המסע לתיקון המידות

המסע לתיקון המידות, פרק 4: שחקנית בהצגה של החיים

"בעולם הזה יש מציאות עם חוש הומור מטורף. אנשים מעריכים הצלחות חתומות, ומה שהיה לפני, ככה, נשכח? אם שתקתי פעמים רבות, חרקתי שיניים כדי לא להגיב לעלבון, ובשנייה אחת נפלט לי משהו לא במקום, האם זה אומר שאני לא יודעת לשמור על הפה? מי בכלל יודע כמה התאמצתי בפעמים הקודמות?". מוריה בטור שכולנו נזדהה עמו

| י' כסלו התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

דפיקה עצבנית, והדלת נפתחת כרוח סערה.

בתי הבכורה, בת 10, מתקרבת לעברי בבכי מרורים. הידיים שלה מחבקות אותי בחוזקה, ולא מרפות.

"מה קרה, כואב לך משהו?". ביד בוטחת לקחתי אותה לספה, והתיישבנו.

"את לא מבינה מה קרה לי בבית ספר. את זוכרת שהייתה לנו היום הצגה?" כן, הנהנתי.

איך אפשר בכלל לשכוח? הילדה שלי קיבלה תפקיד, לא ראשי אבל מכובד. הצגה מול בית הספר. כל הבית התגייס לקראת המאורע החשוב. יותר נכון, הוכרח לשתף פעולה. הילדה נאמה בפני כל המעוניינים (רק אחד, אני) והלא מעוניינים (שאר בני הבית, השכנים, ואפילו הבובות שבעגלה). חיכינו שזה יהיה מאחורינו, כדי שנמשיך בחיים האחרים שחשבנו שיש לנו.

"אז מה, הקהל הפריע במקום להריע?" אמרתי בחיוך מתנגן. אופס, הניסיון להעלות את המורל, לא צלח, והילדה שבה לתפקיד הבוכייה.

"שתדעי לך שאני יותר לא מתכוונת לשחק בהצגות, זה סתם משפיל, ולא...", הילדה קמה לפתע, והציגה את מה שאירע: "אני עליתי לבמה", עכשיו הילדה לקחה שרפרף ועמדה עליו, ובידיים מונפות תיאטרלית הביעה את המשך דבריה: "והגיע הזמן שלי לדבר, כל העיניים נשואות אלי, ופתאום, את יודעת מה קרה..." עצרה, הישירה מבט חודר לעברי, וחיכתה בדרמטיות למוצא פי. אין ספק, הילדה שחקנית.

"מה קרה", שידרתי סקרנות.

"אז זהו, שלא קרה. לא יצא לי כלום מהפה. ככה. פשוט לא זכרתי כלום ממה שלמדתי. כלום, פשוט כלום, את מבינה?". טוב, אחרי ה'כלום' הרביעי נראה לי שהבנתי מה שהיא רצתה לומר.

"לא נורא", ניסיתי להרגיע את הרוחות, "זה בסך הכל משפט אחד. מי בכלל יזכור את זה בעוד שנה?", אמרתי, ותכף התחרטתי.

"אמא", נעצה בי מבט חושד, "את מזלזלת במשפט שלי?" נתפסתי בקלקלתי.

"אמא, שתדעי לך שהמשפט הזה קובע ה-כ-ל. בלעדי ההצגה לא שווה, המשפט שלי הכרחי כדי שיבינו את ההמשך". הרימה אלי עיניים לחות.

חיבקתי אותה חזק, אכן, הילדה בהחלט הפנימה את המאמר "בשבילי נברא העולם".

"את יודעת", הרמתי את מבטה הכבוש, והבטתי לתוך עיניה, "הקב"ה מביט בך עכשיו ונוצר כל דמעה ודמעה שזולגת מעינייך. הוא שומר אותם, ומעריך כל אחת ואחת מהן".

"מה כבר יש לו לעשות עם הדמעות שלי?", שאלה בתמימות.

(צילום: shutterstock)

"הרבה", השבתי בחמלה, "כל דמעה שלך מסמלת את המאמץ וההשקעה והרצון לעשות את התפקיד שקיבלת על הצד ביותר. הניסיון לא הצליח, אך הדמעה של ההשקעה עולה מעלה מעלה עד כסא הכבוד. ה' משתתף איתך בצערך, וגם אני".

"כי רציתי לעשות את התפקיד מושלם, ולא הצלחתי?", עיניה נפתחו לרווחה, "מה, אני באמת חשובה לו?"

כן. בדיוק כך, ילדה נבונה שלי.

בלילה הסתכלתי עליה ישנה. התמימות שלה כבשה אותי. האמנם משפט אחד אותו קיבלה מהמורה, הכתיבה את כל ההצגה? על מה כל ההתרגשות והדרמה?

יש משהו בדבריה. לפעמים אני חושבת שאפשר לדלג על מילה או שתיים בשיחה עם חברה. היא משתפת אותי בדאגותיה, ונפשה משוועת למילה טובה, לחיזוק ועידוד, משהו שייחיה את נפשה, ואני מפטירה במשפט סתמי של "יהיה בסדר", "אל תדאגי". תחשבי טוב, מוריה, אולי צריך קצת יותר מזה? למשוך את הקילומטראז' עוד קצת, הרי כל מילה מכתיבה את ההמשך, כל התנהגות יוצרת תרשים זרימה חדש לחיים.

אכן, גם אנחנו שחקנים מעל במה גדולה. לכולנו יש תפקיד בעולם, גם מול החברה, גם מול ביתי הפרטי, וגם מול עצמי. התפקיד יכול להיות מילה, אולי משפט, ואפילו יכול להיות משהו שנותר ללא מילים. זה יכול להיות תפקיד של רגע או תפקיד של יומיום. בכל פעם מחדש נותן משמעות לקיומי בעולם, והתפקיד הזה הוא שלי, כי אם מישהו אחר היה יכול לעשות זאת במקומי, אז מה מקומי בעולם?

גם אם אני אם לשבעה זאטוטים שעסוקה כל היום בהחלפת טיטולים (תפקיד שכולו קודש), גם אם אני רווק/ה ועוד לא התחתנתי (תפקיד ענק עד לתפקיד הבא של כלה ואמא לילדים, שיבוא מהר לכל המצפות בעמ"י), גם אם אני תינוק שאך זה נולד - יש לנו כאן שליחות מחייבת, ולכל מילה, מעשה קטנטן ואפילו נשימה, יש תוצאות של נוכחות בחיים האלה.

אני נזכרת שתמיד אמרו לי בילדותי 'תלמדי - תצליחי'. באמת, ואם לא הצלחתי? קורה בחיים שלא עומדים בציפיות. הנה, הילדה שלי השקיעה, למדה, סחפה את כל הבית לחודש של הצגה בית ספרית, רק בשביל משפט אחד, וברגע האמת - דומיה. האם זה אומר שהיא כישלון?

חלילה. אין נשמה שהיא כישלון. להפך, הילדה הזו היא הצלחה גדולה, ברצון שלה היא יכולה לכבוש עולמות, אבל כאן שאלתי את עצמי שאלה אחרת: אחרי כל המאמץ שהשקעתי, מי הוא האחראי שבסמכותו לקבוע שלא הצלחתי בתפקיד?

בעולם הזה יש מציאות עם חוש הומור מטורף. אנשים מעריכים הצלחות חתומות, ומה שהיה לפני, ככה, נשכח? אם הילדה שלי שכחה מה שרצתה לומר, זה מבטל את כל האימון המסיבי חודש לכן? אם השקעתי לכבוד היומולדת של הילדה בעוגה מפוארת, שכשנפתחה דלת המקרר נפלה על הרצפה, והעוגה לפח, האם זה אומר שאני אמא לא טובה? אם שתקתי פעמים רבות, חרקתי שיניים כדי לא להגיב לעלבון, ובשנייה אחת נפלט לי משהו לא במקום, האם זה אומר שאני לא יודעת לשמור על הפה? מי בכלל יודע כמה התאמצתי בפעמים הקודמות?

השם. רק הוא יודע, ומעריך כל טיפת השתדלות, כל טיפת רצון, כל טיפה של דמעה בניסיון להתקדם, ולמלא את התפקיד שלי בצורה הנכונה ביותר, שתשמח אותו עד בלי די.

תודה, ילדה חכמה שלי, על התפקיד שאת ממלאת בחיי, לשקף מציאות תמימה ואמיתית. ההצלחות האמיתיות נמדדות לא בכמות המילים המגדירות אותן, אלא במה שמתרחש מאחורי הקלעים, בין השורות.

כל העולם במה, ואנחנו שחקנים. שחקנים בהצגה גדולה של החיים, ואת מחיאות הכפיים נקבל, הלוואי, אחרי מאה ועשרים.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4.4 (88 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים