שידוכים וחיפוש זוגיות

מה את עושה פה? למה את לא נשואה?

למה הם היו כל כך בטוחים שאני לא אפרגן לו? תבינו, שמחתי בשבילו. באמת, הן הוא אחי, אבל באותו רגע היתה לי חולשת דעת נוראה. ראשי כאב, אך לא היה לי לאן לברוח

| י"ח אב התשע"ז |
(צילום אילוסטרציה: shutterstock)
אא

רבות נכתב על מעוכבות שידוך שגרות בבית. הפעם ידובר על בת, שמרגישה שהמקום שבו היא נמצאת לא מאיר לה פנים.

האם הסיבה היחידה היא רק בגלל שהיא לא מתחתנת? האם יש להורים קושי לקבל אותה בגלל שהיא מייצגת ניפוץ חלום של "לחתן אותם אחד אחד ולרוות רק נחת"? או אולי משהו בקשרים שבינה וביניהם לא תקין כל כך?

קראו את הסיפור של מאירה, בכתיבה ועריכה שלי.

זה מספר שנים שאני מחפשת שידוך. בתחילה, הכל היה נראה לי הצגה אחת גדולה. אחרי כל פגישה, הייתי מספרת לחברותי איך היה, והיינו מתפוצצות ביחד מצחוק. הכל נראה הזוי. זה היה עוד בזמן שבו אני הייתי זו שבתור, וההורים לא לחצו. הם כנראה אמרו לעצמם "היא תגדל ותבין...". לאט לאט הבנות בכתה התארסו, ובשבילי ובשביל חברותי, לבוא לחתונות שלהן היה סוג של משחק. מתלבשות יפה, באות כמו ג'נטלמניות  מגונדרות, רוקדות בהתלהבות, מאחלות מהלב וחוזרות הביתה באמצע הלילה. והנה, עוד חברה נשמטת מהגילדה. עוד אחת, ועוד אחת... בכל חתונה הייתי מציצה על החתן, ולפעמים אומרת לעצמי בלב "מה היא מצאה בו?", וכך זה נמשך. אני נפגשתי, הורדתי בלי מחשבה את כולם, ונשארתי כמעט אחרונה בכתה.

האסימון הראשון ירד לי כשהתחילו לדבר בבית על אחי שאחרי.

חזרתי מאוחר מאחת החתונות. הייתי שם עליזה במיוחד. רקדתי, השתוללתי והתעייפתי. למחרת היה עלי לקום מוקדם כרגיל לעבודה. איכשהו לא בדיוק נרדמתי. היה לי נדמה שאני שומעת קולות מהסלון. הורי ניהלו שיחה שקטה. משהו הטריד אותי בקולות הרציניים שלהם. קמתי נחושה ונכנסתי פנימה.

אמא הרימה את הראש ואמרה: לכי לישון, השיחה לא נועדה בשבילך.

עניתי: מה קרה?

אמא: לא אוכל להמשיך עד שתצאי ותסגרי את הדלת.

עליכם להבין שאני כבר מזמן לא ילדה קטנה. לא חושבת שכך מדברים אל מישהי שכבר עובדת ומצליחה מספר שנים. נפגעתי. לא אמרתי כלום. יצאתי.

מספר ימים אחר כך, אני מבחינה שיש תכונה רבה בבית. אותי לא שיתפו. את אחותי הנשואה (שגדולה ממני בשנה אחת) – כן. אני שואלת אותה: מה השמחה? ואז היא אומרת, לא פחות ולא יותר: מה? איך יתכן שאת גרה בבית ולא יודעת? יש וורט ליוסי. וורט ליוסי? ליוסי? אז זה אומר שיוסי נפגש מספר פעמים, ובוא נאמר, עם הבחורה הראשונה שהוא פגש, ו... רגע אחד, מאין הוא יצא לפגישות? איך הוא הצליח לחמוק ממני, ו... רגע, זה היה נושא השיחה של ההורים בסלון? בסדר, אז לא רצו לשתף אותי כי לא רצו לפגוע בי (והצליחו לפגוע ועוד איך), אבל, למה היום לפני כשעה-שעתיים אמא לא אמרה לי מילה?! הגעתי מהעבודה, הלכתי כרגיל לנוח ואיכשהו לא הרגשתי כל תכונה מסביב. הרי לא יתכן שהיא לא ידעה שעושים וורט שהיא בעצמה מארגנת?!

אז כל התכנון המוקפד סבב סביב נושא אחד, ההסתרה ממני? רק כי אני לא נשואה? ומה הם חשבו, שיוסי הולך להתחתן בסוד ואני לא אדע? 

ח-ח-ח, אני המכשול שעומד בדרכו של יוסי, אני?

ואיפה יוסי בעצמו? הרי כל דבר שהוא מבקש ממני אני נותנת ברצון. כמה פעמים הוא נשאר בלי גרוש והלוויתי לו? בשביל הלוואות אני טובה, ולשתף אותי בשמחה שלו, לא?

למה הם היו כל כך בטוחים שאני לא אפרגן לו? תבינו, שמחתי בשבילו. באמת, הן הוא אחי, אבל באותו רגע היתה לי חולשת דעת נוראה. ראשי כאב, אך לא היה לי לאן לברוח.

בהמשך התחלתי לבכות. ישבתי בחדרי וניסיתי לבלוע את הדמעות. אמא עברה שם. במקום להגיד מילה, או לפחות להסביר ולספר קצת, היא התחילה לגעור בי שאני מקלקלת ליוסי את השמחה. מבטיחה לכם שאני לא אתנהג כך אל ילדי! ובכל זאת, כיבוד הורים חשוב לי. התגברתי על עצמי, שטפתי פנים וישבתי עם כולם. הם (אחי ואחיותי) ציפו שאעזור להגיש, אם אני לא נשואה, אז שלפחות יפיקו ממני תועלת, אך ידי רפו. ישבתי בשקט ועניתי בחיוך מרוח לאיחולים של כולם.

חשתי שמשהו קורה לי. יוסי לא בא לדבר אתי, לא אז ולא בהמשך. אמא גם היא לא דיברה אתי (היא אמרה לכולם שיניחו לי), ואני התבשלתי בתוך עצמי. כמעט החלטתי לא לבוא לחתונה. עשיתי ברורים בקשר לטיסה עם חברות לחו"ל,  או חשבתי לשכור מקום במלון – לא שלהיות בלי אף אחד זה תענוג גדול – או סתם לנסוע לאיזה שהוא טיול. רק להתרחק. להעלם. לא להיות כאן. הכל כל כך כאב. מה לעשות, אני בכל זאת חלק מהמשפחה. בסופו של דבר הגעתי לחתונה. הרגשתי אורחת, לא בת משפחה. היתה חתונה שמחה בשביל כולם, וסוג של גיהינום בשבילי. הגיהינום הראשון (מתוך שלושה).

משהו נשבר בי. תמיד הרגשתי שיש באמא משהו שלא מאפשר לה להסביר. היא פעלה. אף פעם לא הסבירה. מיעטה ברגשות. אני יצאתי אחרת. אולי בגלל זה תלמידותי אומרות לי תמיד שההסברה שלי טובה. האם אני מפצה אותן (ואת עצמי) במשהו שאני לא קיבלתי? בינתיים אמא ואני כמעט לא מדברות. אולי טכנית, אך אם בעבר הייתי קצת מספרת לה על מה שקורה אתי, היום לא. האם אינני חסרה לה? היא כלל לא פונה אלי, אלא אם כן היא צריכה לקנות משהו. האם עלי לשמוח שלי לפחות יש הכלי הזה של יכולת ביטוי, שלה הוא חסר?

בפעם השנייה, אחרי כשנתיים, כשהורי הסתודדו בסלון, האסימון שלי נפל מהר מאד. כבר הייתי בסרט הזה. לא נכנסתי אליהם. לא שאלתי כלום. לא ציפיתי מהם לתשובה. הכל היה צפוי. באחד הימים הבאים יהיה שוב וורט. הפעם לאחי ישראל. זו הקלה מסוימת לדעת את שלבי הסיפור מתחילתו ועד סופו. לא הופתעתי, אך החלטתי שהפעם אני משנה משהו בהתנהלותי. לא אתן למישהו לקלקל לי את השמחה, גם אם לא יידעו אותי מראש. ישראל בקטנותו היה הבייבי שלי, והוא גם בא לדבר אתי ולספר קצת על הכלה, כדי שארגיש טוב. יש בישראל משהו שמדבר אל ליבי. השתתפתי בחתונה שלו עם כל המרץ וההתלהבות. שמתי לב שלכולם יותר קל אתי כשאני בשמחה ולא ברוח קרב. שמחתי עם כולם, והצטערתי קצת על עצמי. האם עלי לרקוד את הריקוד שלהם כדי שהם לא יברחו ממני? בורחים ממני?

"מי שמשתפים אותו, מרגיש שותף". הרי יכלו לשתף אותי ואפילו להיעזר בי. לפעמים נדמה לי שבשבילם אינני קיימת. סתם מישהי, דמות זנוחה שגרה בבית. דמות. ככל שאמא לא מערבת אותי, הקשר בינינו הולך ומתרחק. ואני לא מעיזה לפנות אליה. הן היא עלולה לדחות אותי...

אחר צהריים אחד הגעתי הביתה סחוטה ועייפה. חיכיתי רק להניח ראש על המיטה. נכנסתי הביתה. אבא היה שם. אמא כנראה יצאה לקניות.

הוא פנה אלי ואמר, תארו לכם: מה את עושה פה?

אני: מה הכוונה? חזרתי הביתה אחרי יום עבודה מתיש...

הוא: לא, את לא מבינה! אני שואל מה את עושה בבית שלנו? למה את לא נשואה?

אני: מפריע לך, אבא, שאני גרה בבית?

הוא: כן, מפריע לי מאד... את כבר לא צריכה לגור פה.

אני: בסדר, לא אגור פה.

בשלב הזה פתאום תפסתי את עצמי. ארזתי מזוודה, ראיתי שאבא הלך לנוח, ויצאתי לתקופה לבית של חברה (והוריה). בליבי אמרתי שאחפש בינתיים דירה, כי השהות על הראש של אחרים לא כל כך נעימה. היא קיבלה אותי אומנם בשמחה, אך הרגשתי קצת מתנחלת. ניתקתי טלפונים והשתדלתי לצמצם את עצמי, בלי להכביד עליהם.

אחרי מספר ימים, התקשרה אלי אחותי ציפי: איפה את, מאירה? מה קרה? למה את לא בבית? ציפי ביקשה בשם אבא שאחזור, כי יהיה לי קשה להשתדך כשאני לא בבית. לא נעניתי כל כך מהר. הבנתי שהם מרגישים לא נוח אם "יגידו עליהם", וקצת קיוויתי עמוק בליבי שהם באמת רוצים אותי.

חזרתי. מעכשיו, המקום בבית נהיה יותר בטוח. הם נזהרים איתי, ובכל זאת כשאחותי רותי נכנסה לשידוכים, הרגשתי פתאום שכשל כוחי. בפעם השלישית, שוב! השיחות השקטות בסלון, שוב ההסתרה ממני, שוב אני מרגישה רע. דיייי! יש גבול לכל תעלול...

אני חייבת שינוי. חייבת לצאת מהבית. אולי יש לאמא קצת בעיית תקשורת, אך לפני שאני תומכת בה, עלי לאסוף רזרבות בשביל עצמי.

האמינו לי, בשנים האחרונות נכנסתי ברצינות לשידוכים. אני גם מבינה היום, בגיל 28, את מה שלא הבנתי אז, בתחילת הדרך. אם לא אעשה בשביל עצמי, אף אחד לא יעשה בשבילי. אני מתפללת מעומק הלב בשביל כל המעוכבות בעם ישראל שתמצאנה בקלות, ושואלת את שאלת חיי:

האם הייתי בשלה בשנים הקודמות להבין את מה שאני מבינה עכשיו?

האם תשכיל כל אחת שמחפשת שידוך לדעת שאם לא עכשיו אימתי? ושאם אין אני לי, מי לי?

שַתֵפנָה מה עובר עליכן. זה נותן לי הרגשה שאני לא לבד.

הניה גולדברג היא פסיכותרפיסטית משפחה ושידוכים hgoldberg10@gmail.com

הנקראים ביותר
1

חדשות היוםהנער שייבא את טרנד הליצנים המפחידים לארץ: "לא חשבתי שזה מסוכן"

2

בריאות ונפשאכל כף אחת מזה במשך שבוע על קיבה ריקה, ולא תאמינו כמה הוא ירד במשקל

3

חדשות היוםבן השלוש זקוק לרחמי שמיים: אנא התפללו לרפואת הילד המתוק אלעד חיים בן דקלה 

4

חדשות היוםאוהבים לפוצץ שחורים בפנים? אתם מוכרחים לקרוא את הפוסט הזה

5

תרבותיהורם גאון: "אני מעמיק במסורת שאבות-אבותי התעסקו בה מאות בשנים"

6

יהדות"אין תזמון, יש השגחה פרטית": מה גילה התורם שהגיע ארצה לפקוד את קבר אביו?

7

חדשות היוםהמשפחה החרדית בת 17 נפשות שעוטפת באהבה גדולה את האחות החולה

8

נשים"אני מודה לה’ אלף אלפי פעמים על שנולדה לי תינוקת עם תסמונת דאון"

9

תורה ומדעשמונה נדבכים של הכותל המערבי נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות

10

חדשות היוםהזוכה בפרס הגדול בלוטו: "זה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים. הייתי מעדיפה לא לזכות"

הידברות שופס

הכי חזק שיש - חיים ולדר

69לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

USB הרב יגאל כהן - שמע

שנה וברכותיה - היומן השנתי של הרבנית ימימה מזרחי תשע"ח

מגש לחלה מהודר מזכוכית

חובות הלבבות עם פירוש כאיל תערוג

קופת צדקה מהודרת

לכל המוצרים