אוריין יסכה-שבת

חנוכה הוא החג הרוחני ביותר, ודווקא בגלל הגשמיות שבו

"היותי לפתע אשה נשואה פתח בי לראשונה תקופה שכלל לא הספקתי להתאבל עליה. פשוט הרגשתי זרה בתוך האני החדשה שהפכתי". וגם: מה בין דיאטה לבין קרבה לקב"ה? ואיך כל זה מתקשר לחנוכה? התשובות בטור של אוריין-יסכה שבת, שחוזרת לכתוב אחרי הפסקה לא קצרה

| כ"ב כסלו התשע"ז |
אא

קבלו את הכוכב הראשי של חג האורות (זהירות ספוילר - לא האורות), להלן: הסופגנייה! ועוד נשוב אליה.

תריצו את הזמן חודשיים אחורה, למחרת החגים. מכל חלון, חנות ומשרד הגיחה לה הצהרה, ״דיאטה!", בניגוד גמור מכל כלה בוקר למחרת חתונתה. שבירת הכוס מסמלת עבור שכמותי, (נעים מאד, כלה טרייה מזה חודשיים) שבירת התנזרות מידידה הטוב של האישה, להלן הפחמימה. ואז משחררים כפתור, נשענים לאחור ומודים (לה') שאפשר להשמין.

ובכן.. תמתינו עם זה!

יום למחרת הישועה, מתעוררים לחיים שאחרי, ועכשיו מה? אז ככה זה נראה כשיש לך את הישועה בכיס? מהתפילה אל היד ומיד? טוב, בואו לא נגזים. "יגעת ומצאת תאמין" – נכתב עלי, ובמקרה שלי להגיע למפתן יומי כנשואה לצדיק שלי, היה נראה אף קשה מקריעת ים סוף (סוטה ב, א; מועד קטן יח, ב). אבל יש משהו ביום שאחרי התשועה שמשאיר אותך עם טעם אלוקי בפה. כאילו אתה בלתי מנוצח ח״ו. מעיין תחושה עילאית, ועמה מגיע הרפיון, ולא מהסוג של "...ודעו כי אנוכי ה'".

מצופה היה, שאחרי שהשי"ת שולח את אשר נכתב עבורנו עוד מששת ימי בראשית, נתעלה ונדמה למלאך ממש וכמה שיותר, מרוב הודיה ושבח על התשועה ושעכשיו נהיה מחוברים לאמונה בשלמות.

לדאבוני, אני מתביישת לכתוב, שלא כך היו פני הדברים. במקום התקרבות לקוני, הרגשתי ריחוק והתקררות מקפיאה בעמל, וההיעדר לחצי השני שלי העיר בי חסרונות גשמיים עצומים שהיו מודחקים בי שנים, מסתבר, ודרש את שלו, כמו מתריס בי חיים אחרים. כל חלקת אדמה טובה, שעשיתי עליה קניין בנפש ב״רווקותי״ הרוחנית, פתאום התערערה לי. חשבתי עצמי צדיקה גדולה, ושאצליח להיות מינימום קמחית. במקום זה קיבלתי צניחה חופשית. ברחתי למקומות שהיו נעולים בי שנים.

היותי לפתע אשה נשואה פתח בי לראשונה תקופה שכלל לא הספקתי להתאבל עליה. כאם חד-הורית. כגרושה. קשה להסביר. פשוט הרגשתי זרה בתוך האני החדשה שהפכתי. כל כך התגעגעתי לנשמה שלי, השלימה, זו שפגשתי תחת החופה, אחרי 34 שנים של חוסר, שהתעסקתי רק בלאהוב ובלפצות את עצמי על הזמן ש"נגנב" ממני... פתאום התפילה, הכתיבה, השירים והמצוות הוצללו. אפילו החסדים והחברות והשדכנית.. פתאום הכל זז הצידה, והצורך ב"כאן ועכשיו", הפך לעיקר היחידי. ונבהלתי. פשוט כך! "איך ייתכן?!", רתחתי על עצמי בחובה, "הרי הכנת את הכלי שלך שנים להתבטל ולהוקיר בדיוק ברגע הזה, אז הכצעקתה?".

התנחמתי בכך שההיסטוריה חוזרת. עם ישראל אחרי חטא העגל. דוד המלך אחרי בת-שבע להבדיל. הרגשת בושה על הכרת רעה תחת טובה. לשמחתי, מביא בעל ה"אוהב ישראל" מאפטא, שמדובר במהלך הא-ל ממש דווקא אחרי "כל הנסים והנפלאות שעשית עמדי", על מנת להרחיב את הצמצום. נפילה שהיא מקפצה לעליית מדרגה רוחנית קריטית בעבודתו.

 

בחזרה לכלה ולקללה שנקראת: השמנה

אני יושבת עם הראש בין התקרה למים, ושומרת את הידיים לעצמי. מאז שבעלי שיחייה חידש לי, שכשפורשים אותם אל-על ראוי להיזהר שלא לריק, כי מלאכים מלווים את הבקשה הישר לכסא הכבוד – כפיי חוששות שבעתיים, בטרם נושקות לשמיים.

באופן כללי יש לי בטן מלאה על "דיאטה", אבל פתאום ירד מקיף, והרגשתי איך באופן ישיר דבר שזור בדבר, ואיך כשאני לא ב"דיאטה", הנפש שלי מצטרפת ומתרחקת מעבודתו יתברך. לעומת בזמנים שאני כן, הנפש שלי מתגמשת והופכת רכה יותר למול עבודת המידות שבי. ואני אסביר.

גיליתי, שכשאני מציבה לעצמי גבולות ברורים בצורת דיאטה (למרות שניתן להחליף שם עצם זה בכל גחמה שברצוננו להשמיד, ולא בהכרח אוכל), יש לי במוח מין שבב וירטואלי, עם דרישות לווסת את ה"רעב" שלי. מעין רס"ר דמיוני, אם תרצו, שבודק אותי כל פעם מחדש, מאותת ומסמן לי "שפר הופעתך"(...), וזה הופך אותי רוחנית יותר. הרי זה גורם לי לבדוק עם עצמי האם אני באמת רעבה, או אוכלת משעמום/פיצוי? האם עוצרת עצמי לפני טעימה חטופה-מתמשכת, או מחכה לישיבה מסודרת בשולחן שמכבד את הנכנס לגופי? ״ככה בא-לי!״ הוא ״יצר הרע-לי" (רות שמש)

מעט שליטה. איפוק. מידתיות. זו מלחמת הקיום שלנו בכל דבר בחיים. אצל אחד זו החולשה לכסף שמחרבת את ביתו, לאחר זו התמכרות לסיגריות שמוזילות את בני ביתו, וכל אחד בתפארתו. אבל הנעלם שזהה אצל כולנו במשוואה, הוא המלחמה המתמדת בין הרצון החופשי מתוך קטנות הדעת, לבין ההתנגדות של הרחבת הדעת, שמבקשת להתגמש ולעשות נגד הנפש הבהמית. מבקשת להעמיק בעבודת הבורא.

"וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". השם נותן לבהמה שלנו, שבנו, עשב. בשדה קרב החיים בין העליון לארצי. נותן בכדי לאכול ולשבוע. אבל מזהיר אותנו להישמר מלהגזים, שמה נשתעבד אחרי זה ונעבוד אלוהים אחרים, אלוהים גשמיים (ח"ו) ...

 

אין אדם עומד על דברי תורה אא״כ נכשל בהם (גיטין מג)

חנוכה מלשון חינוך. לחנוך עצמנו, אחרי חודשיים בלי חגים, כשיורד האור האמיתי ודורש מוחין דגדלות. קצת נרות, והרבה התאפקות מול הפחמימות הללו שאנו מדליקין. לי, דווקא בתוך האורות של חנוכה בולטת האפלה. אור לבדו אינו מאיר. אין לו את מה. אור מאיר בתוך חושך, כי יש לו התנגדות. אני שומעת את השקל נופל לי בתוך הראש, ואז מישהו כמו לוחש לי בלב: "אוריין-יסכה שבת, חשבת שלהיות אם-חד הורית וחוזרת בתשובה וגרושה, זה הניסיון הגדול? ומה עם כל אחד לחוד? בטח לא חלמת שדווקא השגת הישועה, להתחתן ולצאת מבית הורייך התומכים, זה הניסיון הגדול! אז נכון, חיכית לזה, אבל שם המשחק לא השתנה. אנחנו כל הזמן בצמיחה. גם אם נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי.."

לאן שארחק, אשוב עד אליי וגם שם אמצא - רק אותך.

חנוכה שמח מאד!

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת ר' דוּוִיד בן שלמה יעקב שווארץ זצ"ל

לתגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה לאוריין-יסכה שבת: hashemonly@gmail.com  (לנשים בלבד!)

רוצים להזמין את אוריין-יסכה שבת לערב נשי מרגש בביתכן? (ללא תשלום).

חייגו לטל' 073-2221290 או במייל  aviva@htv.co.il

הנקראים ביותר
הידברות שופס

לומדים לצייר 4 קומיקס - דבורה בנדיקט

55לרכישה

מוצרים נוספים

ילדים מספרים על עצמם 10 - חיים ולדר

ספר תורה לילדים

ספר קהלת עם פירוש הרב זמיר כהן

בחסדך בטחתי - הרב יגאל כהן

המכתב - הרב יצחק פנגר

אנשים מספרים על עצמם 9 - חיים ולדר

לכל המוצרים