הייתם חייבים לראות את האור בפניו של עדן (21), צעיר חילוני מהעיר אור-יהודה, גלוח-ראש וחובש כיפה שחורה מזדמנת, אותו פגשתי בשעת חצות ליל כניסה לסליחות בישיבת 'אור החיים' שבשכונת הבוכרים בירושלים לפני כשנתיים. הוא הגיע הנה יחד עם 30 חברים כנראה אחרי ביקור במאפיית ’נחמה‘ השוקקת חיים. "זה צמרמורת לעשות פה את הסליחות. אתה מרגיש קדושה במקום הזה", הא תיאר בפניי בחדווה ובעיניים בורקות.
עדן לא לבד. הוא, כמו אלפים רבים של חובשי כיפות לבנות מאולתרות לא יכולים לפסוח על אלול של ישיבת אור החיים.
ולמה אני מספר לכם? כלום הפכתי למספר סיפורים ירושלמיים?
אז זהו, שלא. עדן הרחוק לימד אותי פרק בקרבה 'אלולית' לה‘. הוא לימד אותי שאלול זה ”חדוות ה‘ היא מעוזכם“. כמיהה רוחנית רווית אושר. היטהרות והזדככות. בלשונו המתחננת של נעים זמירות ישראל: ”כבסני מעווני ומחטאתי טהרני“.
* * *
א-לו-ו-ל.
כל יהודי וה'אלול' שלו. ישנם כאלו שאצלם זה שם-נרדף לתקיעה בשופר בפנים חרדות מקץ תפילת שחרית. אצל בני ישיבות זה התיאור של מחולל תנועת המוסר רבי ישראל סלנטר זיע"א, ש"הדגים בים רועדים". אצל בני עדות המזרח זה תפילה מתחננת ונרגשת של "חטאנו לפניך, רחם עלינו". כך או כך – באלול, הכול יודעים, שורה בחלל רוח אחרת. ספו-תמו להם ימי ה'מעורר' לסליחות והפעמונים שלהם, אבל האווירה המיוחדת שורה על הכול, בדיוק כמו פעם-פעם.
יש מאתנו בחודש הרחמים והסליחות חודש חמור-סבר, על גבול המדוכדך. חודש של טליתות בצבע התכריכים. זו תפיסה שקנינו מימי ה'לול' על חודש אלול. מה מעוות בתפיסה השגויה הזו?
* * *
הנה גחלת לוהטת מאשו הגדולה של הגאון הצדיק רבי ישראל אליהו וינטרוב זצ“ל: ”שתי גישות לאלול יש“, כותב הרב וינטרוב. ”יש מי ששש ושמח לקראת ימים אלו ויש מי שהם מעיקים עליו. תחושת המועקה היא סימן שמקוננת אצלו תחושה של שרירות בלב. כי הוא מרגיש שהוא נכנס לבית האסורים. אלו ששמחים מרגישים שהגיעו לגן עדן התחתון, ימים בהם אפשר לצאת מהרפש, נכנסים למרחץ ולא רק שוטפים את הרפש אלא נותנים בשמים יוצאים עם ריחות טובים. אלו ימי ניקוי“.
המייל של אברהם ישראל פרידמן - abyisrael@gmail.com