סיון רהב מאיר

סיון רהב מאיר על פרשת משפטים: אלוקי הפרטים הקטנים

איזה פסוק בפרשה מתנגד לפופוליזם? למי צריך לעזור באמת? וגם: התעודה המרגשת של הרב איתמר בן גל

| כ"ו שבט התשע"ח |
אא

לכולנו יצא להחליט החלטות דרמטיות או להכריז הכרזות חד-משמעיות – אבל לגלות אחרי כמה ימים ששום דבר לא באמת השתנה. רצון טוב או כוונה כללית לא מספיקים. צריך לפרוט את ההחלטה להחלטות מעשיות. זה בדיוק מה שקורה השבוע בפרשה: אחרי שקראנו על מעמד מתן תורה בהר סיני, אחרי הרגעים המרגשים והחד-פעמיים, התורה צוללת פתאום לפרשת משפטים: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" נכתב בה, ואז מתחיל רצף של 53 מצוות שעוסקות בכל תחומי החיים. למה רגע אחרי הקולות והברקים אנחנו צריכים לקרוא קובץ חוקים מפורט? למה לעצור את הדרמה הגדולה לטובת רשימת הוראות? פרשנינו מסבירים שהכול נמצא בפרטים הקטנים. רעיונות גבוהים ומרוממים זה חשוב, אבל בלי הגדרות ברורות של מותר ואסור, כמה, איך ולמה – אי אפשר להתקדם. במבט ראשון, פרשת השבוע סותרת את הפרשה שלפניה. במבט שני, היא משלימה אותה וגורמת לה לבוא לידי ביטוי במציאות.
 

פסוק נגד פופוליזם

האם מי שנראה מסכן הוא תמיד צודק? ככתבת צעירה יצא לי, למשל, לראיין מובטל שנשמע אמין וראוי לחמלה, אבל לבסוף התברר שהוא הונה את המערכת. היכולת להזדהות עם הכאב של הזולת היא דבר נפלא, אבל יש ברחמים משהו מסוכן. הרגשות עלולים לבלבל אותנו. לכן מופיע בפרשה פסוק נוקב, פסוק נגד פופוליזם: "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבו". יש כאן אמת פסיכולוגית עמוקה: אנחנו בדרך כלל מרחמים על העני עם הבגדים המרופטים, ולא על המיליונר הנוצץ והמעונב שמולו. אבל מי קבע מי מהם צודק? הפסוק מזכיר לנו שבכל ריב ובכל דיון צריך לבדוק, כי לא בטוח שהאמת נמצאת רק אצל ה"דל", ולא בטוח שהצד השני הוא רק רשע ואטום. העיניים עלולות להטעות את הלב, וחייבים להוסיף גם את השכל הקר כדי לדעת על מי באמת ראוי לרחם. פעמים רבות התקשורת תציג רק את גרסתו של המסכן שצועק מול המשרד הממשלתי, או של העובד שיוצא נגד ההנהלה. לפעמים הם בהחלט צודקים, אבל לפעמים, מה לעשות, גם הממסד צודק, גם אם זה פחות פוטוגני. לכן הפרשה מזהירה ומזכירה: לא צריך חלילה לעשות פרוטקציות למקושרים ולמחוברים, אבל גם לא לדלים.

התעודה שעליה חתם המורה איתמר בן גל ז"ל

 

לזכר הרב איתמר בן גל

את התעודה הזאת שלח אלי הלילה אבא שבנו למד בכיתה ח', אצל המורה איתמר בן גל הי"ד. הוא סיפר שכל תלמיד קיבל בימים האחרונים תעודה כזו, מלאה באכפתיות, אהבה ועין טובה: "זכינו שיש לנו בכיתה נער נפלא ומיוחד כמוך", כתב איתמר. "כולם שמחים להיות קרובים אליך. תפילתך יפה ומעוררת השראה. אתה נער שמח, בוגר, אחראי ומלא בטוב", כתב.

"מאז שנרצח הרב רזיאל שבח, הרב איתמר שוחח רבות עם תלמידיו על אבל ושכול, על אובדן ועל אמונה", סיפר לי האבא. "עכשיו זה נראה כאילו הוא בעצם הכין את הכיתה להתמודדות עם הרצח שלו עצמו. אתמול הוא יצא מהכיתה מוקדם כדי להגיע לברית של האחיין שלו, ובסוף השיעור אמר לתלמידים שזה היה אחד השיעורים הטובים בגמרא מאז תחילת השנה, והוא מאוד שמח שהם הספיקו ללמוד כל כך הרבה – בזמן קצר. שעה קלה אחר כך הוא נרצח. התעודה המרגשת שהוא השאיר לכל תלמיד הפכה לסוג של צוואה לחיים".

רציתי לכתוב השבוע על פרשת "משפטים". לא על עוד אב צעיר שהשאיר אלמנה ויתומים. לא על עוד אישיות שרק אחרי הירצחה - מגלה לנו איזה אנשים רגילים-גדולים חיים בינינו.

 

החלש הוא המקורב

הפסוק שעליו כתבתי קודם, "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ", מדבר אל השופט. השופט אמור מצד אחד לא להתחנף לעשיר ולהטות את המשפט לטובתו, אבל מצד שני גם לא להתחנף לעני, כלומר לא לפסוק אוטומטית שהדל צודק רק כי הוא דל. אבל זה לא קשור לעובדה שאכן – כפי שרבים כתבו בצדק – אנחנו מצווים לרגישות-שיא כלפי הזולת בכלל, וכלפי החלש והמוחלש בפרט. לא רק בצדקה כספית, אלא גם ביחס לבבי ובאכפתיות.

בפרשה של השבוע זה בולט באופן מיוחד. הגר, היתום, העני והאלמנה הם קבוצת ה-VIP של אלוקים, הם הכי מקורבים אליו. "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ", נכתב בפרשה. כלומר, הצעקה שלהם נשמעת יותר. פרשנים רבים מרחיבים את ההגדרה הזו כלפי כל מי שחש זר וחלש. רש"י כותב שנכון שאסור להתאכזר לאף אחד, אבל אל מי שסובל ממחסור כלשהו – צריך להיות רגישים באופן מיוחד. אם בדרך כלל אח"מים מזוהים עם ברק, זוהר, פרסום וכסף, הרי שהפרשה טוענת שהאנשים החשובים באמת – הם בדיוק אלה שאין להם את כל זה.

 

לעזור לעצמך

מעניין שדווקא רבי נחמן מברסלב כותב את זה. דווקא הוא. בפרשת השבוע מופיעים ציוויים לעזור למי שנמצא במצוקה כלשהי. למשל, לעזור לאדם אחר לפרוק את המשא הכבד מעל הבהמה שלו. "עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ", נכתב בתורה, כלומר – עזור תעזור לו, עימו, במשימה הזו. אבל רבי נחמן מדגיש באופן חד משמעי: בכל פעם שעוזרים לאחר – הוא חייב להיות שותף. זה חייב להיות "עימו", לא בלעדיו. זו אמירה חשובה, כי לפעמים אנשים סומכים אך ורק על הצדיק, בלי לפעול כלל בעצמם. וכך כותב רבי נחמן: "אם רוצה לסלק את עצמו לגמרי, ואינו רוצה להשתדל בתיקון נפשו כלל, רק רוצה שהצדיק בעצמו יעשה הכול עבורו והוא לא יעשה כלל ולא ישתדל בזה כלל, אזי בוודאי אין הצדיק צריך לעסוק עימו, כי אי אפשר לעזור לו כשאינו רוצה לעסוק בעצמו בתיקונו כלל. כי האדם הוא בעל בחירה ואי אפשר להעלותו כי אם כשיש לו איזה התעוררות מעצמו". כלומר, אפשר וצריך לסייע, להושיט יד, להציל, אבל קודם כל, האדם גם צריך לרצות לעזור לעצמו.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (79 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים