מפתחות לחיים: ניגודים מקצרים מול הרמוניה זוגית

יש התמהים על הוראת התורה במקומות אחדים, שלא לחבר שני פריטים מסויימים יחדיו. למשל, לא לבשל בשר עם חלב ובודאי שלא לאוכלם יחדיו; לא ללבוש בגד שיש בו צמר ופשתן; לא לצרף שור וחמור לעגלה או למחרשה אחת; לא לקיים יחסי אישות בין מי שאינם נשואים כהלכה; ואף אם הם נשואים כהלכה עליהם לפרוש מקירבה האסורה בימי הנדה ועד הטבילה במקוה. ועוד הלכות דומות. ואינם יודעים כי במצוות אלה גילה לנו בורא היקום, לטובתנו, חוק טבע נסתר הקיים בבריאה שברא, אשר בזכות ידיעתו ניתן להינצל ממפגעים ומנזקים רבים, הן בעולם החומרי בו אנו חיים והן במימד הרוחני וכפי שנבאר.

כידוע, עולם הטבע מורכב משני סוגי ניגודים. ישנם ניגודים המשלימים זה את זה, כגון חיובי ושלילי בחשמל - אשר חיבורם יחדיו מאיר את הבית ומניע מערכות מועילות. וישנם ניגודים שחיבורם יחדיו יכול לגרום לנזק ואפילו לפיצוץ הרסני, כגון ערבוב חומרים כימיים מסויימים. והדוגמאות לכך רבות.

בתורת הקבלה מבואר, שגם במימד הרוחני, המקביל לעולם החומרי, ישנם סוגים שונים של ניגודים.[1] ישנם כאלה שחיבורם יחדיו יוצר איזון והשלמה הרמונית וישנם כאלה שחיבורם גורם לקצר ולקלקול, לנזק ולחורבן. ולפי שכל דבר חומרי אינו אלא מעטפת לרוחניות השורשית שלו המתלבשת בחומר [כלומר, שהרוחני דומה לשורש והחומרי דומה לענפים היוצאים ממנו ומתגשמים בעולמנו. מעין עץ הפוך. שורשיו למעלה וענפיו למטה. ובתוככי הענפים ישנה זרימה המגיעה מהשורשים ומחייה את הענפים], הרי ישנם חומרים שאם נחברם מבחינה פיזית [וממילא מתחברים בכך גם פנימיותם ושורשם], יוצרים אנו באותה שעה איזון והשלמה במימד הרוחני המקביל. וישנם כאלה שחיבורם אצלנו כאן, יגרום לקצר ולקלקול, לנזק ולחורבן, במימד הרוחני המקביל.

למשל, על פי הקבלה טוב למזוג שלש טיפות מים ליין שבגביע הקידוש לפני שמקדשים עליו בליל שבת.[2] המים המחיים והטובים לעולם, שייכים בשורשם הרוחני לספירת חסד. כלומר מציאותם בעולם משתלשלת מהנהגת החסד בו מנהיג הבורא את עולמו. ולכן צבעם בהיר ושקוף. ואילו היין המשכר ומבלבל וקשה לעולם, שייך בשורשו הרוחני לספירת גבורה. כלומר להנהגת הדין בו מנהיג הבורא את עולמו בעת הצורך. ולכן צבעו אדום. ולפי שהאדם הינו "סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה", הרי כל פעולה הנעשית על ידו כאן משפיעה במימד הרוחני המקביל לעולם החומרי.[3] לפיכך כאשר מוזג הוא טיפות מים ביין הקידוש, גורם הוא השפעה חיובית של "מיתוק הגבורות [היורדים לעולם] - בחסדים".

לעומת זאת, יהודי שיבצע ערבוב בין חומרים השונים במהותם הרוחנית זה מזה בקיצוניות, יגרום ל"קצר" בעולמות הרוחניים העליונים ולנזק רוחני (וממילא גם גשמי) אדיר. למשל, אם יבשל חלילה בשר וחלב יחדיו, אף מבלי שיאכלם. שני אלה הבאים מן החי, מנוגדים בתכלית זה לזה. הבשר הקשה מטבעו ללעיסה ולעיכול, שורשו בספירת גבורה. ולכן הוא אדום. ואילו החלב הרך המחיה ומגדל, שורשו בספירת חסד.[4] ולכן הוא לבן. שני ניגודים אלה המתבשלים יחדיו על ידי יהודי,[5]יוצרים נזק במימד הרוחני של הבריאה, גם אם לא יאכל את התערובת הבלתי נדבקת במהותה.[6] וקל וחומר אם יאכל תערובת כזו. משום כך הצטווינו בתורה:[7] "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ".[8]

יצויין כי כבכל מצוה, אף כאן ישנו הסבר נוסף, השייך לרובד הפשט שבפרד"ס התורה. על פי הפשט, איסור הבישול בבשר וחלב, בניגוד לשאר איסורי האכילה שלא חל איסור על בישולם, הוא משום שבשאר המאכלים האסורים באכילה אין לחשוש שמא יאכל מהם בשעת בישולם, שהרי איסורם ברור וחד והוא פורש תמיד ממאכלים אלה. אולם בבשר וחלב שכל אחד מהם בפני עצמו מותר באכילה, יש לחשוש שמא בעת בישולם יחדיו יטעה ויטעם מהם. לפיכך אסרה התורה גם לבשלם, כדי שלא יבוא לאוכלם חלילה.[9]

וכמו בכל מצוה, גם באיסור אכילת בשר וחלב ישנה תועלת לאדם בעולם הזה, מלבד התועלת הרוחנית והעיקרית. במחקרים חדשים התברר כי להבדלים הקיימים בשורשיהם הרוחניים של הבשר והחלב, ישנה גם השלכה בריאותית. החלב מפריע לעיכול הבשר כאשר הוא נאכל עם הבשר או לאחריו. הבשר מתעכל בקיבה בעזרת מיצים חומציים, בעוד שלחלב יש כידוע תכונת בסיס הסותר חומצה. וכך, האוכל בשר וחלב, החלב סותר את המיצים החומציים שבקיבה ומפריע לעיכול הבשר. ועד שהבשר מתעכל, הוא כבר איננו במצב הטריות הטוב והבריא לגוף [כידוע, יש להמתין שש שעות לאחר אכילת בשר ורק אז מותר לאכול מאכלי חלב. אולם כאשר החלב קדם לאכילת הבשר, אין צורך להמתין (אלא די שילעס היטב לחם או פירות וירחץ פיו במשקה כל שהוא ואת ידיו במים - אם נגע במאכלי החלב). הלכה זו מתאימה באופן נפלא לטבע ולבריאות האדם. כאשר החלב קדם לבשר, הוא מאבד את השפעתו על המיצים הקיימים. וכאשר נאכל הבשר, מפרישה הקיבה מיצים חדשים המעכלים כראוי את הבשר. והטעם על פי הסוד, כתב הבן איש חי,[10] שלפי שהחלב - חסד, והבשר - גבורה, וידוע שתתאה גבר (התחתון גובר). לפיכך כשקדם החסד, גובר החסד שהוא התחתון, על הגבורה הבאה לאחריו. אבל כשנכנסו הגבורות והדינים תחילה, אסור לאכול אחריהם חלב לפי שאז יתגברו הדינים על החסד. אלא ימתין שש שעות עד שיתעכל הבשר ויתבטל כח הדינים].

שעטנז

בדומה לכך, הצמר המחמם, שורשו בספירת חסד. ואילו הפשתן הצונן מטבעו, שורשו בספירת גבורה. והצטווינו בתורה:[11] "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו". לבוש כזה יוצר מערכת ניגודית מובהקת במימד הרוחני, ומושכת השפעות מנוגדות המשפיעות לרעה על נשמת הלובש בגד שעטנז.

הדבר חמור כל כך עד כדי שאמרו חז"ל בתלמוד:[12] "המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק".[13]

ועל פי הפשט, רמז יש בזה. הפשתן הבא מהצומח, נתון לשימוש נרחב של האדם, ללא הגבלה. אבל הצמר נלקח מהחי. ולעיתים עלולה לקיחת הצמר לגרום צער לבעל החיים הזקוק לו בדיוק באותה עונה. ומלמדת התורה, אל תחבר את שניהם בבגד אחד, כדי שתזכור את ההבדל שביניהם. זה שימושו ללא הגבלה, וזה במידה ובמחשבה.

לאחרונה אף שמעתי ממומחה לרפואת עור, כי ישנה מחלת עור קשה לריפוי, אשר התברר כי לבישת צמר ופשתן יחדיו מעודדת את התפתחותה. לדעתו הסיבה לכך היא השפעת חימום וקירור מנוגדות של שני מרכיבים אלה הופכיים אלה, על העור.

לא ידוע לי מקור מדעי מוסמך למחקר זה. אולם גם לדבריו, בודאי שלא הנזק הבריאותי עומד בבסיס איסור הלבישה. אלא איסור הלבישה מלמד שיש לפעולה האסורה גם השלכה בריאותית. שהרי כל החומר אינו אלא השתלשלות מהמימד הרוחני.

שור וחמור יחדיו

מאותה סיבה שורשית הצטווינו בתורה:[14] "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו".

לפי הפשט, השור, כידוע, הינו עז באופיו וחזק בגופו, הרבה יותר מהחמור האדיש והחלש ממנו. חרישה בשניהם כאשר הם רתומים יחדיו למחרשה או לעגלה, יכולה לגרום צער לחמור שלא יעמוד בקצב הנמרץ של השור. והרי זה צער בעלי חיים.

בנוסף, השור מעלה גירה ואילו החמור אינו כזה. בעת עבודתם יחדיו, עלול החמור להביט בקנאה בשור הלועס מזון, בעוד שהוא חסר אפשרות להעלות מזון מקיבתו והוא נותר תאב ורעב. כדי מנוע צער זה מהחמור, אסרה התורה לחרוש בהם יחדיו.

אולם על פי הסוד, מצד שורשם הרוחני, השור הינו בבחינת חלק הדין והגבורה שבצד הקדושה,[15] ואילו החמור שורשו בסטרא אחרא. רתימתם יחדיו כאן, גורמת לחיבור עליון שורשי של שני כוחות קשים, וממילא להשפעה שלילית המשתלשלת ויורדת לעולם הזה.

הרמוניה זוגית

לעומת הנזק הנגרם כתוצאה מערבובם של שני ניגודים קיצוניים, ישנם ניגודים המיועדים לחיבור ולקשר תועלתי. למשל, הזכר והנקבה שבעולם הטבע בכלל, ובנזר הבריאה - האדם, בפרט. באדם, דווקא השוני שבין הזכר לבין הנקבה, הוא היוצר שלמות אחת של אדם, בהתאחדם יחדיו. ככתוב בבריאת האדם:[16] "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם". הרי לנו שהזכר והנקבה יחד, נקראים בשם אדם. לפי ששני חצאים שונים אלה, משלימים זה את זה ומתאחדים לאדם אחד.[17] אולם גילה הבורא לבניו בתורתו, שאיחוד משלים זה טוב ומועיל להם, רק כאשר בני הזוג נשואים כהלכה והאשה נטהרה מנידתה לאחר טבילה במקוה. אבל בהיעדר אחד מאלה, או שהאחד יהודי והשני גוי, יש כאן ניגוד מזיק, החמור אף יותר מכל אלה המוזכרים לעיל וכפי שנבאר.

אצל היהודי, חופה וקידושין כהלכה, יוצרים חיבור בין שורשי שני חלקי הנשמות, והן נעשות אחת. ובזמן שהאשה גם טהורה מטומאת הנידה, הרי התקשרותם יוצרת חיבור רוחני נשמתי בין שני החצאים עד שבשעה שהם מתאחדים הם משפיעים זה לזה שפע רוחני רב ונשגב, הן לעצמם והן ברמה הכללית של הבריאה. וככל שהם אנשים קדושים וטהורים בתורה ובמצוות, כך משפיעים הם שפע רב יותר לכל הבריאה.[18] אולם אם אינם נשואים, או שהאשה לא נטהרה לאחר נידתה, במקום קשר בריא ומועיל, המרומם את שניהם לשלימות אחת של אדם אחד ממש, נעשה "קֶצֶר" ביניהם ושניהם ניזוקים באיסור כרת החמור.[19] ובתיקוני הזוהר[20] כתוב שאדם שאינו נשוי אשר נכשל באיסור נידה, מפסיד את זיווגו השייך לשורש נשמתו משום מעשה חמור זה.

מה שאין כן כאשר היא טהורה לאחר ספירת שבעה ימים נקיים, עם הבדיקות כהלכה וטבילה במקוה,[21] הרי כאמור שניהם יחד יוצרים השפעות רוחניות נשגבות בשורשם הרוחני הפרטי ובעולמות העליונים בכלל. שהרי האדם הוא סולם מוצב ארצה, אשר ראשו מגיע השמימה.

עניין רוחני נשגב זה, טומן בתוכו תועלת רבה גם בחיי העולם הזה. בני זוג ששמרו על קדושתם בתקופת הרווקות, מגיעים לחופתם בלבבות טהורים הנקשרים זה בזה באופן נפלא, ללא צלקות ומשקעים מן העבר. הם גם אינם מתעכבים עד הגיעם לגיל מבוגר וקשה מכמה בחינות, כמצוי אצל מי שאינו מקפיד על שמירת נגיעה האסורה בתקופת הרווקות. אצל שומרי הנגיעה, גם בחירת בן/בת הזוג נעשית באופן יותר שכלי ואובייקטיבי, כאשר הבחירה נעשית ללא שום מגע יד. ואף לאחר נישואיהם מפיקים הם תועלת רבה מהאושר שבאחד, ללא השוואות לקודמים וללא זיכרונות וגעגועי שוא מעיקים.[22]

וכשבני הזוג נשואים ומקפידים כהלכה על שמירת מצוות טהרת המשפחה, מלבד שחוסכים מעצמם את החשיפה לכמה סוגי מחלות וסיכונים בריאותיים,[23] גם חווים הם את חידוש ורענון הקשר המיוחד שביניהם בכל חודש מחדש. וכלשון רבי מאיר בתלמוד:[24] "חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". וכפי שהתבאר בהרחבה לעיל בפרק "יציאה מהשגרה". ובפרט כאשר חייהם מלווים בשמירת קדושת העיניים והמחשבה, מתוך אהבת והכרת ערך טהרת הנשמה השוכנת במח. וכפי שהצטווינו בתורה:[25] "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". מאושרים הם ושמחים זה בזה. שהרי מי שאינו מגרה את עצמו, הוא אדם רגוע, המלא אושר וסיפוק ממה שיש לו.

[1] עיין זוהר משפטים (דף קכה, א): ששתי בחינות הנהגה יש בעולם. אחת לימין ואחת לשמאל. ולכן יש מהנבראים שהם לימין ויש מהם שהם לשמאל. ושניהם תלויים בשכינה הקדושה ומנסים לינוק ממנה. וראה שם את אופן פעולת הנזק בזמן היניקה של בחינת ´גדי´ (המונח ´גדי עיזים´ מייצג את הסטרא אחרא בכמה מקומות. ´עז´ מלשון עזות וקושי) מבחינת ´חלב אמו´.

[2] ראה בן איש חי (שנה ב´, פרשת בראשית אות כט) בשם האר"י ז"ל.

[3] ראה בחלקו השני של "המהפך" פרק "יקומים מקבילים".

[4] ראה על כך בהרחבה בפרק "עולם הצבעים".

[5] על ידי יהודי דווקא. משום ששורש נשמתו עובר דרך כל ארבע עולמות אבי"ע ומגיע עד עולם א"ק (!). ולכן כל פעולה שפועל כאן בעולם הזה משפיע ומחולל שינוי בעולמות העליונים. על מבנה נשמת היהודי ראה בהרחבה בספר "הצופן", פרק "מבנה הספירות והשתלשלות העולמות", עמ´ 336.

[6] צרור המור פרשת משפטים, דף פ, ב; בן איש חי פרשת בהעלותך.

[7] שמות כג, יט.

[8] ואף על פי שכתוב בחלב ´אמו´, כל חלב בכלל האיסור. כמבואר בפסיקתא: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ, והוא הדין לכל בהמה וחיה, אלא שדיבר הכתוב בהוה". (פסיקתא זוטרתא, שמות כב). כלומר, מאחר והחלב זמין לשימוש לאחר המלטת גדי, ודרך הגויים היה לבשל את הגדי הרך בחלב הזמין להם באותה שעה, ניסחה התורה את האיסור בלשון זו. זהו על פי הפשט. בנוסף, יש ברובדי הדרש והסוד שבתורה משמעויות עמוקות יותר לנוסח זה שבפסוק.

