דודו כהן
כששימי תבורי נפגע ממני; כשהתביישתי מאמא של שירי מימון
בהמשך להכרזות ה"פייק ניוז" של טראמפ, דודו כהן נזכר בפייק ניוז שיצר בעצמו - במילים שניסה לדחוף למרואייניו, לסכסוכים שניסה ליצור – וגם לנסיעה הבלתי נשכחת עם אמה של שירי מימון. אז מה הקשר לסוויץ' וליראת שמיים?
- דודו כהן
- ו' שבט התשע"ח
שימי תבוריזו היתה אולי הנסיעה הכי הזויה שהיתה לי בחיים. ישבתי במושב האחורי, מתכווץ מבושה, תוהה האם האישה שיושבת קדימה יודעת מי אני, ואולי גם מתארת לעצמה (או שמעה מהקונטרול) מה אמרתי על בתה לפני שעה קלה.
זה היה במונית, בדרך חזרה מצילומים ל"דוקוסלב" ששודרה אי שם לפני יותר מעשור בערוץ הבידור הישראלי. כמבקר המוזיקה הישראלית של "רייטינג" הוזמנתי לפרשן את חייהם ואת הקריירה של אמנים שונים – אייל גולן, מרגלית צנעני, שירי מימון ועוד – וכמובן שהתייצבתי לצילומים בתל אביב עם 100% ביטחון עצמי שמבוסס על ידענות לכאורה, וקצת יותר מ-0% של היכרות אמיתית עם האנשים שאת חייהם התיימרתי לסקר במקצועיות אין קץ.
דודו כהן בצעירותו (צילום מסך מתוך אחד מפרקי דוקוסלב)הוזמנתי לכמה ימי צילום, וביום הצילום המדובר דיברתי בין השאר על הזמרת הצעירה-דאז שירי מימון (הקטעים נפלו בעריכה, בסופו של דבר. תודה לאל). מונית ספיישל נשלחה לאסוף אותי במיוחד, ובגלל שאמה של שירי מימון גרה באזור חיפה ואני בקריית שמונה – אספו ופיזרו את שנינו באותה מונית.
באותה תקופה פרסמתי ביקורות לא מחמיאות במיוחד על שירי מימון ב"רייטינג". למה? ככה. בלי סיבה מיוחדת. היא סתם לא באה לי בטוב (וכאן ההזדמנות לבקש סליחה מהקוראת שירי מימון, אם הטור הזה יגיע אליה במקרה, כמו גם משאר האמנים שיוזכרו להלן), ובעיוורון שבו לקיתי אז – זה הצדיק סוג של התעמרות בביקורות. אז הייתי גיבור גדול מאחורי המקלדת, אבל כשהבנתי שאני הולך לחלוק טרמפ עם אמה – זה היה עוד יותר לא נעים. קיוויתי שהיא לא יודעת מי אני, קיוויתי שהיא מעדיפה בכלל את "פנאי פלוס" על פני "רייטינג", אבל השתיקה הדוממת מצדה במונית, הלוך וחזור, נתנה לי תחושה שאולי היא יודעת. וזה היה ממש לא נעים.
נזכרתי בסיפור הזה, וגם בסיפורים נוספים אחרים, כשראיתי מודעות על השתתפותה של מימון בערב לנשים בלבד עם הרבנית ימימה, יקרת פרידמן, דין-דין אביב ועוד. אני לא יודע עד כמה שירי בעניין של יהדות, אבל היה בהחלט משמח לראות שגם היא מופיעה לערב לנשים בלבד, ושיש חיבור כלשהו. פחות שימחו אותי הזכרונות מהנסיעה עם אמא שלה.
* * *
לאורך השנים בעיתונות החילונית, זה לא שלא ניסיתי להיות מוסרי. ניסיתי – וברוב המקרים הצלחתי. אני זוכר תגובות נרגשות של אמנים שונים שראיינתי – מאדיר מילר, דרך עמיר בניון ועד אלון גל – שאמרו לי שמעולם לא זכו לכתבות כל כך מדויקות, ללא מניפולציות, שביטאו באמת ובתמים את האישיות שלהם.
אלון גלאבל עדיין, העננה מעל מקרים פחות נעימים, חוזרת לפעמים בפלאשבקים. כמו המקרה עם שימי תבורי.
אחרי שימי תבורי רדפתי במשך תקופה ארוכה כדי לראיון אותו ל"תרבות מעריב", אבל הוא דחה אותי בנימוס, והבטיח שוב ושוב שזה יקרה בקרוב. חיכיתי בסבלנות, עד שיום אחד נתקלתי בראיון איתו דווקא בעיתון אחר. באותה תקופה יצא לו דיסק שלא התחברתי אליו, אבל הביקורת היתה מרושעת באופן מופגן. גם בגלל שלא אהבתי – אבל בעיקר כתגובה על זה שלא נתן לי את הראיון הבלעדי. בתגובה הוא התקשר, לשיחה כועסת ומאוד לא נעימה, שנתנה לי להבין עד כמה הוא נפגע.
או הפעם ההיא שקיבלתי סקופ על פרויקט בין שני אמנים, שלא צלח בסופו של דבר. העורך שלי נתן לי את המידע לכתבה הבלעדית. ידעתי בבירור שהחשיפה תפגע בשני האמנים, ותציף משהו שלא הצליח לשניהם, אבל לא ראיתי בעיניים. התקשרתי אליהם, ניסיתי לחפור, לקחתי תגובות מאנשי תעשייה – והכתבה יצאה, ונתנה לי רגע וחצי של תהילה מפוקפקת. השיקול של "האם מישהו ייפגע מפרסום הכתבה" לא עלה בכלל על שולחן הדיונים. יש סיפור – אז יש פרסום. אלה הם ערכי עולם העיתונות – ותבינו שלא מדובר באיזה תחקיר על שחיתות, אלא בסך הכל בכתבה בעיתון טלוויזיה ובידור. אין כאן נבחרי ציבור, אין כאן כספי ציבור, יש בעיקר "זכות הציבור לחפור", והיינו חיילים נאמנים של התפיסה המעוותת הזו.
* * *
עוד תפיסה מעוותת גורמת לעיתונאים להכשיל אנשים בלשונם, במזיד ממש. ובואו אספר לכם איך זה עובד. או לפחות איך זה עבד אצלי.
אחרי הראיון הראשון שלי ב"רייטינג" – כתבת שער עם אבי ביטר – הבנתי את העיקרון: ככל שתוציא מהמרואיין ציטוטים יותר מטומטמים שיעוררו סערה בביצה וייחקקו בפנתיאון המדומיין שלך, כך שיחקת אותה יותר.
היו ראיונות שאליהם הייתי בא עם המוטיבציה הזו באופן ברור. כשדידי הררי אמר לי בכתבת שער ל"רייטינג" שהוא חושב שישראל היא מדינה בעלת אוריינטציה ערבית, בישלתי איתו מהלך, שהוא מציע שנצטרף לליגה הערבית ביחד עם קדאפי. הרגשתי שיש לי כאן שיחוק. ואכן הציטוט הופיע בשער; כשראיינתי את הבדרן אבנר דן על קריירת-העבר שלו, ניסיתי ממש לחשוב איתו ביחד עם איזו הכרזה יוכל לצאת. בסוף הגענו – אל תצחקו – לזה שהוא שואף להגיש תכנית בטלוויזיה הירדנית, אם כאן בישראל לא נותנים הזדמנות. זה כמובן לא היה רעיון שהוא הגה ביוזמתו, אבל די דחפתי לו את המילים לפה, והכל כדי שאוכל לחזור אל העורך עם ה"הישג"; ודבר דומה היה בראיון עם מושיק עפיה, כשהביע סלידה מבעלי נטיות. ידעתי שזה יסבך אותו עם הקהילה הכוחנית הזו, אבל למי אכפת. העיקר לחזור הביתה עם כותרת עסיסית.
זה קרה גם כשנפגשתי לראיון עם סאבלימינל והצל, וניסיתי להוציא מהם לכלוכים על אביב גפן. באותו זמן אתה לא חושב האם זה יפגע, האם זה יגביר שנאה, האם אתה בעצם משרת שליליות ומעודד איבה בין יהודים. אתה רק חושב על הכתבה, ומה העורך יגיד, אילו מכתבים למערכת יהיו, והאם העורך יפרגן עם השם שלך בשער (בסוף כן, אגב).
שער רמזורהמקרה הכי הזוי, אולי, קרה לי בראיון עם פיראס חורי, ערבי-נוצרי שזכה בזמנו ב"פרויקט Y" – מן גרסה מוקדמת של "האח הגדול", ששודרה בעבר ב-yes. הוא סיפר בראיון על חברתו היהודייה לירון, על התנגדות סבתו הערבייה ("רק אל תתחתן עם יהודייה"), ואני יושב מולו – ילד בן 24, מסורתי מקריית שמונה, שיודע באופן עקרוני שאסור להתבולל – כותב את הדברים בשוויון נפש, ללא שום שמץ של ביקורתיות. מה עבר לי בראש, ואיך בכלל נתתי במה ניאטרלית לדבר כזה? אין לי תשובות.
* * *
זה אולי טור על עיתונות, אבל בפועל זה לא באמת על עיתונות.
הדוגמאות שהבאתי מבטאות אולי הלך רוח בעולם העיתונות, אבל בעיניי יש כאן משהו הרבה יותר עמוק. מדובר במתג כלשהו, שהיה כבוי אצלי במוח לפני החזרה בתשובה.
בעולם שלא קשור לתורה ומצוות, אנשים פועלים קצת על אוטומט. פחות חושבים. הלך הרוח החברתי שיש כרגע – הוא השולט. המוסר הטבעי מוריד את הראש אם "ככה כולם עושים", והרבה פעמים פשוט אין חשיבה. תשאלו למשל אישה שהולכת לחוף הים בלבוש מסוים, האם היתה מעזה ללכת כך למכולת, או אפילו להסתובב כך בביתה. רובן יזדעזעו מעצם השאלה, ויטענו שזה לא צנוע. אבל כששואלים מנגד מה ההבדל, הרי מדובר באותו לבוש, תגיע התשובה המאוד-לא-אינטליגנטית "אבל בחוף הים זה נהוג", כאילו במיקום מסוים הבושה הטבעית והאנושית כל-כך כבר לא תופסת.
בעולם נורמלי גם אף אדם לא היה כותב דברים שליליים על אדם אחר באופן פומבי, רק כי "זו האמת שלי" (ואחר כך מתכווץ מבושה בנסיעה במונית עם האמא שכנראה נחשפה לביקורות הרעות). זה באמת לכבות סוויץ' במוח, אין לי הגדרה אחרת. אדם עם סוויץ' פועל, כלומר מינימום של היגיון ויראת שמיים (ולא רק לבוש דתי, אגב, אלא גם יראת שמיים אמיתית), לא נותן לילד בן 8 סמארטפון עם אינטרנט פרוץ ואפשרויות בלתי מוגבלות; אדם עם סוויץ' פועל לא מעביר עשרות שנות חיים מבלי לחשוב מה הוא עושה בכלל בעולם; אדם עם סוויץ' פעיל לא חושב ש"הכי חשוב להיות אדם טוב" מבלי להבין שהוא-עצמו לא יכול לקבוע האם הוא אדם טוב, ושחייבים סמכות עליונה כדי לתת הגדרות והדרכות (גם היטלר, אגב, חשב שהוא אדם טוב שמציל את האנושות).
ככל שמתחברים לחכמת היהדות, ומיישמים אותה באמת - הסוויצ'ים הכבויים הופכים לפעילים. מבינים את העולם, מבינים את החיים. ומבינים שזו לא חכמה להתבייש מאמא של שירי מימון, כמה דקות אחרי שלכלכת עליה קבל עם ודוקוסלב. פשוט לא עושים את זה מראש. הכל עניין של סוויץ'.
טורים נוספים מהבלוג של דודו כהן: