האם יש בעולם דג עם קשקשת, אך בלי סנפיר?

במאמר הקודם דיברנו אודות רמת הדיוק המוחלטת של חכמת תורתנו הקדושה, והבאנו דוגמא מתחום המדע, בנושא האסטרונומיה. הוכחנו, להבדיל, שרמת דיוקו של המדע האנושי – מוגבלת לאמצעים העומדים לרשותו. כמו כן, הדגשנו את העובדה שקיים הבדל עקרוני ומהותי בין ממצא מדעי אובייקטיבי לבין השערה מדעית, שגם כאשר נראית למדען האומר אותה כמסתברת – כוחה יפה עד אשר תיסתר ע"י מדען אחר.

הפעם, ברצוננו להמחיש את שליטתה המוחלטת של תורתנו הקדושה – בטבע, בתחום הביולוגיה, בנושא: דגי הים [עובדה שהוזכרה בתורתנו הקדושה, כבדרך אגב – בהקשר לתחום התזונה].

כידוע, תורתנו הקדושה מנחה אותנו לדרך החיים הנכונה והטובה ביותר עבורנו, והמתאימה לנשמות ישראל העדינות והרגישות, שזכו להתקדש במעמד הר-סיני, ולקבל תורה.  ההנחיות שמורה לנו תורתנו הקדושה כוללות גם פרק בתחום התזונה, ומכיוון שאנו מצווים ללמוד תורה ולהתקדש בקיום מצוותיה – פרטה לנו התורה תפריט, המתאים לרמה רוחנית גבוהה זו. היות שמקורות המזון כוללים גם בשר בעלי חיים מן הים – הגדירה לנו התורה את המותר לנו לאכילה מתוכם, ככתוב (ויקרא י"א ט'): "אֶת זֶה תֹּֽאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים – אֹתָם תֹּאכֵֽלוּ". כלומר: מציאותם של שני סימנים, בדגי הים – תהווה עבורנו את ההיכר לכשרות המאכל, והם: "סנפיר" ו"קשקשת".

לכאורה, מבחינה סטטיסטית, כל בעלי החיים שְׁבַּיָם, אמורים להתחלק לארבע קבוצות: א) בעלי סנפיר וקשקשת; ב) חסרי סנפיר וקשקשת;   ג) בעלי סנפיר וחסרי קשקשת;   ד) בעלי קשקשת וחסרי סנפיר. ולא זו בלבד, אלא שהסבירות הסטטיסטית היא, שכל קבוצה תהווה כ25% מכלל בעלי החיים שבים. אלא שכאן הכינה לנו התורה שבע"פ הפתעה מדהימה: בתלמוד במסכת חולין (ס"ב ע"ב) כתוב, וז"ל: כל שיש לו קשׂקשׂת – יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר – ואין לו קשׂקשׂת; יש לו קשׂקשׂת ויש לו סנפיר – דג טהור; יש לו סנפיר ואין לו קשׂקשׂת – דג טמא, עכ"ל.  כלומר: בניגוד להגיון הסטטיסטי, המחייב את קיום ארבעת האפשרויות שהזכרנו – שוללת התורה שבע"פ, באופן פלאי, את קיומה של האפשרות הרביעית – לחלוטין, והיא: בעלי קשׂקשׂת וחסרי סנפיר, שהרי כתוב בה: "כל שיש לו קשׂקשׂת – יש לו סנפיר", ואין מציאות של בעלי קשׂקשׂת בלבד [לכן, הקדימה התורה "סְנַפִּיר" ל"קַשְׂקֶשֶׂת", שאם היתה מקדימה "קַשְׂקֶשֶׂת", לא היתה צריכה להזכיר "סְנַפִּיר" כלל, משום שעל פי התורה שבע"פ, מעצם מציאות הקשׂקשׂת – מחויבת מציאות הסנפיר ממילא].

מכאן עולה השאלה: התורה ניתנה לעם ישראל במדבר – לפני למעלה משלושת אלפים ושלש מאות שנה, ולכל הדעות – נותן-התורה: גדול, גיבור ונורא; אם כן, כיצד מציין נותן-התורה עובדה מדעית שיכולה להיבדק, ועלולה להתבדות? ויתירה מזו: גם אם בדק את מקורות המים בעולם: בימים ובאוקיאנוסים, בנחלים, בנהרות ובמקורותיהם – לעומקם, לאורכם ולרוחבם, עד אותה העת שדיבר, אולי לעתיד לבוא, תיווצר "מוטציה דרוויניסטית" שלא היתה קיימת בעת שדיבר, כיצד יכול להתחייב על העתיד? [הערה: "תאוריית האבולוציה" של דרווין כבר מזמן נסתרה – מבחינה מדעית, ע"י גדולי המדענים בעולם – בראיות רבות ושונות].

התשובה לשאלות מתמיהות אלה אחת היא: נותן התורה וסַפָּק המידע, אינו אלא – בורא העולם, יתברך שמו, ובידו, ורק בידו – השליטה המלאה בטבע – מראשית ועד אחרית, ולכן, בכוחו להבטיח ולקיים דבריו – לעד ולנצח נצחים.

לכן, עם ישראל מסתמך על מידע תלמודי ביולוגי כשרותי זה – בלי כל פקפוק, וכן נפסק להלכה ולמעשה, בכל ספרי הפוסקים וב"שולחן-ערוך" (יורה דעה סימן פ"ד סעיף ג'), שהוא ספר ההלכה המקובל על כל עם ישראל, וז"ל: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר – וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת. לְפִיכָךְ מָצָא חֲתִיכַת דָּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר [לחפש] אַחַר סְנַפִּיר. מָצָא לוֹ סְנַפִּיר – לֹא יֹאכְלֶנּוּ עַד שֶׁיֵּדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת, עכ"ל. כלומר: אע"פ שעל נושא הכשרות אנו מחויבים להקפיד מאוד, ובתחום כשרות הדגים נתנה התורה שני סימנים: "סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת" – מתיר לנו "ספר-החוקים" של עם ישראל לאכול דג שנמצא בו רק סימן אחד, והוא הקשקשת – על סמך ההבטחה מנותן התורה יתברך, ש"כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת – יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר".

ואמנם, עולם המדע השקיע בנושא זה שנים רבות ומיליארדים רבים – ועדיין לא נמצאה בריה בים בעלת קשׂקשׂת וחסרת סנפיר – ולעולם גם לא תִּמָצֵא!

(צילום: shutterstock)

כאן המקום לשאול: אם עצם מציאות הקשׂקשׂת מחייבת את מציאות הסנפיר, מדוע לא הסתפקה התורה, בנותנה את סימני הכשרות בדגים, בהזכרת הקשקשת, ותו לא? שהרי ממילא – מעצם מציאות הקשׂקשׂת – מחויבת מציאות הסנפיר, והדג כשר?

ראשית, דעו – את השאלה הזו כבר שאלו חז"ל בתלמוד (שם, ס"ב ע"ב), ותירצו, וז"ל: יגדיל תורה ויאדיר, עכ"ל. כלומר: ע"י שהתורה מזכירה את שני סימני הכשרות בתורה שבכתב [בסדר שהוזכרו], ומורה לנו אח"כ, בתורה שבע"פ, שדי בסימן אחד, והוא הקשקשת – מתגלה כוחה של התורה ושל נותנהּ – בורא העולם, הקב"ה.

כן, זהו כוחה ה"על-אנושי" של "תורת ישראל", והוא נובע מכוחו האין-סופי של אבינו מלכנו – בורא העולם, מלך מלכי המלכים הקב"ה – נותן התורה, שאין עוד מלבדו, ואין מי יאמר לו מה יעשה, ואין מי יאמר לו מה יפעל; שחוזר ומוכיח לבניו אהוביו – בני אברהם, יצחק ויעקב ע"ה – עבדיו הקדושים, שאין עוד מלבדו, כדי שנאמין בו אמונה-תמימה, ונשוב בתשובה שלימה, למען נזכה לגאולה קרובה, לבניין בית-המקדש, ביאת משיח צדקנו והשראת השכינה במהרה בתוכנו – לעד לעולם ולנצח נצחים, אמן ואמן.