הרב יצחק יוסף

הרב יצחק יוסף לפרשת תולדות: הלכות השקאה בשביעית

נושאי השיעור: השקאה בשביעית. גרמא ופסיק רישיה בשבת, ובשביעית. מעלית שבת. פרשת השבוע

| כ"ח טבת התשע"ז |
אא

השקאה בשביעית

א. במשנה מועד קטן (ב.), משקין בית השלחין במועד ובשביעית. כלומר, קרקע שאם לא ישקוה תתייבש, תיהפך לארץ מליחה, מותר להשקותה במועד דהיינו בחול המועד, ובשנת השמיטה. ובגמ' (ב:) הביאו מחלוקת רבה ורב יוסף אם משקה בשבת עובר משום זורע או חורש, לרבה משקה משום חורש שמטרתו לרפות את הקרקע כחורש, ולרב יוסף משקה חייב משום זורע שמטרתו כזורע להצמיח פירות. להלכה נפסק כרב יוסף משום זורע, וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ח מהל' שבת ה"ב). ולפי זה מקשה הגמ', בחול המועד שהתירו להשקות בית השלחין מובן, שכל האיסור לעשות בו מלאכה הוא משום טירחא, ולכן כשיש הפסד גדול התירו חכמים. אבל בשביעית איך התירו להשקות, הרי זו מלאכה גמורה כמו שבת, לרבה משום חורש ולרב יוסף משום זורע, ומדוע התירו להשקות בית השלחין בשביעית? ותירץ אביי שהמשנה כדעת רבי שסובר ששמיטה בזמן הזה דרבנן, שנאמר "וזה דבר השמיטה שמוט", בשתי שמיטות הכתוב מדבר, שמיטת כספים ושמיטת קרקעות, ותלה הכתוב שתי השמיטות זו בזו, ובזמן הזה שאין שמיטת קרקעות הוא הדין שאין שמיטת כספים. משמע שיש זמן שאין שמיטה נוהגת מהתורה, כמו בזמן הזה (רש"י)[1]. ולכן מותר להשקות בשביעית, כי משום הפסד הקילו חכמים. ורבא תירץ, אפילו לחכמים שסוברים שיש שביעית בזמן הזה מהתורה, אבות אסרה תורה ולא תולדות. כלומר, במסכת שבת (עג.) מבואר שיש ט"ל אבות מלאכות שאסורות בשבת מהתורה, ובירושלמי מבואר שיש לכל אב ט"ל תולדות, אלא שלא כל התולדות ידועות לנו. ומבואר בפרק כלל גדול (שבת עג:) שהחילוק בין אבות לתולדות הוא רק לענין כמה קרבנות לחייבו, אבל גם התולדות אסורות מהתורה, ולכן משקה בשבת אסור מהתורה, או מדין תולדה של זורע או מדין תולדה של חורש, אבל בשביעית התורה אסרה רק חרישה וזריעה ולא השקאה, אמנם זו אותה מטרה, אבל לא אותה פעולה, וכיון שמשקה בשביעית אסור מדרבנן, במקום פסידא לא גזרו חכמים.

 

השקאה ללא הגבלה

ב. לאחר שלמדנו שהשקאה בשביעית בזמן הזה לכל הדעות אינה אסורה מהתורה, ולכן התירו אותה משום הפסד הצמחים, דנו הפוסקים בשדה כזו שזקוקה להשקאה, האם התירו לגמרי להשקותה, כיון שהותר הותר, אפילו שמשקה יותר מההכרח. למסקנא אנחנו נוקטים להקל להשקות בלי הגבלה, כיון שהותר הותר, ואין צורך לצמצם ולשאול כמה בדיוק מים צריך אילן זה, כיון שכל האיסור להשקות הוא מדרבנן. ורק אילן או שדה שאין בהם חשש הפסד כלל אם לא ישקו אותם, וכל מטרת ההשקאה היא רק כדי לשבח אותם, אסור להשקותם.

 

משקה בלי כוונה

ג. מי ששוטף את ביתו והמים שלו יוצאים החוצה ויורדים מהמרפסת לגינה, ומשקים את הצמחים שם, הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך אמונה (פ"א מהל' שמיטה ויובל בשעה"צ ס"ק יח) מחמיר שלא לשטוף כך את הבית, כיון שאין חשש הפסד לצמחים אם לא ישקה, ולפי דעתו צריך לערב במים חומרי ניקוי הפוגמים את המים ולא ישביחו את הצמחים. וכן לגבי מזגן המופעל בקיץ ויש צינור המחובר למזגן ויורדים ממנו מים לגינה, למרות שבשני מקרים אלו הוא לא מכוין להשקות, אבל זה בגדר פסיק רישיה שישקה. וכן כתבו כמה מאחרוני זמננו בשם הגרי"ש אלישיב שהזהיר שלא יגיע הצינור לגינה, אלא ישים דלי שבו ירדו המים מצינור המזגן.

 

שטיפת הבית בשבת

ד. תחילה נאמר מה הדין בזה לגבי שבת, זה מצוי כאשר באים הרבה אנשים לביתו, כגון שהוא עורך בביתו  ברית מילה וכדומה, כל הבית מתלכלך בבוץ, אמנם אין מדיחים את הקרקע אפילו הוא מרוצף (שלחן ערוך סימן שלז סעיף ג), אבל מותר לשטוף שלא כדרכו, בלי דלי ובלי חומרי ניקוי, רק שוטף מעט כאן ומעט כאן בפינות המלוכלכות, וגורף את המים במגב בלי סחבה. כך גם ראינו מעשה רב אצל מרן זצ"ל, שהיו באים אנשים להתפלל בבית, והבית היה מתלכלך, הרבנית - בהוראת מרן - היתה לוקחת מעט מים ושופכת על הארץ, ומנגבת במגב. לכאורה, כאשר מעביר את המים למרפסת, והמים יורדים לגינה על עשבים, הרי זה פסיק רישיה שהוא משקה תולדת מלאכת זורע. לפני למעלה מעשרים שנה כתבנו בילקוט יוסף שבת ה' (עמ' מא), שאם המים יוצאים מכחו ישירות לגינה, אסור משום שהוא פסיק רישיה, אבל אם עוברים המים למרפסת ואחר כך ממשיכים מאליהם לגינה, הרי זה גרמא ומותר.

 

גרמא בשבת

ה. בשבת (קכ:) דרשו את הפסוק "לא תעשה כל מלאכה", עשייה אסורה הא גרמא מותרת. נחלקו הפוסקים אם גרמא מותרת מהתורה בלבד אבל מדרבנן אסורה, או שגם מדרבנן מותרת. רוב הראשונים התירו גרמא בשבת לגמרי, וכן דעת מרן השלחן ערוך (סי' שלד סעיף כב) שגרמא מותר אפילו מדרבנן כל שיש צורך, והרמ"א (שם) אוסר גרמא שלא במקום הפסד. הספרדים קיבלו עליהם הוראות מרן השלחן ערוך, ולכן כשגורף את המים למרפסת בשבת ומשם יורדים לגינה מותר כדין גרמא, ובפרט שהוא פסיק רישיה בגרמא, אך כשגורף ישירות לגינה אין להתיר גם כשאינו מתכוין.

 

גריפת מים לגינה בשביעית

ו. ולגבי שביעית הדין קל יותר, ואפילו כשגורף את המים ישירות לגינה מותר. כיון שאינו מתכוין להשקות הגינה, אלא שהוא פסיק רישיה, ולכן אם הגינה אינה שלו בודאי מותר, שהרי זה פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן, וכן בגינה שלו אלא שאינו מטפח אותה וגודלים שם עשבים שוטים, הרי זה פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן ומותר. אבל גם כאשר ניחא ליה בהשקאה זו מותר בשביעית, כיון שזה פסיק רישיה בתרי דרבנן, שביעית בזמן הזה דרבנן, וגם השקאה בשביעית דרבנן, ומכיון שאינו מתכוין מותר. וכל שכן כאשר זה נעשה בדרך גרמא, שגורף המים למרפסת ומשם יורדים לגינה מאליהם, וכן כשמדליק מזגן בשביעית והמים יורדים לגינה מאליהם, מותר בשופי.

 

פסיק רישיה בדרבנן בשבת

ז. בחו"ל מצוי שיש מנורות הפועלות על ידי חיישן תנועה, אדם נכנס לחדר ונדלקת מנורה. וכמו שהיה פעם בתא טלפון צבורי, אם יורד גשם בשבת ורוצה להכנס לתא הטלפון להינצל מהגשם, אין חשש משום מראית העין שיחשדו שהוא רוצה להשתמש בטלפון, אין לנו לגזור גזרות חדשות מדעתנו, והרואים עליהם לדון אותו לכף זכות, בפרט כשיש גשם וניכר שנכנס לברוח מהגשם עד יעבור זעם, אלא שיש תא טלפון שנדלק בו האור כשנכנס, אם היה יודע מראש שתדלוק מנורה אין לו להיכנס אפילו שהוא לא מתכוין, כי זה פסיק רישיה. אבל כשנכנס וראה שנדלק האור, ואם יצא תכבה המנורה, אם יש שם גוי יכול לקרוא לגוי ויכנס שם, והוא יוכל לצאת, הגוי יהיה 'חליפתו ותמורתו'. אך כשאין שם גוי, אילו היה בכיבוי החשמל איסור דאורייתא של סותר, היה אסור לו לצאת כשם שאסור לו להכנס, אבל להלכה אין סותר בכיבוי חשמל, רק איסור מכבה דרבנן, כי מלאכת מכבה שכתובה במשנה (שבת עג.), זהו כשמכבה עץ באופן שרוצה לעשות ממנו פחמים, אז היא מלאכה הצריכה לגופה, אבל כאן זו גחלת של מתכת ואין בה איסור כיבוי מהתורה אלא מדרבנן. אמנם אין לזלזל ח"ו באיסורי דרבנן, העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים (ברכות ד:), עלול למות במחלה או בתאונה דרכים ב"מ. אבל כאן כשיוצא והמנורה נכבית, אינו מתכוין לכבות, והרי זה פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן ומותר. וכן מי שנכנס לאיזה בנין, ולפתע נפתחה הדלת על ידי חיישן תנועה, אם ימשיך בדרכו הרי הדלת תיסגר מאליה, ומכיון שהפעלת חשמל בלי אש אסורה מדרבנן, הרי זה בגדר פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן ומותר. מי שירים את מתג החשמל ויאמר "אני לא מתכוין", זה לא נכון, הוא כן מתכוין, אבל כאן שאינו עושה מעשה בידים ובאמת אינו מתכוין, מותר.

 

פסיק רישיה בדאורייתא בשבת

ח. מי שמגיע לאיזה בנין ויודע שכשעובר שם נדלקת המנורה, יקיף מסביב ויכנס לבנין, ועליו אני קורא "מאן דמקיף חיי" (קידושין לג.). לפני 25 שנה נשאלנו מיהודי ירא שמים מפריז, שגר בקומה גבוהה, וכאשר עולה ויורד בכל קומה שנכנס אליה נדלקת מנורה בחדר המדרגות, ולמרות שביקש מהשכנים שינטרלו את המנורה לפני השבת, לא הסכימו. היה חכם אחד בחו"ל שרצה להתיר לו מפני שנחשב הדבר כגרמא, שהרי אינו מדליק בידים, ובמקום צורך יש להקל. אך אמרתי לו שאין זה גרמא, כיון שכך היא דרך הפעלת המנורה הזו, מכשיר חשמלי שנדלק על ידי שעון שבת זה גרמא, כיון שאינו כדרכו, והוא לאחר זמן, אבל כאן נדלק מיידי, וגם זו דרך הדלקתה. אותו חכם המשיך להתווכח ולעמוד על דעתו להתיר, וסיכמנו שכאשר יבוא לארץ ניכנס למרן זצ"ל, שהוא גדול הדור, והוא יכריע בדבר. וכך היה, הוא נכנס למרן וטען בפניו שזה גרמא, ומרן אמר לו שאין זה גרמא כיון שזה כדרכו, והרי זה בגדר פסיק רישיה דניחא ליה ואסור.

 

היתר הרשב"א בצידת צבי

ט. לפני כמה שנים הייתי בבורו פארק, הלכתי להתפלל מנחה בבית מדרשו של האדמו"ר מבאבוב, וכשהמתנתי עד שיגיע זמן מנחה ראיתי שם חוברת "מבית לוי" שיוצאת לאור על ידי בית מדרשו של הגר"ש ואזנר, והנה ראיתי שם את אותה שאלה, לגבי מי שיוצא מביתו בשבת ונדלקת מנורה על ידי חיישן תנועה, וכתב להתיר, על פי דברי הרשב"א (שבת קז.) לגבי צבי שנכנס לחדר, ובעל הבית יוצא וסוגר את הבית כדי שלא יבואו גנבים או חתולים, לכאורה זה אסור, שהרי זה פסיק רישיה בצידת הצבי, אך הרשב"א מתיר, כיון שעושה גם מעשה היתר של נעילת הבית. והוא הדין כשיוצא מביתו ועושה מעשה של היתר שיורד במדרגות, אלא שנעשה גם מעשה של איסור של הדלקת המנורה, ולפי דברי הרשב"א אין זה בגדר פסיק רישיה. אחר כך ראיתי בשו"ת שבט הלוי ח"ט (סי' סט) שחוזר על הפסק הזה. אולם מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר בכמה מקומות (ח"ד חאו"ח סי' לה אות יב והלאה, ועוד) מביא את ההיתר של הרשב"א, וכותב שמדברי מרן הבית יוסף (סי' שטז) משמע שלא מסכים לקולא זו, אלא גם זה בגדר פסיק רישיה ואסור.

 

לסמוך על היחיד בשעת הדחק

י. בשעת הדחק אפשר לסמוך על דברי הרשב"א, וכמו שאמרו בגמרא (נדה ט:) כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק. לדוגמא, יש מחלוקת אם שמיטה נוהגת בזמן הזה, וביביע אומר ח"י (חיו"ד סי' מג) דן אם אפשר לסמוך על שיטת הרז"ה (בספר המאור גיטין פרק השולח) שאין שמיטה בזמן הזה כלל, או שאין לסמוך על יחיד אפילו בשעת הדחק. ואמנם הרז"ה לא יחיד ממש, כיון שכן דעת בה"ג והר"י אלברצלוני ור"י בר יקר ובעל העיטור (הובאו בשו"ת הרשב"ש סי' רנח). ואמנם בספר חקות הדיינים (סימן צד) מביא סתירה בדברי בעל העיטור. על כל פנים ביביע אומר צירף כלל זה שסומכים על היחיד בשעת הדחק, כדי לסמוך על היתר המכירה.

אותו אחד שיורד מביתו ונדלקת המנורה ע"י חיישן תנועה, יסמוך על הרשב"א בדין צידת צבי שאין זה בגדר פסיק רישיה, כיון שסומכים על היחיד בשעת הדחק. ובפרט שאין זה מפורש בשלחן ערוך שלא מסכים לדעת הרשב"א. ובפרט בחו"ל שלא קיבלו שם הוראות מרן.

סיפרנו בשבוע שעבר שבשיעור בחו"ל אסרתי להם לצאת לרשות הרבים עם מפתח בחגורה, כיון שלדעת מרן השלחן ערוך (סימן שא סעיף יא) אסור אפילו כשהמפתח נעשה כסוגר, ואפילו אם הוא מכסף כתכשיט, כיון שניכר שכוונתו להוצאה. וכן כתבתי בילקוט יוסף (סימן שא סעיף נב) לפני שנים רבות לאסור בזה. והרב יצחק שחיבר זצ"ל רבה של ארגנטינה כתב לי, שהצבור שם לא ישמע לאסור, כי אי אפשר לעמוד בזה, וכשישמעו שאסור להוציא בחגורה, יקחו המפתח בכיס. לכן בחו"ל שאי אפשר להחמיר, ודעת הרמ"א להקל, כדאי הוא הרמ"א לסמוך עליו בשעת הדחק. והוא הדין כשנדלקת המנורה על ידי חיישן תנועה, אם אפשר לו לעבור דירה למקום שאין בעיה זו, כדאי שיעבור, אך אם אין לו ברירה יסמוך על הרשב"א הנ"ל.

 

לעבור בשבת במקום שיש מצלמות

יא. שאלה מהקהל: האם מותר לעבור בשבת במקום שיש מצלמות?

תשובת הרב: מותר. כמו שיש בדרך לכותל המערבי מצלמות של אנשי הבטחון, מותר לעבור שם[2], שהרי אין שם איסור דאורייתא של הדלקת אש, אלא לכל היותר הגברת זרם שאיסורה מדרבנן, וכמו שכתב בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' יא), והלא אינו מתכוין להפעלת המצלמה, וכי הוא מחייך למצלמה...?! והרי זה בגדר פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן שמותר, וכמו שהוכיח הגאון רבי יצחק אלחנן מדברי התוס' (שבת קג. וכתובות ו.), שפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן מותר. אמנם החזון איש (סימן נ אות ה) כתב שהתירו פסיק רישיה דלא איכפת ליה בדרבנן, דוקא לגבי הממעט ענבי הדס ביום טוב לאכול ענבים אלו, ועל ידי זה ההדס נעשה כשר לארבעת המינים, מכיון שזהו איסור דרבנן קל שנראה כמתקן, משמע ששאר איסורי דרבנן אסור בפסיק רישיה דלא ניחא ליה, אך במקום אחר כותב החזון איש (בסימן נו סק"ה) בפירוש שפסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן מותר, ולא מחלק אם הוא איסור קל או לא. על כל פנים המסקנא להתיר פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן כדעת רוב האחרונים.

 

דלת אוטומטית

יב. וכמו כן מי שעבר בלי ידיעה ליד דלת אוטומטית ונפתחה הדלת על ידי חיישן תנועה, יכול להמשיך ללכת אף על פי שהדלת תיסגר, וגם זה בגדר פסיק רישיה דלא ניחא ליה.

 

הגדרת פסיק רישיה

יג. השיעור הזה שומעים אותו דרך הלוויין ורדיו מורשת בכל מקום בארץ, ממטולה ועד אילת. ואולי יש מישהו ששומע ואינו יודע מה זה "פסיק רישיה", לכן נסביר. כאשר אדם עושה פעולה ואין לו כוונת איסור, אבל כתוצאה ממעשהו נעשית מלאכת איסור בודאי, הרי זה פסיק רישיה ואסור. למשל חותך ראשו של עוף ואומר שאינו מתכוין להורגו, "פסיק רישיה ולא ימות"?! האם יתכן שיחתוך את ראשו ולא ימות העוף?! אבל באיסור דרבנן אם אינו מתכוין לאיסור, וגם לא איכפת לו מהתוצאה של האיסור, הרי זה מותר.

 

מעלית שבת

יד. כשבאים להחליט אם מעשה של פסיק רישיה מותר או אסור, יש לבדוק תחילה אם זה דאורייתא או דרבנן. לפני קרוב לחמשים שנה, מרן זצ"ל נבחר בחודש סיון תשכ"ח לרב ראשי לתל אביב, היה זה ביום ששי בבוקר, הוא היה מועמד יחיד, לא היו מתחרים ל"עילוי מבגדאד", ונבחר כמעט פה אחד, מלבד כמה נציגים ממר"צ שלא רצו להצביע. לאחר שנבחר, פנה אליו יו"ר המועצה הדתית פינחס שיינמן וביקש שיבוא לשבת לתל אביב, כיון שכל בני העיר מצפים לבואו בהתרגשות גדולה, ויתנו לו חדר בבית מלון, אמנם הוא היה צעיר, בן 47, אבל כבר אז היה גדול הדור, "בעל היביע אומר", מרן הסכים להגיע לשבת. והנה ביום ששי בצהריים הגיע לביתו של מרן, הרב לוי יצחק הלפרין ראש מכון מדעי טכנולוגי להלכה, והביא בידו קונטרס עב כרס על דין מעלית אוטומטית בשבת, היום בכל בית מלון יש מעלית שבת, אז זה היה דבר חדש, והרב הלפרין כתב מחקר שלם להתיר, אך רצה הסכמה ממרן כדי לפרסם את ההיתר. מרן אמר לו, אני נוסע לתל אביב, תשאיר כאן את הקונטרס, ואחר כך נעיין בזה, ותבוא בשבוע הבא. נסענו לתל אביב, והגענו למלון דבורה ברח' בן יהודה בצפון ת"א, ומתברר שקבלנו חדר בקומה תשיעית, ולמטה יש קומת אפס ועוד אפס, זו קומה אחת עשרה, ביקשנו קומה נמוכה, אך לא היה אפשרי כיון שהגענו ברגע האחרון והכל היה כבר תפוס, אבל יש מעלית שבת. מרן אמר לנו: איני יודע אם זה דאורייתא או דרבנן, חבל, הביאו לי את החוברת בענין הזה ולא עיינתי, 'מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה'. באותה שבת הוא סבל מפצע שהיה לו ברגל, ואף על פי כן כל השבת עלה וירד במדרגות, 'עולים ויורדים בו', והבאנו לו כיסא שינוח עליו בין הקומות. אם היה מישהו אחר, היה אומר: מן הסתם מותר, קשה לי לעלות ברגל. אבל מרן זצ"ל אמר: יש לי יראת שמים, אני לא יודע את הדין, אני מחמיר. במוצאי שבת מרן הגיע לביתו וישב כל הלילה על החוברת, ולבסוף כתב שהוא מצטרף להתיר, והעתקנו את הדברים בילקוט יוסף שבת כרך ה (עמ' קצב). מבחינת ההלכה יותר קל לעלות במעלית שבת, כיון שבלאו הכי המעלית צורכת הרבה חשמל להעלות את המעלית, אבל לרדת עדיף להחמיר. כשיורד במעלית המנוע עובד אוטומטי, אלא שכובדו מסייע למנוע לעבוד, וההיתר הוא משום שזה בגדר פסיק רישיה דלא ניחא ליה בדרבנן. ואף על פי שמרן היקל בזה, למעשה הוא אף פעם לא היקל לעצמו. לפני כמה שנים היינו בליל הסדר במלון בירושלים, אכלנו במקום אחד והיינו ישנים במקום אחר, ומרן לא רצה לעלות ולרדת במעלית אלא במדרגות, אפילו שהיקל לאחרים אבל החמיר לעצמו. יש כמה דברים שהתיר ביביע אומר, אך החמיר לעצמו. אפשר לאדם להחמיר לעצמו, אבל אסור לו לזלזל במי שמתיר. וכן חומרא טובה זה דוקא אם מחמיר לעצמו בדבר ששנוי במחלוקת, מה שאין כן דברים שלכל הדעות מותר, מי שמחמיר בזה הוא 'חמוֹר'...

 

מסקנת ההלכה בירידת מי השטיפה ומי המזגן לגינה בשביעית

טו. המהרש"ם (ח"ג סי' צ, וח"ז ס"ס קלג), הגאון רבי שלום שבדרון - הסבא של רבי שלום שבדרון שהיה כאן בירושלים לפני כשלשים שנה - היה גדול הדור, והיה לו כחא דהיתרא, וכותב שכל מה שחילקו הפוסקים בדין פסיק רישיה בין ניחא ליה או לא ניחא ליה, זה לגבי שבת דוקא, אבל בשאר איסורים כמו בשביעית אפילו ניחא ליה מותר. וכן כתב בשו"ת ארץ צבי תאומים (חאו"ח סי' יח). גם החתם סופר (חיו"ד סי' קמ) שהיה גדול הדור לפני מאה וחמשים שנה, כותב שפסיק רישיה בשביעית מותר. ולפי זה אפילו כששוטף את הבית ויורד לגינה מכחו, מותר כיון שאינו מתכוין לזה, וכאן יש תרי דרבנן, שביעית דרבנן ומשקה דרבנן, כל שכן שמותר. אמנם הגרי"ש אלישיב והגר"ח קנייבסקי (כנ"ל באות ג) החמירו בזה, המחמיר כדבריהם תבוא עליו ברכה, אבל לפי הדין מותר. גם מדברי הרב פעלים (ח"ב חאו"ח ס"ס כ) נראה שמחמיר וסובר שפסיק רישיה בשביעית אסור. אך במחילה מכבוד תורתו נעלם ממנו כל דברי האחרונים הנ"ל. ובנוסף להם כן דעת הרב אגורה באהלך (דף כח ע"א), ראיתי שמרן זצ"ל ציין אותו בגליון[3] של יביע אומר (ח"ד חאו"ח סימן לד אות יז). ועוד כמה אחרונים. ולכן אחר המחילה מהרב פעלים והגרי"ש אלישיב והגר"ח קנייבסקי, כבודם במקומם מונח, אבל לפי הדין מותר, הן במזגן והן בשטיפה ישנה אותה הסברא, פסיק רישיה בשביעית בין ניחא ליה בין לא ניחא ליה מותר.

 

פרשת השבוע

רבקה אמנו כשהיתה מעוברת, נאמר אצלה "ויתרוצצו הבנים בקרבה", אומר רש"י, כשהיתה עוברת ליד בתי כנסיות היה יעקב מפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת ליד בתי עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת, לכן דאגה, חשבה שזה עוּבר אחד שפוסח על שתי הסעיפים, אמרה "למה זה אנוכי", ויאמר ה' לה "שני גויים" וכו'.

אך בנדה (ל:) אמרו, שכאשר העוּבר במעי אמו, נר דלוק מראשותיו [לשון מושאל], ומלאך מלמדו כל התורה כולה, בבלי, ירושלמי, גאונים, רמב"ם, שלחן ערוך, יביע אומר, הכל. אם כן למה רצה יעקב לצאת, יש לו ראש ישיבה מלאך, מלמדו כל התורה, למה רוצה לצאת? בשלמא עשו רוצה לצאת לעשות עבירות, לאכול חזיר, היכן יאכל, רוצה לעבוד עבודה זרה, אבל יעקב למה רוצה לצאת?

יש על זה כמה פירושים. פירוש אחד, לא המדרש העיקר אלא המעשה (אבות א, יז), גדול תלמוד שמביא לידי מעשה (קידושין מ:). למשל, אחד לומד בישיבה מסכת סוכה אבל לא נוטל לולב, לומד הלכות שופר אבל לא שומע שופר, לא קורא מגילה, לא מתפלל, לא שווה כלום, צריך ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים. יעקב למד תורה, אבל שם אי אפשר לקיים את המצוות, אין לו לולב, אין לו שופר, ויעקב רוצה לקיים את כל המצוות, לכן פירכס לצאת, לקיים מצוות.

פירוש נוסף, נאמר "אדם לעמל יולד", ובגמרא סנהדרין (צט:) אמרו, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר "כי אכף עליו פיהו" הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוי אומר לעמל תורה נברא. גם מי שעובד קשה צריך ללמוד תורה, כמו שכותב הרמב"ם (פ"א מהל' תלמוד תורה ה"ח): כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה. זה עמל התורה, כל היום עבד, מגיע בערב לשיעור תורה, חצי שומע וחצי נרדם, אין דבר, 'חצי שיעור אסור מהתורה', כלומר יש חשיבות גם לחצי שיעור... לומד תוס', לומד רשב"א, צריך לעיין בדבריהם כדי להבין, יש כאלה שלא מבינים מה הבחורים עושים בישיבה, כל היום הם קוראים תהלים?... לפעמים צריך לשבת כמה שעות כדי להבין תוספות אחד. מרן זצ"ל היה עמל בתורה עד השעות המאוחרות בלילה, היה יושב על תשובה אחת של חתם סופר, או רבי עקיבא איגר, מעמיק בדבריהם. גם לקום להביא ספרים זה עמל, "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז). יעקב היה לומד תורה מהמלאך, יושב ושומע בלי עמל, אבל פירכס לצאת כי רצה לעמול וללמוד תורה, כי זה עיקר לימוד התורה.

 

[1] הטעם ששביעית בזמן הזה לא נוהגת מהתורה, לפי שאין רוב יושביה עליה, היום רוב היהודים בחו"ל, ברוסיה, באמריקה, יש שם ערים שגרים בהם רבבות יהודים חרדים, חבל, אם יבאו לארץ, כל המצוות התלויות בארץ יהיו דאורייתא, אבל בינתיים הכל דרבנן.

[2] רק יזהר לא ללכת לכותל דרך שער שכם מפני הסכנה, שיש שם הרבה ערבים עוינים, בתשעה באב לפני כשנה וחצי נדקר שם אברך אחד יקר שלמד אצלנו, מפני שעבר שם דרך שער שכם ודקרו אותו הערבים, וסבל הרבה טיפולים, אסור להכניס עצמו במקום סכנה, "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".

[3]אחי הרב משה יוסף שליט"א, מוציא בקרוב את יביע אומר עשרה חלקים מחדש, עם כל הגליונות שהוסיף מרן על מה שנדפס, יש שם הרבה תירוצים והוספות. ואני העתקתי לי הרבה מהגליונות. גם על ספר אור לציון יש הרבה הערות בגליונות, וכן על שמש ומגן, והייתי בא ומעתיק את הגליונות הללו, כי יש בהם הרבה חידושים.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

שנה וברכותיה - היומן השנתי של הרבנית ימימה מזרחי תשע"ח

59לרכישה

מוצרים נוספים

הרב זמיר כהן - המדריך המלא לנישואין מאושרים

סט מחזורים כוונת הלב לנשים

אנשים מספרים על עצמם 8 - חיים ולדר

ילדים מספרים על עצמם 9 - חיים ולדר

כיסוי לבקבוק יין

קופת צדקה מהודרת

לכל המוצרים