עושה זאת? למה אני מתנהגת כך? קשה לי להסביר את עצמי לעצמי.
ועוד יותר! למה הראיה שלי כל כך נעולה על החלק השלילי בחיים שלי? מרגישה שיש לי כישרונות, יכולה להצליח בחיים ולעשות דברים נפלאים. למה אני מתבוססת בבוץ הטובעני והתובעני הזה? האם הכל סובב אצלי סביב הנקמה בהם? האוכל אני, אהובי, לשחרר את הכפתור הלחוץ עליהם? מי אומר שהם רעים כל כך? ובכלל, הם זה הם ואני זו אני. האצליח ליצור מהפך במחשבותי, למצוא את הטוב ולחפש דרכים חיוביות לעזור לעצמי? האוכל להיות פעם אהובי האהובה באמת והנהדרת?
הניה גולדברג פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים בנות הורים זוגות, אישי קבוצתי והרצאות 026424049 hgoldberg10@gmail.