אילולא ההודיה, הקב"ה לא היה חפץ בעולמו

תודי, יקרה שלי.
תודי להשם כי טוב, כי לעולם חסדו.

ההודיה היא תכלית בריאתנו. אילולא קיומה, הקב"ה לא היה חפץ בעולמו.
כשאת מודה לבורא, את מצהירה שאת זקוקה לו ושאינך יכולה להסתדר בלעדיו. "...שכן חובת כל היצורים... להודות..." (נשמת כל חי).
מדובר בחובה, ולא רק בהנהגה טובה. יש הטוענים שזיכרון חסדי השם היא מצווה מדאורייתא. כפי שאנו מצוות לזכור את כל הניסים והנפלאות שעברו על אבותינו, קל וחומר שחובה עלינו לזכור את החסדים שהשם עושה אתנו גם היום.

ההודיה פותחת שערי שמיים, משום שהיא מבטאת את שלמות האמונה.
מצד אחד, את מודה על הדברים הטובים שהשם נתן לך, ומצד שני, על הדברים שלא זכית לקבל, וכל זאת מתוך אמונה שלמה שכל מה שעושה השם, לטובה הוא עושה.

תודי על הדברים הטובים שהשם נתן לך – שורש כל הרע הוא כפיות טובה.
הודיה על הדברים הטובים היא מתבקשת ומובנת מאליה. כאשר את לא מודה – את כפוית טובה.
ניתן ללמוד על כך מסיפור אבותינו, שראו ניסים גלויים בתקופת מצרים והמדבר, אך למרות זאת התלוננו על השם ועל דרך הנהגתו. בבכייה לחינם בחטא המרגלים, הם נענשו מידה כנגד מידה, בבכייה לדורות, שהן אלפי שנות גלות וחורבן בתי המקדש.
מדובר בעוון חמור, שכן מצד יושר האדם, גם ללא תורה ומצוות, הוא צריך להיות הגון ולא כפוי טובה בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה.
בנוסף, כאשר את מודה, את גורמת לצד השני לרצות ולהמשיך להיטיב איתך. וככל שתודי יותר, כך תגדל גם ההטבה.

תודי על החסרונות שלך – שורש כל הטוב היא הכרת הטוב.
היום את עומדת בפני ניסיון מאתגר מאוד. את בטח חושבת שכדי להודות על החיסרון שלך את צריכה להבין בשכל שיש לך רווח מהחיסרון הנ"ל. אז כבר הצלחת לשכנע את עצמך שהכל לטובה, ופתאום, מגיעה חברה או בת משפחה ומעוררת בך רחמים עצמיים, על כך שעד כה לא זכית להיפקד. מיד את מבינה שמשהו לא טוב קורה פה, ואז את שוב נשאבת למערבולת הבלבולים.
אז אני רוצה לחדש לך. מה שאת רואה הוא באמת לא טוב. אל תנסי לערב את השכל. התבטלי בפני השם, ואמרי: אני לא מבינה כלום, אבל יודעת שכל מה שעושה השם זה לטובתי.
שהרי, אם היה לנו ברור בשכל שהכל לטובה, לא היה מדובר כלל בניסיון. כל מהות הניסיון הוא כשרואים בבירור שלא טוב, אך מאמינים שמבעד לתמונת המציאות – הכל לטובה.
בנוסף, כאשר את מודה להשם על החיסרון, את צולחת את הניסיון בהצלחה. את מסכלת את תכניתו של היצר הרע להפיל אותך לעצבות ולייאוש, כך שההודיה מרחיקה ממך את הניסיון, שבקרוב יהפוך לישועה גדולה.

התפללי להשם בהודיה. תפילה היא כקורבן בבית המקדש.
לעתיד לבוא, כל הקורבנות בטלים מלבד קרבן תודה. וכפי שכתב רבי נתן בליקוטי הלכות: כשאדם יוצא מצרה – הוא צריך להביא קורבן תודה, ומדוע? כדי לתקן את העוון שבגללו הגיעה הצרה. ומהו העוון? על כך שלא אמר תודה בתחילה.
(הרעיונות בכתבה מפי הרב ארוש שליט"א בספרו "שעריו בתודה")

בעת הזאת, אני רוצה להודות לארגון המבורך "הידברות", ובראשו הרב זמיר כהן, שבזכותם אני, ורבים כמוני, זכינו לחזור אל אבא בתשובה. כמו כן, מודה למנהל האתר דודו כהן על ההזדמנות שניתנה לי לפרסם את מכתבי, בטור המפורסם באופן קבוע במדור משפחה – פוריות, אשר יועד במיוחד עבורנו ומצהיר בריש גלי ש"מאותגרת פוריות" זו לא מילה גסה.
 
בנוסף, אני רוצה להודות לכל הקוראות והמגיבות למכתבי. אין לכן מושג כמה שכל תגובה שלכן מחייה אותי. אני יכולה להעיד על עצמי שמעולם לא עסקתי בכתיבה, ורק המצוקה היא שגרמה לי להתחיל לכתוב (כפי שהמלצתי גם לכן באחד המכתבים). התגובות גורמות לטור להיות פעיל וחי, ונוגעות לכל אחת ואחת מאיתנו. תודה.

באהבה והודיה אינסופית,
שלכן,
אני