[9] טעם נוסף כתב האבן עזרא (שמות כג, יט) שהוא דרך אכזריות. עיין שם בהסברו. והרשב"ם (שם) כתב שהוא דרך רעבתנות עיין שם. ורבנו בחיי (שם) כתב שגורם לטמטום הלב וביאר מדוע, עיין שם. ועיין עוד בטעם שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג, פרק מח) ובספר החינוך (מצוה צב).

[10] בן איש חי, פרשת בהעלותך.

[11] דברים כב, יא.

[12] ברכות יט, ב.

[13] יצויין ששם ביארו חז"ל: מאי טעמא [מה הטעם]? אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה´." כלומר, אם הבורא ציוה, אין שום דבר אשר יכול לסתור את ציוויו. ראשית, משום שהוא הבורא ואנו מחוייבים לציית להוראותיו גם אם איננו מבינים אותם. ועוד, שהרי כל הוראותיו נועדו לטובת האדם. ובודאי שגם הוראה שאין האדם הפשוט מבין את סיבתה, עלינו לקיימה. שכלום מה חכמת האדם נחשבת לעומת חכמת הבורא?

[14] דברים כב, י.

[15] ראה יחזקאל (פרק א, י) "וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם. וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאל לְאַרְבַּעְתָּן, וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן". שמאל, כידוע, הוא צד הגבורה. ועיין עוד בספר הזוהר: "ארבע יסודין דארבע פרצופין, דאינון פרצוף אדם ופרצוף אריה ופרצוף שור ופרצוף נשר, דממנן על מיא אשא ורוחא ועפרא. אריה מרכבה וגלגולא דיליה מיא. שור מרכבה וגלגולא דיליה אשא. נשר מרכבה וגלגולא דיליה רוחא. אדם מרכבה וגלגולא דיליה עפרא" (זוהר חדש, תיקונים כרך ב דף פח, א)

[16] בראשית ה, ב.

[17] על הניגודים וההשלמה בין בני הזוג - דבר המהווה בין השאר גם מפתח לשלום הבית - ראה לעיל בפרק "הדרכה מעשית לבני הזוג".

[18] לכן על תלמיד חכם לשמש מיטתו בזמן הקדוש יותר, שהוא ליל שבת. כמובא בספר הזוהר (ויקהל דף רד, ב): "עונתן דחכימין דידעי רזין עלאין, מליליא דשבתא לליליא דשבתא". ועוד מובא בזוהר (אחרי מות דף עח, א): "עונתן של תלמידי חכמים משבת לשבת, בגין דידעין רזא דמלה ויכוונון וישתכח רעותהון שלים ובנין דאולידו אקרון בנין דמלכא". ובפרשת יתרו (דף פט, ב) אומר הזוהר שהבנים הנולדים מזיווג ליל שבת ממי שמקדש עצמו בקדושת אדוניו ומכוון את לבו כראוי, נקראים בנים של הקדוש ברוך הוא. והם בנים מעולים וקדושים שאינם סרים מדרך הישר ימין ושמאל.

[19] ככתוב: "וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם" (ויקרא כ, יח). כלומר, נשמתם נכרתת מאילן הנשמות. כאן בעולמנו נראה אדם זה חי ומהלך. אבל אין נשמתו מקבלת את השפע רוחני מלמעלה, שהרי היא מנותקת ממקור חיותה. דבר שיש לו השלכות רבות.

[20] תיקוני הזוהר, תקונא ארביסר דף ל, א.

[21] על עומק משמעות טומאת הנדה וההיטהרות באמצעות הטבילה במקוה, עיין בספרי "הצופן", פרק האות מ´, עמ´ 197. יצויין כי במחקרי הילות (ראה "המהפך", פרק "ההילה והתפילין") התברר כי לאחר טבילת האשה במקוה, צבע הילתה משתנה לצבע נעלה יותר, המעיד על שינוי רוחני פנימי, לדרגת הארה גבוהה יותר.[22] ראה עוד על כך בפרק "גורמי עיכוב במציאת זיווג".

[23] ראה על כך בספר "המהפך", פרק "שלבי המחזור החודשי".

[24] נדה לא, ב.

[25] במדבר טו, לט.

לרכישת הספר "מפתחות לחיים" של הרב זמיר כהן הקליקו כאן.