פרשת ואתחנן

הטור המאויר לפרשת ואתחנן: כמו להכין ספגטי

שכל אחד יקח לעצמו אפילו מצווה אחת, ופשוט "יתנפל" עליה ויתמסר אליה בכל מאודו. מובטח לו שהוא ירגיש סיפוק אדיר

| י"א אב התשע"ז |
(צילום: ר' עמית יעקוביצקי)
אא

בדרכי לבית הכנסת פגשתי ביותם, נער "חילוני למהדרין", שביום בהיר אחד, לאחר שהיה בשיעור בבית כנסת, לקח על עצמו כנגד כל העולם לא לנסוע בשבת!

התחבקנו בשמחה. "יותם, מה שלומך? משהו חדש?". "כן, הרב, בדיוק אני טס מחר, ורציתי לשאול אותך מה פרשת השבוע".

"פרשת ‘ואתחנן’. לאן אתה נוסע?" שאלתי בסקרנות.

"לפולין. לוקחים אותנו מהתיכון לסיור בכל מחנות ההשמדה. יש לך דבר תורה משהו בשבילי, 'צידה לדרך' מהפרשה?".

חשבתי קצת. "בכל נפשך", עניתי בקיצור.

"זהו, הרב?"...

צחקתי.

"זהו? זה הכל?", תמה יותם.

"זה הכל, יותם!".

"אני לא מבין, הרב, תפרש לי בקצרה. אבל הרב, בלי לחפור...".

"אנסה. אז ככה: ליהודי ישנה אפשרות למסור את נפשו לא רק במיתתו... שיהיה לך ערב טוב, יותם".

"רגע, הרב, לא הבנתי... חכה רגע...".

"יותם, אמרנו בלי לחפור. תיסע לפולין. אני מאמין שכשתחזור – תהיה לך תשובה."

ביום שישי בבוקר מתקשר אלי יותם בהיסטריה.

"מה קרה, יותם, מה הלחץ?". "הרב, אנחנו עומדים לנסוע מאושוויץ לוורשה בשבת... מה אני עושה?".

"אולי נדבר עם המורה? הוא בטח יבין”, ניסיתי להרגיע.

"אין מצב! הרב, הוא לא מוכן לשמוע. הוא אמר שהתוכנית נקבעה מראש, וגם השבת לא תעצור אותנו!".

"טוב, אני אחזור אליך, תן לי לחשוב", אמרתי לי לו בביטחון מלא. הרהרתי לעצמי מה הבעיה. אם זה נהג גוי, אולי אפשר להתיר את זה... החלטתי שזו שאלה לגדול דור. עוד לפני שהרמתי את הטלפון בכדי להשיג דרך מישהו שישאל את ר' ניסים, קיבלתי שוב טלפון. זה היה יותם, שהסתער עלי תוך כדי צעקות רמות לשפופרת הטלפון.

"הרב, שלא תעז למצוא לי היתרים שאסע בשבת! אני לא נוסע!".

נשארתי המום. רק נשימותיו של יותם נשמעו מעבר הקו.

"מה תעשה?", אמרתי לו מתוך דאגה אמיתית. שקט נשמע. "יותם, מה תעשה?".

"אני אסתדר, הרב, אני אסתדר", ענה בהחלטיות, וניתק.

כעבור שבוע, באמצע השיעור השבועי בבית הכנסת על פרשת השבוע, נכנס יותם בחיוך גדול. רצתי אליו בסקרנות. "הכל בסדר?".

"ברוך ה’, לפני כמה שעות נחתנו!". "נו, ו...???".

"אני חייב לספר, הרב. באותו רגע שניתקתי את הטלפון, הרמתי טלפון למנהלת של התיכון, ואמרתי לה בהחלטיות שזה ממש לא הגיוני שהם מחייבים אותי לנסוע בשבת! אבל המנהלת ענתה לי באדישות, 'אין מה לעשות'...

"לא קיבלתי את הגזרה. התקשרתי אליה שוב, ואמרתי רשמית שאני לא נוסע בשבת, ולא, ממש לא מעניין אותי מה התוכניות! 'ואם יש לך, בעיה אני שולח הודעה בפייסבוק עכשיו על כל העניין הזה לשר החינוך, שהוא שומר שבת בעצמו!'.

"עברו לא יותר מחמש דקות, וקיבלתי טלפון חריף מאמא שלי.

"'יותם, מה אתה עושה? אתה נורמלי?! המנהלת רוצה שאני אחתום על שאני מסירה אחריות מבית הספר, ושאתה נשאר במלון! מה זה השטויות האלה?!'

"'אמא, אני לא נוסע בשבת, נ-ק-ו-ד-ה!'

"התיישבתי בלובי של המלון על אחת הכורסאות ובהיתי באוויר. הרגשתי שנשארתי לבד, בארץ רחוקה, ארץ שנשפכו בה נהרות של דם של מילוני יהודים, על מה?...

לפתע אני מרגיש יד מלטפת על הכתף. אני מסתובב מהר ומולי עמד המדריך, 'יותם, שמעתי שאתה שומר שבת'. 'כן', אמרתי, ודמעות הציפו את עיני... "יש פה קבוצה דתית שמתארגנת לעשות כאן את השבת, אתה רוצה להצטרף אליהם ולחבור אלינו במוצ"ש?'

"קפצתי עליו 'ברור!'.

"הרב, אתה לא יודע איזה שבת הייתה לי! מעין עולם הבא ממש! אני חושב שהבנתי מה שאמר הרב, 'בכל נפשך'...". "נו, אז תסביר לי, אבל יותם, בלי חפירות...".

"יש יהודים שמתו על קידוש ה', שמסרו את נפשם על היותם יהודים כדי לשמור את המצוות ולא לוותר, עד כדי שהיו מוכנים למות בשביל לשמור שבת. אבל הרב, יש משהו שהוא הרבה יותר קשה... 'בכל נפשך' זה לחיות כל שעה, כל שנייה, עוד בחיינו - על קידוש ה'!".

 

השורה התחתונה:

"בכל נפשך"

מה היא אותה מסירות נפש, ואיך מגיעים אליה?

מסירות נפש פירושה למות על קידוש ה', אבל ברצוני לדבר על מסירות הנפש של ימינו.

בעצם, כיום "השאלנו" את המושג "מסירות נפש" אל חיי היומיום שלנו. אמא המטפלת 24 שעות בילדיה, מאכילה, דואגת, מקלחת וכו'... אנחנו אומרים: "ישר כוח, איזו מסירות נפש". אבל היא לא באמת מתה על קידוש ה'!.. לכל היותר היא "מתה" מעייפות...

אולי ראוי לקרוא לזה "התמסרות", או מושג חדש: "התמסרות נפש" – שזה כבר מתאים יותר לדור שלנו. התמסרות לעבודת ה', התמסרות לתפילה, התמסרות ללימוד תורה, התמסרות לגידול ילדים וכו'. שכל אחד יקח לעצמו אפילו מצווה אחת, ופשוט "יתנפל" עליה ויתמסר אליה בכל מאודו. מובטח לו שהוא ירגיש סיפוק אדיר.

הלוואי ויכולנו לכפות על עצמנו התמסרות שכזאת, המחזקת את עבודת ה' והאמונה. כמו אותו סוס המוביל עגלה ומכסים את עיניו, שלא יפזול לצדדים, שיישאר ממוקד בעבודתו ויעבוד את בעליו מבלי לסטות טיפה מהדרך... אם זה לא היה סוס, היינו אומרים שזאת ממש "מסירות נפש"!

רק שאנו איננו מרגישים מספיק את ה' בחיי היומיום, אחרת היינו מתנהגים בדיוק כמו אותו סוס – מכסים את העיניים והולכים רק ישר-ישר, בדרך ה'!

ברוך ה', עברה שנה, ואנחנו סוגרים מעגל בכתיבת "הטור המאויר". בשבילי זו היתה ממש "התמסרות נפש"  (שאלו את אשתי), שיהיה טור בכל שבוע, כדי שתוכלו ליהנות לפני שבת קודש.

את האמת, להכין דבר תורה זה כמו להכין ספגטי (מחילה על ההשוואה). צריך להכניס מים – "תורה", לסיר, כלי קיבול – "הראש", לחמם טוב טוב – "לימוד תורה", להגיע לרתיחה – "הבנה של הדבר". להוציא ספגטי אחד ולזרוק על הקיר כדי לבדוק אם נדבק ומוכן – "לנסות את דבר התורה על מישהו כדי לבדוק אם זה מוצלח". אם לא נדבק, ממשיכים לחמם – "ממשיכים ללמוד". ברגע שזה מוכן, אפשר לשים על הצלחת ולהגיש, "אפשר להגיד את דבר התורה, מסתבר שהוא טוב..." (רצוי להוסיף פלפל).


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (80 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים