שידוכים וחיפוש זוגיות

קיימים אך לא מעורבים: כשההורים לא מעורבים בשידוכי הילדים

במצב רגיל ההורים הם אלו שמבררים ומחפשים, נעזרים באחרים או פונים לרב אם יש שאלות ועוד. בד בבד הם מנהלים את הקשר עם הבת (או הבן) על מנת לקבל משוב, נכונות ושיתוף פעולה. אך לצערנו, לא תמיד זו המציאות

| א' כסלו התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

איך יתכן לנהל שידוך לבד, ללא עזרת ההורים, כשהבת תוהה אם זהו מצב של להיות או לחדול? כלומר: או שהיא תפעל בעצמה או שהיא לא תגיע אף פעם לשידוך?

שידוך, כידוע לכולם, נעשה מתוך המערכת המשפחתית. במצב רגיל ההורים הם אלו שמבררים ומחפשים, נעזרים באחרים או פונים לרב אם יש שאלות ועוד. בד בבד הם מנהלים את הקשר עם הבת (או הבן) על מנת לקבל משוב, נכונות ושיתוף פעולה.

אמנם, כשהבת מתבגרת, היא לוקחת לא פעם חלק מהאחריות על החיפושים או הברורים, אך ההורים עדיין הם אלו שיובילו אותה לחופה. הם לקחו את האחריות וניהלו את השידוך, הם הביאו אותה לעולם, השקיעו בה, גידלו אותה, עברו אתה את כל הקשיים שלה, הם הראויים ביותר לעשות זאת. כך דרכו של עולם. כך היה תמיד נהוג בעם ישראל מדורי דורות.

אך לצערנו, לא תמיד זו המציאות. יש תופעה של הורים שאינם לוקחים אחריות או סמכות. הם טובים ונפלאים, אך אינם נותנים החזקה הורית. יש הורים מבוגרים, או כאלו שהתייאשו כשהילד לא ממש מגלה עניין בשידוך של עצמו. לפעמים הורים הם לא מהקונצנזוס, ולא חשים, למרות הרצון הטוב שלהם, שיש להם מספיק מידע על איך זה הולך. ויש, לא תאמינו, אפילו סכסוכים רבי שנים בין הורים וילדים שגורמים לנתק בין הצדדים.

הצד השווה בכולם הוא שבשורה התחתונה הילד נשאר לבד, וצריך לדאוג לעצמו. אם אצלכם זה לא כך, ואתם שותפים מלאים, זו סיבה למסיבה. אין שמחה כשמחת הורים עם ילדיהם, או ילדים עם הוריהם. אין נחת גדולה יותר ממצב שבו הורים שותפים בשמחה ובניהולה מכל הלב.

בחרתי לעצמי לצורך הסיפור הזה את השם הדס. ההדס בארבעת המינים, יש לו ריח ואין לו טעם. אני שואלת את עצמי אם יש טעם לחיים של רווקה שעושה הכל, אבל ממש הכל בשביל להגיע לשידוך ולא מגיעה. אגדיר את זה כך: יש לי שני אידיאלים גדולים בחיים. האחד, למצוא שידוך ולהיות "אשתו של...", והשני – להיות אמא. אני שוכבת ערה בלילות ומדברת עם ה'. ריבונו של עולם, נתת לי את עצמי. נתת לי מעלות טובות, שכל בחור היה שמח בהן אילו הייתי אשתו. אך הוא עדיין לא מצא את אבדתו. נתת לי בריאות ומסוגלות ללדת. בחלומות בלילה ובהקיץ אני מדמיינת את המשאלה שלי מתגשמת. אני רואה אתכם, ילדי, בדמיון, אך עדיין לא זכיתי לגעת בכם. האם יש בחיים משהו טוב יותר מזה? איפה אתה, בעלי? ואיה אתם, ילדי? כמה אפשר להתפלל ולהתחנן לפני ה', "אנא, תן לי"?

לפני 4 שנים, כשהייתי בת 30, התחתנה אחותי הקטנה. הבייבי של כולנו. יצאה לפגישות ומיד התארסה עם הבחור הראשון. שמחתי מהלב בשבילה. הן היא לא לקחה לי את שלי. בתקופת ההכנות לחתונה, איזו שמחה היתה בבית! איזו תכונה חיובית! השתתפתי, אך בלב היה לי קשה. הבינו, זו לא קנאה. זו חולשת הדעת, שהיא כבר מקימה בית, ואני עדיין משתהה. יש לה היום שני ילדים שאני אוהבת מאד, והם אוהבים אותי.

(צילום: shutterstock)

בהתחלת הדרך, בגיל 20, הייתי משתפת את אמא בשידוכים שלי. אמא תמיד היתה אשה מעניקה, אכפתית ולא ביקורתית, אך העניין הוא שבשידוכים היא תמיד באה מתוך עמדה של  "מי אומר שהבחור רוצה אותך?". בשלב מסוים הרגשתי שהיא לא ממש מקשיבה לי, אבל היא שוברת אותי עם המבט העצוב בעיניים או עם התגובות הלא מרוצות. הפסקתי לשתף אותה. אמא נפגעה מאד, אך לא היתה לי ברירה. בתחילה היו לי רגשי אשמה על כך. בהמשך הבנתי שמשום כיבוד אם עלי להשתדל למתן את הפגיעה בה, אך לספר לה כבר לא יכולתי. ולספר חלקית לא היה עניין, כי היא הרגישה בזה ורצתה לדעת הכל.

עם אבא, אני שנים מדברת טכנית ומינימום. אינני יודעת איך אבא מתקשר עם אמא, אבל איתנו, הילדים, אין לו כמעט קשר. מה שאנחנו אומרים לו לא ממש מעניין אותו, והוא לא כל כך עונה. האם יש לו קושי בתקשורת? יתכן.

להגיד שאני לגמרי לבד, לא יהיה מדויק. אחי, אחיותי וגיסים שלי עוזרים לי בברורים. הם כולם נשואים. הם משתתפים אתי ונושאים בעול של השידוכים שלי, אך מה לעשות? עדיין יש לי תחושת בדידות עמוקה ושעמום פנימי.

הבעיה כנראה לא ממש בהם, אלא בי. אני מחפשת מתאים. בתחילה העמדתי תנאים בל יעבורו. מי שלא הצליח לעבור את המשוכה שהעמדתי – נפסל. לאט לאט ועם השנים הבנתי שאני עלולה להמשיך לחלום חלומות ולהישאר בהם, ואז מיתנתי את עצמי.

היום יש לי שני תנאים עקרוניים, שאם לא הם, עדיף להישאר רווקה. האחד: אני מחפשת בן אדם מבין ושותף. במילה אחת – ידיד. אי אפשר להתחתן רק כדי להיות נשואה בלי תחושה של ביחד. סבלתי מזה מספיק בקשר עם אבא. אני יצאתי ידידותית, כי אמא שלי כן העניקה לי ידידות, או אולי זו היתה סבתא שאהבה אותי מאד? יחסי גומלין מדברים אלי מאד, אכפתיות, הקשבה אמיתית. הדבר השני הוא חיבור אמיתי לתורה. שיהיה זה שיעור קבוע כל יום, אך כזה שאין שום כח בעולם שיגרום לו להפסיד אותו. או הקפדה על מצוות. אינני עומדת על כמות. יותר על איכות.

יש לי גם תנאי נוסף, סמוי, שתוקע אותי. רמה. מחפשת בן אדם על רמה. מה זו רמה? אני מתכוונת לאיזושהי רמה אנושית. מפריע לי שהעבודה שלו נמוכה. הייתי רוצה מישהו ברמה של מורה. לא מוכר בחנות או בקיוסק. האם בגלל שזה קצת מבייש אותי? אינני יודעת. בוא נאמר שאם הוא נאלץ לעבוד בכזו עבודה כדי להתפרנס, אז שבאמת הרמה שלו תתבטא בקביעות אמיתית בשיעור או בחברותא. משהו שיוכיח לי שהוא לומד תורה, ולו שעה ביום, ומתקדם באמת.

(צילום: shutterstock)

בחור שהציעו לי אמר שהוא בינתיים לומד, אבל לא עם חברותא אלא דרך המחשב. סליחה, זה לא מספיק לי. אני רוצה לומד אמיתי, בלי לקבוע לו אורך של זמן, אבל בשיעור או עם חברותא. לא לבד. לבד נותן הרגשה של לא מסוגל להתחבר.

לפני מספר חודשים הכרתי בחור נהדר. יצאנו מספר פעמים והרגשתי טוב אתו. הבעיה שלו ושל הרבה בחורים בשטח, שכשהתחלנו לדבר תכל'ס – הוא כל הזמן דחה אותי. פעם הרב שלו לא היה זמין, ופעם הוא עסוק מאד בתקופה בוערת בעבודה שלו, פעם הוא מצונן וכו' וכו'. הבנתם את הרעיון? לצאת לפגישות אין לו בעיה. נחמד לצאת עם מישהי שמפרגנת לך ורוצה לגמור אתך שידוך. אך לממש ולסגור? בשביל מה? בשביל להיכנס בעול של נישואים? לזה הוא לא היה מוכן, עד ששמתי לב שבינתיים התבזבזו מספר שבועות מחיי על שום כלום. הוא חייכן וכריזמטי וכזה הוא רוצה להישאר. אני לא בקטע הזה. המטרה שלי אמיתית, ואני חותרת אליה כל הזמן.

אינני יכולה לומר שחיי מתבזבזים. אני מורה, ונהנית מאד מעבודתי. יש לי תלמידות חדשות וקודמות שיש לי קשר אתן. ההורים שמחים אתי ואני שמחה במה שאני עושה. ברור לי שזה דבר טוב ומהנה, שאני מגדלת תלמידות לתורה ולתעודה. וכמו שאמרתי לכם, יש לי את אחי ואחיותי שטוב לי אתם. אני גם משתתפת בכל מיני פעילויות במתנ"ס.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני משווה לפעמים את עצמי למשה רבנו, שהקב"ה אמר לו שהוא רק יראה את הארץ המובטחת – אבל לא ייכנס אליה. האם זה מה שהקב"ה מייעד לי? האם גם אני, כמו משה, אראה בכיליון עיניים את כולם מקימים בתים, ולי לא תהיה אפשרות לעשות זאת? לא יעזור, אינני מתכוונת לאבד תקווה, יהיה מה שיהיה.

קראתי פעם שלפני כמאה או מאתיים שנה, גוי אחד בא לאדמו"ר ידוע מאד, וביקש ממנו ברכה – שייוולד לו ילד. האדמו"ר ברך. לתקופת השנה, הילד נולד. שאלו אותו חסידיו: "רבי, למה ברכת אותו, הן הוא לא יהודי, וילדו עלול להתנכל ליהודים?". ענה להם האדמו"ר: "שתדעו, שגם הוא נברא בצלם אלוקים. ראיתי שהוא מבקש מאד, אז התפללתי להקב"ה בשבילו ואמרתי: ריבון העולמים, יש כל כך הרבה גויים בעולם (וכל כך מעט יהודים), מה אכפת לך שיהיה עוד אחד? מבטיח לך שבזכות העזרה שעזרתי לו, הוא לא יזיק לעמך ישראל".

לתפילה שלי יש משקל דומה. אני אומרת: "ריבונו של עולם, אתה נותן לכל כך הרבה בנות להיות נשואות וללדת ילדים, מה אכפת לך שתתן לעוד בחורה אחת בודדה? מבטיחה לך שגם אם לא תיתן,, אמשיך לעבוד אותך בלב שלם. אך אם תיתן, אהיה אסירת תודה וראויה יותר. אני גם מבקשת ממך שתעזור לי לחזק את הקשר עם הורי, שיזכו לראות אותי נשואה ואמא, ושאזכה, למרות כל הקשיים, שהם אלו שיובילו אותי לחופה".

אני תוהה אם ההרגשה שלי נכונה, שבגלל שההורים לא מתעסקים בשידוך שלי, ובגלל הקושי בקשר אתם, האם אפשר להצביע בברור ולומר שזו הסיבה שלא התחתנתי עד כה? נכון, הכל משמים, אך האם זו הסיבה הטבעית לכך? ובכלל, האם יש זיקה בין הקשר עם ההורים ליכולת של האדם להשתדך? מה דעתכם?

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכים hgoldberg10@gmail.com

הנקראים ביותר
הידברות שופס

ספר קהלת עם פירוש הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - פרקי אבות

הרב זמיר כהן - סט ארכיאולוגיה תנ"כית

הרב זמיר כהן - מסילת ישרים

מיכל לשם - NLP

מגש לחלה מהודר מזכוכית

מרפא הבושם

לכל המוצרים