נוסטלגיה

איך שרדנו בתור ילדים, בלי טלפונים ניידים, קסדות לאופניים, וגיבוי של ההורים על כל צעד?

העולם היה שונה מאד כשהיינו ילדים: היה לנו הרבה יותר חופש והרבה פחות טכנולוגיה. איכשהו, גדלנו בסדר בלי אינטרנט, בלי הורים שמאשימים את המורים בכשלונות שלנו, ואפילו בלי סוגרי ביטחון על בקבוקי תרופות. איפה הם, הימים האלה?

  • א' אייר התשע"ז

לצפייה בתמונה

לחץ כאן
אא

כשהיינו ילדים, ישבנו ברכב לא חגורים,
ולא היו כריות אוויר.
היה כיף לטייל בטנדר ולשבת מאחור.

אנחנו עוד זוכרים טוב מאד...

איך העריסות שלנו היו צבועות בצבעי עופרת מבריקים .

לא היו סוגרי ביטחון על בקבוקי התרופות, על המגירות ועל הדלתות .

כשרכבנו על אופניים לא חבשנו קסדות ולא היו לנו מגני מרפקים וברכיים.

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)

ההורים שלנו לא הגישו תלונות בעירייה כשנפלנו בגלל חורים באספלט.

שתינו מים לרוויה מהברז בגינה, או איפה שרק מצאנו. לא היה לנו בקבוק מים מינראליים.

בילינו שעות על גבי שעות בבניית מכוניות מארגזים וצינורות, ולא בדיוק על פי התקן.

לאחר כמה התנגשויות למדנו לפתור את הבעיות.  עצרנו מול עץ או פשוט קפצנו על הארץ...
לא הזעיקו שירותי רפואה דחופה אחרי כל נפילה .

הרשו לנו לצאת לשחק בחוץ ובלבד שנחזור בזמן לארוחה.

הלכנו לבית הספר כדי לעבוד וללמוד ולא כדי "לפתח את הפוטנציאל היצירתי שלנו"...

כשלא עבדנו, המורה נתנה לנו עונש ולפעמים אפילו הרביצה.
ההורים שלנו מעולם לא הגישו תלונה.
ידענו שזה הגיע לנו.

לא היו ניידים... שלחנו מכתבים וגלויות...

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
נחתכנו, שברנו יד או רגל, הלכו לנו כמה שיניים ...
אבל אף פעם לא הגשנו תלונות בעקבות התאונות האלה.
אף אחד לא היה אשם ... מלבדנו.

שיחקנו שוטרים וגנבים, שיחקנו עם נפצים, ואף פעם לא הצתנו רכבים.

התחלקנו בבקבוק קולה אחד בין 4 חברים (כשיכולנו, כי זה היה בקבוק זכוכית של ליטר)... כולנו שתינו מהפיה ואף אחד לא מת מזה.

לא היה לנו פליי-סטיישן, ולא MP3, לא נינטנדו, לא משחקי וידיאו, לא הייתה טלוויזיה בכבלים, לא היו צורבים, ולא קולנוע ביתי, לא ניידים, לא צ'אטים, לא אינטרנט .

לעומת זאת: היו לנו חברים אמיתיים

יצאנו, לקחנו את האופניים, או פשוט הלכנו ברגל לחברים. צלצלנו בפעמון, או סתם נכנסנו בלי לצלצל והלכנו לשחק. לא שלחנו אס אם אסים.

לחבר'ה שלנו קראו יוסי, משה ושרה ולא Sacha31, Label75 ou Slup@XX

שיחקנו עם מקלות, עם כדורי טניס, בשוטרים וגנבים, תופסת, כדורגל, 21, שיחקנו עם בובות ועם מכוניות מיניאטוריות ולא במשחקי מחשב.

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)

לא כולנו היינו תלמידים טובים. מי שנכשל, נשאר כיתה. אף אחד לא הלך לפסיכולוג, או ליועצת חינוכית.
פשוט, נשארו כיתה וקיבלו הזדמנות שנייה.

מי שלא רצה ללמוד בתיכון הלך לבית ספר מקצועי.
וזאת לא הייתה בושה.

חווינו את החופש, למדנו מההצלחות ומהכישלונות שלנו, לקחנו אחריות.
ולמדנו להסתדר לבד.

האם אתם שייכים לאותו הדור ?
אם כן, הקדישו דקה למחשבה ושלחו מסר זה לחברים שלכם
אולי הם ישכחו, ולו לכמה רגעים, מהחיים המטורפים של היום ויהפכו שוב לילדים שהיו פעם .זה היה הדור אילו ימים טובים,

זה היה הדור הכי יפה!

הידברות נותנת הזדמנות של פעם בשנה, לחתום על שותפות בכל זכויות הידברות והגאון הרב זמיר כהן לשנת תשפ"ה בזיכוי הרבים הגדול בעולם. לחצו כאן >>> או חייגו: 073-222-12-12
 

תגיות:ילדותנוסטלגיה

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה