סיפור לשבת

סיפור לשבת: לוויה שמחה עד דמעות

"אבל יש לנו אישור חתום מהקיסר", מחו המלווים. השומר לא התרשם. 'יש לכם אישור, אבל אני רוצה לבדוק'. "ומה עם חילול כבוד הנפטר?" זעקו בכאב המלווים

| א' כסלו התשע"ז |
הגאון רבי מיכאל דוב ווייסמנדל
אא

"כבוד הרב, טוב מותי מחיי"...

היהודי הנסער עמד לפני הגאון רבי מיכאל דוב ווייסמנדל (ו' כסלו יום פטירתו) ובכה תמרורים. משהצליח מעט להירגע, פרק את אשר על לבו: בנו הבחור בן עשרים וכמה הגיע לבית בערב לא בהיר בכלל והודיע שהוא מאורס. למי? מתי? איפה? לא פחות ולא יותר: לבחורה גויה.

האב שאל את נפשו למות, האם ביכתה תמרורים והבית כולו הפך לבית אבלים. הבן כמובן הודיע שאם לא טוב להם הוא מתחתן בלעדיהם והוא לא מחכה לשמוע מה שיגידו לו.

מה עושה יהודי כאשר צר לו? הולך לרב.

הרב מיכאל ווייסמנדל שמע את הסיפור הנוגע ללב, הרגיע את האב והושיב אותו וביקש לספר לו מעשה שהיה: באחת מהערים בממלכה האוסטרו-הונגרית, היה בית החיים מחוץ לגבול המדינה, הווי אומר: כל לוויה של נפטר כלשהו, חייבת באישורים למעבר הגבול לכל המלווים. מובן מאליו שבני העיר השתדלו להוציא כמה שפחות מלווים כי הדבר היה כרוך בהמון טרחה לכל אישור שהונפק.

צערם של בני העיר על שאין באפשרותם לערוך ליקיריהם לוויות נכבדות, גרם להם להגיע עד לקיסר פרנץ יוזף, הוא שנודע כקיסר רחום וחנון, הבין למצוקתם. בו במקום נתן בידי ראשי העיר כתב חתום בחתימתו האישית: כל לוויה מכל סוג שהוא, תורשה לצאת לבית העלמין ללא אישורים וללא הגבלה במספר המלווים.

בני העיירה מחו את דמעותיהם והחלו לערוך לוויות מכובדות. אלא שלא תמיד היו נפטרים בארון...

סוחרים ממולחים ניצלו את ההזדמנות: אם ברצונם להבריח תה וקקאו - שהיו נדירים מאוד מחוץ למדינה והיה אסור להוציא אותם למכירה מחוץ לגבולות המדינה ללא אישור מיוחד מטעם המכס, וכמובן בתשלום מס יקר – הרי שכעת יערכו "לוויה", ארון הקבורה מכיל מספיק מקום לאלפי שקיקי תה וכך יגדילו הכנסות.

משך תקופה ארוכה הפטנט הזה עבד נהדר, אולם באחת הלוויות כאשר באו המלווים לצאת עם הארון, עצר אותם שומר הגבול והודיע שהוא רוצה לפתוח את הארון.

"אבל יש לנו אישור חתום מהקיסר", מחו המלווים. השומר לא התרשם. 'יש לכם אישור, אבל אני רוצה לבדוק'. "ומה עם חילול כבוד הנפטר?" זעקו בכאב המלווים. השומר הניף את מכסה הארון באחת וחשף את הסחורה האסורה. כבוד הנפטר לא חולל...

הסוחרים החלו לבכות תמרורים: יש להם משפחה שממתינה בבית, העונש על הברחה יכול להגיע לגזר דין מוות. הם מתחננים בדמעות שליש שירחם עליהם.

אך השומר לעג להם בפה מלא: "אילו הייתם בוכים כאשר עברתם עם הארון, הייתי מתרשם שאכן יש כאן לוויה. אך כאשר אתם מפריחים בדיחות וחיוכים עם ארון הנפטר ביד, הבנתי שמשהו לא בסדר. עכשיו", חתם השומר, "מאוחר מדי לבכות"...

הרב ווייסמנדל הניח יד על כתפו של האב: "אני משתתף בצערך מכל הלב, אבל כעת זהו השלב שאין ביכולתי לעזור מאומה. בנך הוא בחור בוגר והוא ברשות עצמו.

"אולם", המשיך הרב ושינה את טון דיבורו באחת, "מה חשבת לעצמך? שתשלח אותו להתחנך בין גויים והוא יגדל לתלמיד חכם? וכי חשבת שילד קטן/נער/בחור מספיק בוגר כדי לשמור על עצמו מהשפעה שלילית?

"כעת מאוחר מדי", סיכם הרב בצער רב. "היית צריך לבכות קודם לכן, אולי זה היה מועיל"...


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (90 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים