התאבדות: חומרת המאבד עצמו לדעת

העוון הגדול

ראשית, יש לדעת ולהודיע על חומרת העוון הגדול מאוד של אדם הפוגע בנפשו ומאבדה. ואפילו אם יש לו צער גדול, עניות, ויסורים ומכאובים כאיוב, אסור לו לפגוע בעצמו, אלא עליו לקבל את יסוריו באהבה, שנאמר (דברים ו ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ... וּבְכָל מְאֹדֶךָ" - לשון מידה, דהיינו בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, בין טובה ובין רעה, תודֶה לו. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות ברכות פ"י ה"ג): בכלל מצות האהבה היתירה שהצטוינו בה, היא, שאפילו בעת שייצר לו, יודה וישבח בשמחה. וכן אמר דוד מלך ישראל (תהלים צד יב): "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ". ואמר שלמה בנו (משלי ג יא): "מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה".

וכתב מרן השלחן ערוך (אורח חיים סימן רכב ס"ג): הרעה לעובדי השם, היא שמחתם וטובתם, שכיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם יתברך, נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם, שהיא שמחה לו. וכתב המשנה ברורה: ובאמת, כי כל הייסורים, בין בגוף ובין בממון, הוא הכל כפרה על העוונות, כדי שלא יצטרך להתייסר לעולם הבא, ששם העונש הוא הרבה יותר גדול. וכמו שנאמר (דברים ח טז): "לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ, לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ". ואמרו במדרש (בראשית רבה סה ט), עד ימיו של יצחק אבינו, לא היו יסורים בעולם, אך מחמת שידע יצחק את חומרת העונש בעולם הבא, ביקש מהקב"ה ואמר: "רבונו של עולם, אדם מת בלא יסורים, מידת הדין מתוחה כנגדו בעולם הבא, אבל אם אתה מביא עליו יסורים, אין מידת הדין מתוחה כנגדו". אמר לו הקב"ה: "חייךָ דבר טוב בִּקשת, וממך אני מתחיל", שנאמר: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶין עֵינָיו מֵרְאֹת". וכן אמר דוד המלך (תהלים קיט קכ): "סָמַר מִפַּחְדְּךָ בְשָׂרִי וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ יָרֵאתִי", לכן תבע מהקב"ה שיתן לו יסורים, כדי שינוקה מכל וכל שלא יפחד עוד.

והמאבד את עצמו, שחושב להיפטר מיסוריו, הלוא ללעג וקלס יֵחַָשֵב, כי היכן יברח מלפני הקב"ה, היד ה' תקצר ליסרו שבע על חטֹאתיו, בהוסיפו פשע על חטא, בהיותו רוצח ושופך דם נקי. וחטאו חמור יותר מכל הרוצחים שמתכפר עוונם במיתתם לאחר תשובה, לא כן זה שהמית את עצמו, הפסיד כפרה זו.

כללו של דבר: המאבד עצמו לדעת [כלומר, שעשה כן מדעת ולא שהשתגע], הרי הוא פושע גדול, וגדול עוונו מנשוא, שהרי הנשמה איננה קנין פרטי של האדם אלא שייכת לבורא יתברך, ורק הִפְקִידָהּ אצל האדם, כמו שנאמר (יחזקאל יח ד): "הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה", ואינו רשאי לשלוח בה יד. ועתיד הקב"ה לפרוע ממנו, שנאמר (בראשית ט ה): "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ... וּמִיַּד הָאָדָם אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם", ועונשו גדול וחמור עד שאין לו חלק לעולם הבא. (א תקז, תקח, תקי, תקכב, תקכו. שו"ת יביע אומר חלק ב יורה דעה סימן כד)

מים שבשכונת המתאבד

אין צריך לשפוך את המים שבשכונת המתאבד, כמבואר לעיל (עמוד 133).

ברכת "דיין האמת"

אין מברכים "דיין האמת" על מיתת אדם שהתאבד. ואפילו אם לא ברור אם איבד עצמו מדעת, שאז מספק מתאבלים עליו, בכל זאת לא יברכו "דיין האמת". בהיות וברכה זו נתקנה להצדיק את דינו של השם יתברך שלוקח נפשות בצדק ובמשפט, אך במקרה זה שהוא עצמו טרף נפשו באפו נגד רצון ה' ורצון יראיו, לא שייך לברכה. ואף בספק לא יברכו, כי ספק ברכות להקל. (הגר"ח פלאג'י ומנחם אבלים. א תקח, תקכה)

אנינות

קרובי המתאבד, אינם אוננים, ועליהם לקיים את כל המצוות, ולברך את כל הברכות כרגיל. משום ספק ספיקא, שמא אין דין אונן במתאבד. ושמא הלכה כהרמב"ם, שכל אונן רשאי לברך ולהתפלל. ושמא הלכה שאם מסר את מתו לחברא קדישא, רשאי לברך ולהתפלל. ומה שלא עושים ספק ספיקא בברכות, הוא מחשש איסור ברכה לבטלה, אבל כאן שודאי אין ברכה לבטלה, שהרי פסק מרן בשלחן ערוך שאונן שמברך ומתפלל אין מוחים בידו, אם כן עושים ספק ספיקא.

לא מתעסקים אִתּוֹ

מחמת שהמאבד עצמו לדעת, גדול עוונו מנשוא, לכך אין מתעסקים עימו כשאר מתים, דהיינו שאין רוחצים אותו, ואין קורעים עליו, ואין מספידים אותו, ואין אומרים עליו קדיש המיוחד לאבלים "תתכלי חרבא", אלא קוברים אותו בתכריכים ואומרים קדיש רגיל, ואין מברים עליו סעודת הבראה, ואין יושבים עליו שבעה. (סימן שמה ס"א. ערך לחם למהריק"ש סימן שמה. א תקז, תקט, תקכט)

צידוק הדין

אין לומר על המתאבד "צידוק הדין". כי בנוסח אומרים שזו היא דרך כל העולם שמתים, ובשמוע כך אנשים שהם מרי נפש, אפשר שירצו גם הם לעשות כן. ועוד, שהאומר כן, הוא דובר שקרים, שאין זו דרך כל העולם, חס ושלום. (ערך לחם למהריק"ש סימן שמה. א תקכה)

בעל תשובה

מי שהיה בעל עבירות גדול, וחזר בתשובה ממעשיו הרעים והתחרט עליהם, ומרוב צערו ויגונו על העבירות שעבר, איבד עצמו לדעת, בחושבו שעל ידי כך תתקבל תשובתו יותר, אף על פי שבודאי עשה איסור גדול וחמור, כי הקב"ה חפץ בחיי האדם ולא במיתתו, כמו שאנחנו אומרים בתפילת נעילה ביום הכיפורים: "כי לא תחפוץ בהשחתת עולם... ואתה אלוה סליחות חנון ורחום... רוצה אתה בתשובתם של רשעים, ואין אתה חפץ במיתתם, שנאמר (יחזקאל לג יא): אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה, שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, ונאמר (שם יח כג): הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים?! הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה, ונאמר (שם לב): כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי אֱלֹהִים וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ". מכל מקום, כיון שטעה ושגה, שחשב שעל ידי כן ימחלו לו עוונותיו, אין לו דין "מאבד עצמו לדעת", ומתעסקים בו ככל מת אחר. (א תקטז)

כתב בשו"ת אבן השוהם, אודות ירא שמים ועמל ויגע בתורה, שמצאוהו שוכב מגואל בדם, וסכין בידו, יש לומר שרוח רעה בלבלתו, ועשה כן מתוך שגעון שלא לדעת. ועוד, כי מאחר שהוחזק בחסידות, אפשר שאולי ידע בעצמו שעבר עבירה שחייב עליה מיתה, ולכן טעה ודן את עצמו בכך, ואין זה בכלל מאבד עצמו לדעת. (א תקכח)

בעל יסורים

מי שהיה בעל יסורים קשים ומרים ושלח יד בנפשו, אף שעבר איסור חמור, פעמים שלאחר מעשה, יש לדונו לכף זכות שלא ידע את חומרת העוון הגדול הזה. ועל כן, יש לשאול ולהתייעץ עם חכם מורה הוראה שיקבע לפי הענין אם יש לו דין מאבד עצמו לדעת או לא, ויהיה החכם מטה כלפי חסד. (א תקח)

צריך החכם להטות כלפי חסד, כי ברוב פעמים אינו עושה כן בדעה ברורה וצלולה, וגם הוא שוגג, כי לא קיבל התראה קודם לכן. ובשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר נשאל על מה שנהגו בווינא שאם נמצא אחד תלוי או שפלטו מי הים את גופתו, אף שלא שמענו מעולם שאמר שבדעתו לאבד עצמו, אף על פי כן דנים אותו כדין מאבד עצמו לדעת. והרי זה נגד המבואר בשלחן ערוך (סימן שמה ס"ב) שכתב: "איזהו מאבד עצמו לדעת? כגון שאמר: הרי הוא עולה לראש הגג, וראוהו שעלה מיד דרך כעס, או שהיה מיצֵר ונפל ומת, הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת. אבל אם ראוהו חנוק ותלוי באילן, או הרוג ומושלך על גבי חרבו, הרי הוא בחזקת כל המתים, ומתעסקים עמו ואין מונעים ממנו דבר". והשיב הרב: גם בעיני יִפָּלֵא, ואינני מוצא שום יישוב לזה, שהרי זה נגד האמור בכל הפוסקים. ובלי ספק שהוא מנהג רע, וראוי לבטלו, שהרי כל ישראל בחזקת כשרות. ע"כ.

ומהרי"ו ומהר"ם מינץ ודרכי משה כתבו, שאינו נחשב מאבד עצמו לדעת אלא כשקיבל התראה, ואמר "על מנת כן אני עושה". הא לאו הכי, יש לתלות שטעה בדין וחשב שמותר לאבד את עצמו. וכן פסקו שו"ת צפיחית בדבש, ובנו בעל פתח הדביר ועוד. וכתב החתם סופר, אפילו אם ראינוהו חנוק ותלוי באילן, באופן שנראה ודאי שהוא תלה את עצמו, או שנמצא תלוי בחדר והחדר סגור מבפנים, באופן שנראה ודאי שהוא פגע בעצמו, מכל מקום תולים שרוח רעה ביעתתו ושלא מדעת עשה כן. ואפילו עשה מעשה גמור שמוכיח שאיבד עצמו בידים, עדיין יש לתלות שמא רוח רעה ביעתתו, ומחמת שגעון עשה כן, אלא אם כן שמענו מפיו שאמר מתוך יישוב הדעת שהוא מתכונן לאבד עצמו לדעת, אבל זולת זה לעולם אנו תולים שאיבד עצמו שלא מדעת. וכן פסק בשו"ת ערוגת הבושם. (א תקכח)

קל דעת

מה שהתבאר לעיל שפעמים יש לדון האדם לכף זכות ולהתאבל עליו, אין זה אלא באופן שהיה ירא שמים וחרד לדבר ה', שבזה יש מקום לדונו לזכות שעשה כן בשגגה, ולא בארו לו את חומרת העוון. מה שאין כן אדם שהיה מוחזק לקל דעת ביראת שמים, שאפילו היו מודיעים לו את חומרת העוון, לא היה שב מדעתו, וכל שכן אם עשה כן מחמת שהתאכזב שלא השיג את תאוותו הרעה, אין להתאבל עליו כלל. (שו"ת פרשת מרדכי, שו"ת פרי השדה. א תקכה)

גדול כבוד הבריות

משפחה מכובדת שחוששת שכאשר יראו אנשים שמת להם מי מקרוביהם ואינם מתאבלים עליו, יתפרסם הדבר שהמת איבד עצמו לדעת ותהיה להם בושה וכלימה גדולה, רשאים להתאבל עליו, כי גדול כבוד הבריות.

יש אומרים שמה שאין מתאבלים עליו, היינו שלא חייבים להתאבל עליו, אבל אם רוצים להתאבל, אין איסור בזה (שו"ת טוב טעם ודעת ועוד). ובצירוף מה שכתב החתם סופר: אומר אני, שאם יש בזה כבוד משפחה נכבדה, אשר יהיה להם לבוז ולכלימה, שאחד מהם קלקל מעשיו ואיבד עצמו לדעת, ואם יתירו להם להתאבל, יאמרו הבריות שכנראה בדקו חכמים את הדבר, והתברר להם שלא היה לו דין מאבד עצמו לדעת, יכול המורה להורות לכתחילה להתאבל, אפילו אם באמת נתברר לו שהיה למת כל דין מאבד עצמו לדעת. שאף שהלכה כדברי המיקל באבל וצריכים לפוטרם מלהתנהג באבלות, בכל זאת לענין פגם משפחה, אין הלכה כהמיקל בכבודם של בני אברהם יצחק ויעקב. ע"כ. וכל שכן כשיש ספק אם הוא בגדר מאבד עצמו לדעת, שבודאי מתאבלים עליו, כמו שכתב מהר"ם שיק שבספק כבוד הבריות הולכים להחמיר. וכן כתבו בשו"ת דודאי שדה ותעלומות לב. וכן ראינו לחכמים הזקנים גדולי ארץ ישראל זצ"ל, שעשו מעשה להורות שיתאבלו האבלים במקום של פגם משפחה. (א תקט, תקכו)

גדולה תשובה

מי שעשה פעולה לאבד עצמו לדעת, ואחר מעשהו הנמהר, התוודה ועשה תשובה קודם שמת, והתחרט על צעדו המר, וגם ביקש להצילו, אין למנוע ממנו שום דבר מענייני אבלות, שאין דבר העומד בפני התשובה. (כרך של רומי, הגר"ח פלאג'י, רב פעלים ועוד. א תקכז)

בספר פני מבין כתב: ראיתי מעשה רב אצל רבנו יצחק מאיו, על אחד ששתה רעל, וחי שלושה ימים והתוודה והתחרט ובכה על מה שעשה, ומת, והורה הרב שיתאבלו עליו, שאין לדונו כדין המאבד עצמו לדעת. וכתב החתם סופר, אף אם הפיל עצמו במים מפני שמאס בחייו, כיון שגלי הים מעלים ומורידים אותו לפני שיטבע ויפול אל התהום וימות, ודאי שבינתיים הוא מתחרט, ומתעסקים עמו לכל דבר. וכל שכן אם שמענו אותו שמתוודה ומתחרט. (א תקכז)

שוטה

שוטה שהתאבד, מתנהגים עמו כמת רגיל, מפני שעשה כן מחוסר דעת. (א תקיט)

קטן

ילד קטן פחות מגיל בר מצוה, שאיבד עצמו לדעת, דינו כמת סתם, מאחר ואין בו דעת מספיקה למעשיו. (סימן שמה ס"ג. א תקלא)

אנוס

מי שאיבד עצמו לדעת מחמת אונס, אין מונעים ממנו כלום, ודינו ככל מתי ישראל. (סימן שמה ס"ג. א תקלא)

כמו שמצאנו אצל שאול המלך שהיה אנוס שהרג את עצמו בעת המלחמה בפלישתים, כי ראה שתיכף יתפסוהו ויתעללו בו, כמסופר בנביא (שמואל א לא): "וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל, וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו, וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל. וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל, וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. [כלומר, היורים בחץ וקשת מהפלישתים מצאו את מקומו של שאול שנטמן בו, ופחד שלא יתעללו בו. ויחל - לשון פחד וחלחלה]. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו, שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי, וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד, וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל, וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ. וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו, גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו".

וכתב בשו"ת פרשת מרדכי, אודות מי שהיה במאסר, ונמצא תלוי בחדר המאסר, שנראה ברור שבשום אופן לא נעשה לו כן על ידי אחרים, מכל מקום יש לומר שכיון שהיה מתיירא לנפשו פן ידינוהו למיתה, היה סבור שמותר לו להרוג את עצמו, ואולי השתטה בדעתו והיה משומם, ואם כן לא נקרא מאבד עצמו לדעת. וכיוצא בזה כתב המאירי: שאם איבד עצמו לדעת מחמת יראה, מתאבלים עליו. ובשו"ת בן ימין כתב, במי שנתחייב מיתה למלכות, והניחוהו במשמר עד עת הוצאתו להורג, והאיש הזה בחושבו יום הוצאתו להורג שיהיה בהמון רשעים רבים, גויים שונאי ישראל, ויהיה חילול ה' ובזיון למשפחתו ולכל ישראל, ציוה לבנו להביא לו סם המוות שימות מיתת עצמו, אינו בסוג מאבד עצמו לדעת, כי אנוס הוא בזה. ע"כ. ומכל זה למדנו על מה שאירע בשנת ה'תש"ז, בזמן שלטון הבריטים שנתפשו בידיהם כמה מאנשי אצ"ל, ומהם מאיר ויינשטיין ומשה ברזאני, ודנו אותם שופטים בריטיים רשעים למות בתליה, ונתנו אותם בכלא. וכאשר נודע להם שלמחרת יבצעו גזר דינם בתליה, לאחר שאמרו וידוי עם רב האסירים הגאון רבי אריה לוין זצ"ל, בצאתו משם הפציצו את עצמם ומתו, ואמרנו שאין להם דין מאבד עצמו לדעת מהטעמים הנ"ל. ה' יקום דמם. (א תקכח)

עילוי נשמה

אף שהמאבד עצמו לדעת עבר עבירה כה גדולה וחמורה, חייבים בניו להשתדל עבורו לעילוי נשמתו. על כן עליהם לומר קדיש, ולעשות השכבה ואזכרה, וללמוד תורה ומשניות, ולתת צדקה לעניים, כדי להצילו ככל האפשר, ואולי בסוף יזכה לאיזה מקום שהוא בגן עדן. (א תקכט)

כתב בשו"ת חתם סופר, למה לא לומר קדיש אחר המאבד עצמו, וכי מפני שעשה שלא כהוגן לא נצילהו מֵרֶדֶת שחת?! והרי אבשלום לא היה עושה מעשה עמיו, והתפלל עליו אביו דוד המלך להעלותו משבעה מדורי גהינם ולהכניסו לגן עדן (מסכת סוטה י ע"ב). ואלישע אחֵר הרשיע הרבה, ורבי מאיר התפלל עליו והוציאו מדין גהינם, ורבי יוחנן הכניסו לגן עדן (מסכת חגיגה טו ע"ב). וכן פסקו רבים מהאחרונים. ובספר מעבר יבוק כתב שטוב להתפלל גם על רשע שמת ולתת צדקה, וכל דבר שיש בו עילוי ותיקון לכפרת נפשו, ואפילו אחר י"ב חודש. וראוי להתאמץ הרבה ולהוסיף עליו יותר משאר מתים, ותהיה ארוכה לשלוותו והיתה מנוחתו כבוד.

מי שאין לו חלק לעולם הבא, האם בכל זאת זוכה למשהו?

דע, כי כתב רבנו בחיי, שכל אלו שאין להם חלק לעולם הבא, פירוש, שאין להם חלק ידוע בפני עצמם, אבל ניזונים ונהנים הם מכמה אוצרות צדקה הגנוזים לאותם שלא זכו, כעני שאין לו מה יאכל משלו, וסמוך על שולחן חברו. וכן כתב רבנו עזריאל, שמי שאין לו חלק לעולם הבא, היינו שאין לו בית בפני עצמו ואוצר שהוא ברשותו שהוא מושל עליו, שעושים לו מדור לפי כבודו, אלא עומד הוא במקום שעומדים רבים. וכתב במדרש תלפיות, וכן השיב לי רוח אחד שנכנס באשה אחת על שאיבד עצמו לדעת, וגם הודה שבעל אשת איש, ואמר שבצאתו מהאשה הזאת, רק אז ילך י"ב חודש לגהינם ומשם לגן עדן. ושאלתיו, והרי אמרו חז"ל "הבא על אשת איש ולא עשה תשובה, אין לו חלק לעולם הבא" (תוספות סוטה ד ע"ב, ובבא מציעא נח ע"ב)? והשיב לי, שאין לו אותו החלק הידוע שהראוהו לו קודם בואו לעולם, אבל הקב"ה נותן לו בתורת צדקה חלק אחר לאחר קבלת עונשו, ויש להם מקום בגן עדן במקום שרבים עומדים שם. ולפי זה ישנה תועלת רבה באמירת הקדיש וריבוי הצדקות שעושים לעילוי נשמת המאבד עצמו, שיוכל ליהנות ביתר שאת מאוצרות הצדקה הגנוזים לאותן נשמות שלא זכו. וכן יש תועלת באמירת הבן השכבה, תפילה, והפטרה, ולהקדיש לבית מדרש ספרי קודש, תלמוד ופוסקים, כמו על שאר מתי ישראל, לעשות להם נחת רוח בעולם האמת. ע"כ. (א תקל)

תיקון למתאבד

חז"ל גילו סוגי תיקונים לאדם שנכשל אפילו בעוונות חמורים מאוד. ובעשיית תיקונים אלו, יכפר על עוונותיו וינצל מעונשים בעולם הבא. על כן, חובה קדושה מוטלת על קרובי המתאבד, לעשות חסד חינם, ולארגן עשרה אנשים כשרים לעשות את התיקון שכתב גאון עוזנו רבנו יוסף חיים זיע"א בספרו "לשון חכמים" (חלק ב סימן מב), כדי שיביאו מזור ותעלה לנשמתו האומללה, אשר אין לה מנוחה בעולם הבא כלל. וה' הטוב יכפר בעד. (כן שמעתי ממרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל)

הצלה

מי ששתה רעל וכדומה, אף שעשה איסור חמור, חייבים להתאמץ ולהצילו, ואפילו לחלל עליו שבת כדי להצילו, ואפילו אם מוחה שלא יצילוהו וצועק שברצונו למות, אסור לשמוע לו. (א תקכ)

מן הפח אל הפחת

להלן תמליל מדברי מרן הראשון לציון רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל בשיעורו: המאבד את עצמו לדעת, מסכן, חושב שפוטר את עצמו מהיסורים, אך שם היסורים הרבה יותר קשים. כמה צריך ליזהר בזה. כשהייתי בישיבה היה אחד יתום, לא אומר את שמו, והיה מלא יסורים מסכן. יום אחד היתה לו קטטה עם מישהו, מרוב צער לקח סם המוות רעל ושתה, והתחילו לו כאבי בטן עזים, התכווצויות וסימני מיתה. חכם יוסף שרבני עליו השלום, חותנו של חכם בן ציון שאול, היה שם, קראנו אותו. מיד אמר "תעזרו לי", והוציאו אותו בכח. היה מכה ברגלו שיעזבו אותו למות, אך לקחו אותו בכוח, הזעיקו אמבולנס, והביאו אותו לבית החולים "ביקור חולים" שיעשו לו שטיפת קיבה, הקיא וניצול. אחר כך ברוך ה' נשא אשה והביא שני בנים חשובים מאוד, טובים מאוד. והוא גם כן אדם טוב וישר. הצלנו אותו ברגע האחרון, אם לא היינו מצילים אותו חס ושלום, היה הולך לאיבוד.

מה הוא חושב, שיפטר מהיסורים? שם היסורים הרבה יותר קשים. צריך להזהר. יש אנשים שאינם יודעים מה מתרחש בעולמות ההם. לצערנו הרב, אני מכיר אנשים, על איזה אכזבה שיש להם, על איזה צער, מאבדים עצמם לדעת, טורפים נפשם באפם, חושבים שבזה ינצלו מהיסורים. איזה טפשים! הלא כותב הרמב"ן, אפילו כל יסורי איוב במשך כל חייו של האדם, לא שווים שעה אחת של גהינם, הוא הולך מהפח אל הפחת. חייב לקבל את יסוריו באהבה, ולדעת שהכל לטובה מהשם יתברך.

אנשים שכאלו כל כך כואב לנו עליהם, הם לא ידעו ולא יבינו, הם לא אשמים, לא הסבירו להם את חומר האיסור הזה: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ". הוא חמור יותר מרוצח, אם אדם רצח את חברו, כואב לו שעשה מעשה כזה, כל ימיו בתשובה, אין לך דבר העומד בפני התשובה, אף על פי שאיבד נפש מישראל שהוא כמו מאבד עולם מלא. אבל המאבד עצמו, מתי יספיק לשוב בתשובה? אם יורה לעצמו בראש או חותך את הקנה והושט שלו, זה יותר גרוע מרוצח, כמה צריך להזהיר את האנשים שלא יודעים את הדברים האלה, צר לנו מאוד.

היה אדם אחד שהיה מתפלל אצלנו בכל יום שבת, היה עולה לספר תורה ונהנה מהתפילות. פתאום עברה עליו רוח רעה, ירה בעצמו ואיבד נפשו. לא יכולנו להינחם על האיש הזה, על מעשה כזה כואב לנו, וכל זה מחוסר ידיעה של חומר האיסור הזה, חושב שנפשו שלו, ה' הביא אותך לעולם והוא יתברך שמו אלהי הרוחות לכל בשר, הנשמה לך והגוף פעלך, מה אדם יכול לעשות לעצמו?

כל הדברים האלה כמו שאמרנו, צריך להסבירם בישוב הדעת כדי שידעו. לא לחינם אמרו חז"ל: כל המאבד עצמו לדעת אסור להספיד עליו, אסור להתאבל עליו, ואסור לקבור אותו בקבר עם כל האנשים, צריך להפריש אותו במקום רחוק מקברי ישראל, לפי שאין קוברים רשע עם צדיק, והוא נחשב רשע רוצח. כל זה צריך להגיד לציבור שידעו את ההלכות האלה, שישמעו ויראו.

בני אדם לא למדו תורה, חושבים שבזה נגאלים מהיסורים, וכי בבתי הספר הממלכתיים מלמדים אותם שיש עולם הבא והשארת הנפש ועומדים ליתן דין וחשבון לפני הקב"ה?! חושבים שיש רק עולם הזה, כמו שהיה עשיו לא מאמין שיש עולם הבא, היה יעקב אומר לו שיש עולם הבא, ועשיו היה לועג עליו, ועל כן אמר "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה", ואמרו חז"ל שכפר בעיקר. מי שאינו מאמין בעולם הבא, הוא גלגול של עשיו. לכן כל אחד צריך לדעת, עולמנו זה הוא עולם הבל, אשרי אדם שהולך לשם עם מצוות ומעשים טובים, נותנים לו את השכר שלו, מניחים אותו בגן עדן, בין הצדיקים. ואם יש יסורים, יודע "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה". וכי יש אדם נקי מעוונות? "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא", ישמח שהיסורים הם בעולם הזה, ולא יתבייש בעולם הבא בפני הצדיקים, לכן לפעמים אדם מהרהר מה חטאתי, מה עשיתי? דע לך, שהכל לטובתך לאושרך, כדי שיכנס מיד לעולם הבא, בלי שיצטרכו לנקות אותו.

כשהיינו בשווייץ במסיבה לכבוד מלאת שמונים שנה לרבה הראשי של שווייץ, נסעתי עם הרב משאש ועוד כמה רבנים גדולים, עמד "שר החינוך" חסר החינוך של מדינת ישראל, ואמר, וכי אפשר ללמד את דורנו שכר ועונש? צריך לחנך על פי תרבות ותרבות ותרבוש... והכל צריך להיות רק בהגיון.

הרב משאש הפסיק אותו באמצע דבריו, לקח את המטה שבידו, כמו המטה של משה רבנו... הכה על השלחן ושאל אותו: אתה מאמין בכלל בשכר ועונש? והלה לא ענה לו. לפחות יאמר אני מאמין, אך אי אפשר לחנך כך, הוא אפילו לא תירץ את עצמו כן, כי באמת אינו מאמין בכך, והתלמידים מסכנים - אם המורה לא מלמדם, התלמידים מנין להם.

לכן לא פלא שאם הם מתאכזבים מאיזו "תאוה", יורים לעצמם כדור בראש וחושבים שהעסק נגמר, אם היתה להם אמונה בשכר ועונש, שהקב"ה מעניש את הרשעים, ומי שרוצח אוי לו ואוי לנפשו, והשולח יד בנפשו גרוע יותר מרוצח, לא היו מגיעים לכך. כל הדברים האלה, הם א-ב של היהדות, לא שייך ללמדם אחרי שיגדלו הנערים, שאז כבר הם לא יקבלו זאת. אם ילמדו הכל בהגיון - שגיון, ההגיון יאמר לנער, למה לא ליהנות מהעולם הזה, למה לא לעשות את כל התאוות? מה בכך שהוא רוצה ליהנות מהחיים. אם אין עונש בעולם הבא, למה לא יהנה?

אם יאמרו לו רק 'הזהר שלא יראו אותך שאתה גונב, אוי ואבוי לך', הוא יחשוב 'אגנוב כשלא יראו אותי, ומה בכך'. אך אם יודע שיש עונש מהקב"ה, הוא פוחד, יודע שהכל יצא מהעיניים שלו, אם יאכל נבלות וטרפות, יעבור על עריות, יקבל שם את עונשו, זה מפחיד אותו, הוא סולד ופוחד. וכמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי". (מעדני המלך ח"א עמוד????, וח"ד עמוד????)