שגרה מול דמיון מודרך

אחת התופעות שכולנו מנסים להתמודד עמה ולמגר את השפעותיה, זוהי השגרה. אין ספק שהשגרה מצד אחד מאוד מבורכת, אך היא עלולה להיות הרסנית ולכלות כל חלקה טובה.

נדמיין לעצמנו תינוק קטן וחמוד, שנולד לזוג הורים מיד בצאת בני ישראל ממצרים. התינוק נולד במדבר וחי שם במשך ארבעים שנה. מה הוא אכל במשך תקופת חייו במדבר? התשובה פשוטה, לחם משמים - מן. מתקופת ילדותו הוא זוכר את עצמו מסיט מידי בוקר את דלת האוהל והוא מוצא בסמוך לפתח את מנת האוכל היומית שלו ושל בני משפחתו, עטופה וארוזה. כך נמשך הדבר כמעט ארבעה עשורים...

השנים חולפות, הוא כמעט בן ארבעים והוא מתכונן להיכנס לארץ, יחד עם בני ישראל. באחד הימים יצא לו לשוחח עם אביו אודות הארץ המובטחת - ארץ ישראל, ובין יתר הדברים אומר לו אביו "בני יקירי, אתה יודע שעוד כמה ימים, כשנכנס לארץ, הרבה דברים ישתנו. למשל, כבר לא נקבל לחם מן השמים"... "מה?", זועק הבן, "מה נאכל? מה יאכלו הילדים? כיצד נתקיים?"... הביט האב בבנו ואמר לו ברוך - "אל דאגה בני, כשנגיע לארץ, נקבל חלקת אדמה, נעבד אותה ונזרע בה גרגירי חיטה, נתפלל להשם שיוריד גשם, נמתין כמה חודשים ויצמחו לנו חיטים לרוב, ומהם נעשה לחם".

הבן מסתכל על אביו ולא יודע אם לצחוק או לבכות – "אבא, הכל בסדר? ממתי שמעת על חיטה שיוצאת מאדמה, וכיצד ניתן לעשות ממנה לחם? לחם מגיע רק מן השמים, לא מהאדמה... אבא, אתה צוחק...".

הבן כל כך ציפה להיכנס לארץ ולו רק כדי להוכיח לאביו שהוא הוזה בהקיץ... חלפו כמה חודשים, הם נכנסו לארץ וקיבלו חלקת אדמה. האב החל לעבד את האדמה ולזרוע בה גרגירי חיטה, הוא השקה אותה במים כשבנו עומד לידו כל אותה עת ולא מצליח להבין, כיצד ייתכן שמתוך הבוץ הזה יגדלו חיטים שמהם נעשה לחם... כמובן, שלאחר כמה שבועות, כשהחיטה צמחה, לבן לא הייתה הגדרה אחרת לתופעה חוץ מנס, פשוט נס, חיטה צומחת מגרעין רקוב באדמה בוצית...  

סליחה על התיאור המייגע, אבל הבה נשים את האצבע על הנקודה - ככה זה, הכל עניין של הרגל. הילד לא מכיר מציאות אחרת, הוא הורגל ללחם משמים, ולכן מבחינתו, לחם משמים זו תופעה טבעית וברורה, הוא נולד לתוך מציאות זו ולכן הוא אף פעם לא "התרגש" ממנה... מבחינתו, לחם מאדמה זהו נס עצום...

ההרגל והשגרה עלולים להוות סכנה כמעט בכל תחום, אפילו רגשות טבעיים כנשיאת חן וכדומה, דועכים ומתבטלים על ידי הרגל, ופעמים שההרגל אפילו מוביל למיאוס בדבר...

אנו חייבים להתחדש ולהתפעל מחדש גם על דברים ישנים שהורגלנו בהם, זו אומנות לא פשוטה אך הכרחית וחשובה מאין כמוה...

כיצד עושים זאת? כיצד נוכל לשמר את ההתלהבות של ההתחלה ולא לשקוע בתרדמת ההרגל והשגרה?

היהדות מדברת על כך רבות, אחת הפעמים מופיעה בפרשתנו, פרשת אחרי מות. פרשתנו פותחת בציווי - "ויאמר השם אל משה, דבר אל אהרון אחיך, ואל יבא בכל עת אל הקודש... כי בענן אראה על הכפורת" (ויקרא טז', ב'). אהרון נצטווה לא להיכנס לקודש הקודשים בכל זמן שהוא חפץ, אלא רק פעם בשנה – ביום הכיפורים. מדוע? מבאר רש"י – "כי תמיד אני נראה שם עם עמוד ענני, ולפי שגילוי שכינתי שם, יזהר שלא ירגיל לבוא". זאת אומרת, כיוון שהשכינה שוכנת דרך קבע בקודש הקודשים, אם אהרון יוכל להיכנס ולצאת באופן חופשי בכל עת שיעלה רצון מלפניו, הוא יתרגל לראות את השכינה ומהר מאוד הוא עלול לאבד את רגש הקדושה... ההרגל הוא האויב הגדול של כל רגש קדושה והתעלות...

רבי חיים שמואלביץ בספרו "שיחות מוסר" (מאמר טז', שנת ל"א), מביא דוגמא נוספת לדבר, מפסוק בספר יחזקאל המתאר את עליית הרגל של בני ישראל לבית המקדש – "ובבוא עם הארץ לפני השם במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב, והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה, לא ישוב דרך השער אשר בא בו, כי נכחו יצא" (יחזקאל מו', ט'). זאת אומרת כשיהודי עלה לבית המקדש הוא לא עבר באותו שער גם בכניסה וגם ביציאה. מדוע? מבאר החסיד יעב"ץ בפירושו למסכת אבות (פרק א', משנה ד') – "כי הקפיד השם יתברך שלא יראה השער שתי פעמים, פן ישווה בעיניו לשער ביתו וקירות הבית לקירותיו" - כדי שהאדם לא יתרגל למקום, וישווה את קירות בית המקדש לקירות ביתו...

גם הנביא ישעיהו מתריע מפני תרדמת ההרגל ואומר "יען כי ניגש העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (ישעיהו כט') - הפה והשפתיים ממשיכים בהרגלם, אבל הלב, הלהט והרגש נעלמו ואינם...

אגב, בזמן חורבן בית המקדש עם ישראל היה במצב רוחני ירוד, הוא התרגל לקיום המקדש וממילא כבר לא התפעל ממנו, וזו אחת מהסיבות שהובילו לחורבן הבית, שהרי כך כותבת התורה - "כי תוליד בנים ובני בנים, ונושנתם בארץ והשחתם... ועשיתם הרע בעיני השם אלוקיך להכעיסו" (דברים ד', כה'), כותב רש"י – "ונושנתם – רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמישים שנה כמניין ונושנתם", בני ישראל התרגלו לארץ והיו בתהליך של התיישנות, חוסר התחדשות זה תחילת תהליך של חורבן...

ישנו משל יפה, שכותב רבנו בחיי בספרו חובת הלבבות (בפתיחה לשער הבחינה). משל לאיש חסיד וטוב לב, שאימץ תינוק בן כמה ימים לאחר שהוריו נטשו אותו. ריחם עליו האיש, הכניסו לביתו, גידל אותו כבן והעניק לו כל מחסורו עד שגדל והעמיד משפחה משלו. לאחר תקופה, אותו איש חסד שמע על אסיר שהושלך לכלא ועתיד לרצות מאסר ממושך בגין חוב גדול. נכמרו רחמיו על האסיר ובני משפחתו, והחליט ברוב טובו לשלם במקומו את החוב. האסיר יצא לחופשי וכמובן הכיר טובה  למיטיבו, ולא פסק מלהודות לו בכל הזדמנות.

כעת נשאל, מי אמור להודות יותר לאיש החסד, התינוק או האסיר? וודאי שהתינוק, שהרי החסד שמיטיבו עשה עימו מאז היותו תינוק ועד עתה גדולים בהרבה מההטבה החד פעמית שעשה האיש עם האסיר. אולם מי בפועל יותר מכיר טובה? האסיר. האסיר מכיר טובה הרבה יותר מאשר התינוק המאומץ. מדוע? מפני שהאסיר עבר ממצב של עוני וצער אל מצב של טובה ושלווה, בזמן שכוח ההכרה שלו היה בשלמותו, ולכן הבין היטב את טובת האיש ההוא ואת חסדו, לעומתו, התינוק, לא הבין את ערך הטובות שהיטיב עימו איש חסדו גם לאחר שכוח הכרתו התגבר, מפני שהיה רגיל בטובות אלו מימי נערותו...

כל אדם, באשר הוא, מחפש התחדשות. התחדשות זהו צורך בסיסי שמובנה באדם, השאלה היכן הוא מחפש אותה... העולם מציע ריגושים חדשים בלי סוף, הרבה אנשים הולכים שבי אחריהם והמדרון חלקלק מאוד...

מה עלינו לעשות? כיצד נוכל להקיץ מתרדמת ההרגל?

התשובה פשוטה מאוד. אנו זקוקים לדבר אחד – להתבוננות.

היהדות מפזרת לאורך כל דרכו של האדם, תזכורות רבות שגורמות לו להתרגשות ולהתפעלות. מי שכותב את הדברים הוא הרב שלמה וולבה בספרו עלי שור (חלק ב', עמוד ער'), נביא את עיקרי דבריו.

אדם אוכל תפוז או כל פרי עסיסי ביום קיץ לוהט. עומדות בפניו שתי אפשרויות, הוא יכול לאכול את הפרי בלי שימת לב מיוחדת, והתפוז ייכנס רק אל קיבתו ודמו, אולם הוא יכול לאכול אותו עם טעם נלווה של התרגשות והתפעלות, שייכנס גם לנשמתו... כיצד? אומרת היהדות – לפני שאתה אוכל תעצור לרגע, לשנייה, תתבונן בפרי המדהים שאתה אוחז ביד, תתפעל מצבעו המיוחד ומפלח התפוז שמתאים בדיוק לפה שלך... תתבונן ותאמר למי שברא אותו – "ברוך אתה השם... בורא פרי העץ" - תודה השם, תודה על הפרי הנפלא... רק אחר כך תאכל אותו...

כדי להתפעל ולהתחדש לא צריך לעשות בנג'י מגובה מאתיים מטר וללכת למסעדת גורמה יוקרתית במרומי האלפים – אפשר להתפעל מהתבוננות בפרטים הקטנים ביומיום שלנו...

היהדות מקיפה אותנו בברכות על כל דבר – ברכת "בורא מיני בשמים" על ריח טוב, ברכת "שכוחו וגבורתו מלא עולם" על רעמים, ברכת פוקח עיוורים כשאדם פוקח את עיניו בבוקר וברכת "המפיל חבלי שינה על עיני" כשהוא הולך לישון... הברכה מעניקה משמעות וגורמת למברך להתפעל בכל פעם מחדש על מה שיש לו...

הרב וולבה נותן עצה מעשית: "נתבונן כל יום הדק היטב בעלה של עץ, בפרח או בפרי. נתבונן בצורה היפה של העלה ונשים לב לעורקים הדקים המסתעפים מהעורק האמצעי בצורה סימטרית להפליא, ואנו חשים שהם צינורות מים המחיים את העלה כמו הדם הזורם בעורקי גופנו – מים שהעץ סופג בשורשיו מהקרקע. אנו מבחינים בצבע ירוק העמוק בצד העליון, ובירוק הכהה בצד התחתון, ולמדנו בבית הספר כי בתוך הצד העליון של העלה ישנם גופיפים קטנטנים הקולטים את אור השמש ומייצרים על ידי זה את החמצן הדרוש לנשימה. מי פעל אלה? מי עשה אלה? הלא הבורא יתברך אשר חכמתו וחסדו עמנו מתגלה לנו בהתבוננות זו".

גם התבוננות במערכת המופלאה של גרמי השמים מביאה את האדם להתפעלות, כמו שאמר הנביא ישעיהו "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיהו מ', כו'), וכן התבוננות בנפלאות גוף האדם, כשאדם מאזין לפעימות ליבו ולאוושת נשימתו – מהר מאוד הוא יכול להגיע למצב של "מבשרי אחזה אלוק" (איוב יט', כו')...

התבוננות זה לשון בניין ובינה. כשאדם מתבונן באמת, הוא בונה את עצמו על ידי בינתו בכל הסובב אותו...

הרב וולבה מסיים את דבריו ואומר: "ההתבוננות היא מידת עושרו של האדם. מי שזכה למידה זו – נפתח לפניו עולם ומלואו להתבונן בו, לרדת לתוך עומקם של עניינים רבים, ושום דבר בעולם אינו פעוט מידי או גדול מידי להתבוננות בו, ומכולם יפיק הכרת דברים נפלאים. ומה דל ועני האדם ההולך בעולמו כעיוור בלי התבוננות אשר כל דברי העולם הגדול אינם אומרים לו כלום". 

נמצאנו למדים, שהפיתרון הראשון מפני שקיעה ותרדמת ההרגל הוא ההתבוננות. התבוננות נכונה, מפיחה רוח חיים של התחדשות והתפעלות.

כלי עזר נוסף שיש לכל אחד ואחת מאיתנו הוא כוח הדמיון והציור. זאת אומרת, אדם יכול לדעת הרבה דברים, אולם קיימת אצלו מערכת הדחקה שמונעת מהידיעות לחדור לליבו פנימה. כשאדם מפעיל את כוח הדמיון והציור, זה מעורר אותו, פותח את ליבו והוא מצליח להתעורר מתרדמתו ואדישותו.

נקודה זו מופיעה בתחילת פרשתנו. כשהבורא מצווה את אהרון על שמירת קדושת קודש הקודשים, הוא מצווה אותו על כך בסמוך לפטירת בניו שנהרגו בגלל קירבה יתירה – "וידבר השם אל משה אחרי מות שני בני אהרון, בקרבתם לפני השם וימותו... דבר אל אהרון אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש", כותב רש"י – "משל לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו, 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב', בא אחר ואמר לו, 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני', זה זירזו יותר מן הראשון, לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרון". אלוקים יודע, שכדי שנושא שמירת כבוד המקדש ייחרט עמוק בליבם של אהרון והכהנים, הוא צריך "להציף" שוב את מיתת שני בני אהרון, וכך, "כשהציור" עומד לנגד עיניהם המסר נקלט בצורה מושלמת.

הדמיון המודרך הזה, מופיע כמה פעמים בתורה. לדוגמא, התורה כותבת "אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך" (שמות כב', כד'). התורה רוצה שאנשים ילוו כסף למי שזקוק לו, ולשם כך היא כותבת "את העני עמך"! מה הפירוש "עמך"? מבאר רש"י – "הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני". מדוע? משום שאם אתה באמת רוצה להרגיש את דחקו וצערו של חברך, אתה צריך לצייר לעצמך כאילו אתה הוא העני ואתה נמצא באותו מצב של חברך, רק אז תוכל להרגיש אותו באמת ולקיים את המצוה. וכן לגבי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" – דווקא על ידי הציורים של "הכמוך" ניתן לקיים את המצווה, וכמו שאמר הלל - מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך (תלמוד בבלי, שבת לא'), תצייר לעצמך מה אתה לא אוהב וכך תוכל להכניס את עצמך לנעליים של השני.

אם כן, כוח הציור והדמיון יכולים להוציא את האדם מהאדישות שלו...

אחת הדוגמאות הקלאסיות היא - עניין זכירת יום המוות.

כל אדם מודע לכך שסוף אדם למיתה. אולם אין די בידיעה זו כדי לעורר את האדם ולתת לו תחושה של ארעיות כאן בעולם. אם הוא רוצה לחיות באמת עם ידיעה זו, עליו לצייר ולהמחיש זאת לעצמו. רבים מגדולי ישראל עשו כל מיני פעולות אקטיביות להמחיש לעצמם את יום המוות, כדי שיוכלו לחיות את חייהם לאור מציאות זו ולבנות לעצמם סולם ערכים אמיתי. נצטט שיר שכתב רבי עקיבא איגר (איגרת סופרים), שיר שמנסה להמחיש לאדם את ארעיותו בעולם:

"אתה בן אדם צידה הכינה לך טרם יבוא השמש ויחשיך.
בטרם יכבה נרך, תכין לך הדרך.
גדור אשר פרצת בחייך, טרם מהעולם יוציאוך.
דע את אלוקי אביך, יבואו הימים אשר לא חפצת כל ימיך.
הלא ידעת אם לא שמעת אל עפר תשוב ועפר אתה בחייך.
ולמקום אופל וחושך יוליכוך, ועד הקבר ילווך.
זכור נא את יום צאתך מארצך וממולדתך ומבית אביך.
חילך יהא לזרים כעמלך, ואין לאל נגדם להרים את ידיך.
טוב מותך מחיים יאמרו יורשיך, ברוך שהגיענו לסוף ימיך.
ילידי ביתך ישכחוך, יום לשנה יזכרו את שמך.
כל רעיך ואחיך יבגדו בך, גם שוכבת חיקך תעוות אותך.
למה לא תזכור יום אשר לבנים ילבישוך, ושחורים יכסוך?
מעט תבן יוצע תחתיך, מכל העמל אשר עמלת בחייך.
נר יהיה דלוק על ראשך, וכנגד פתח ביתך יישירו רגליך.
סביב יהלכון אנשי שלומך, וכשתילי זיתים בניך.
על כפים יישאוך ולבור תחתית ישכיבוך.
פתח פיך יהא מכוסה ועיניך, ושברי חרסים על פניך.
צידה תהא לרימה במותך, ולא ישאירו כי אם עצמותיך.
קרוביך ואוהביך ישובו לביתך, ואתה תישאר שם לבדך.
ראה את זאת בעיניך, ושוב תשוב מעוונותיך.
שום תשים משפטיך טרם כל אלה יגיעוך.
תן תודה לה' אלוקיך, ואז תנוח ותלך לבטח בדרכך".

כשאדם מצייר וממחיש לעצמו את הדברים, אזי הוא מעיר את עולמו הפנימי וכך הוא לא שוקע בתרדמת ההרגל והאדישות...