הרב ארז משה דורון

"רק תבואי": הפעם הראשונה שדיברתי עם ה’

"קשה לי לתאר את תחושת העליבות שהציפה אותי. קלטתי את עצמי מהצד – יושבת מול השם בתפילה פרטית, ומשתפת אותו בחלום שלי, חלום אישי ופרטי, ביני ובינו. ובחלומי – לא בית המקדש בנוי לתפארה, לא עם ישראל על מכונו וכוהנים ולויים בשירם ובזמרם, כי אם מרפסת. מרפסת כביסה", סיפור מרגש מתוך הספר "לב העולם אתה"

| כ"ז סיון התשע"ו |
אא

בשבת קראתי מאמר מבריק, מלא קסם ושנון, על אודותינו כאן בעולם הזה. כותב המאמר הוא רב שעוסק בקירוב רחוקים, ודבריו היו מופנים לכל אדם החי במציאות המודרנית מטריפת החושים. הוא נגע ברצון העמוק ביותר של כל אחד מאתנו להיות בן-אלמוות ולעסוק בערכי נצח, ולא לכלות את הכוחות במרדף אחר דברים חסרי חשיבות, מתכלים ונעלמים.

ההנאה שגרמה לי הקריאה, התחלפה די מהר ליגון מדוכדך. החיים שלי, וזאת עובדה, אינם עוסקים בקניינים של נצח אלא בהיפוכם הגמור. כל מה שאני קונה – נגמר, כל מה שאני מנקה – נעלם. כל הזמן אני מצויה במין מרדף בלתי פוסק אחר צורכי החופש, המתחלפים לצורכי שנת הלימודים ולאחר מכן קוראים להם 'קניות של ערב החגים' ואחר כך, כמובן, בא חורף. אחר כך פורים ואחר כך פסח ושוב מחליפים עונה, ותוסיפו רק עוד חתונה אחת באמצע, שירבו שמחות בישראל, ותקבלו פסטיבל קניות בלתי פוסק שהיה, הווה ויהיה.

ייאוש!

"מה אתה רוצה", פניתי להשם במוצאי שבת, "מינית אותי כאן על הבית הזה, שלא אערוך לו כל היום רשימות מלאי ורשימות צרכנייה? מינית אותי על הילדים האלה, שלא אצייד אותם בנעליים, בגרביים, במברשות שיניים ובבדיקות ראייה? אני אמורה לדאוג לרמה סבירה של אחזקה, שלא ארוץ כל היום אחר הסדר והניקיון ואקטן לממדים של נמלה עמלנית ועצבנית גם? ואחר כך יבוא רב חכם וחשוב ויוכיח לי בתרגילים לוגיים מבריקים, שמצד נשמתנו, נבראנו כולנו להידבק באין-סוף ולא לכלות את ימינו בהבלים החולפים. יופי! אני יודעת להגיד את זה יותר טוב ממנו, גם אני מרגישה שבין המציאות ובין מה שאני ישנו איזה בור פעור, מין מקום מכאיב, שמשדר גלי תהיה של 'מה כל זה ולשם מה?' אבל לא אני בראתי את המציאות הזו, נכון? אתה בראת, ולכן תענה לי, אבא, בבקשה, למה התכוונת?"

למחרת הוא ענה.

הנגר עזב אחרי שהרכיב את דלתות הארון המתוקנות, את קיר העץ המפריד בין שני חדרי הילדים ואת המדפים החדשים במרפסת האמבטיה. ישבתי לי על הכיסא הגבוה, לימיני מכונת הכביסה, לשמאלי המדפים החדשים, שעליהם סידרתי לי את כל הסלסילות של הכביסה, ושמחתי עד מאוד. משמעותם של מדפים אחדים אלו והמתלה הנייד שהתלווה אליהם הייתה, שאיני צריכה עוד להניח ערמות כבסים מכובסים על המיטות שבחדרי הילדים או על שולחנות הכתיבה שלהם. הנה נחלתי לי נחלה פרטית משלי, אמנם – צפופה, אבל בהחלט פרקטית, ועונה על כל צרכיי.

"תודה, אבא", לחשתי לו מאושרת, "זאת אמנם רק מרפסת כביסה, אבל היא משמחת אותי ביותר. תודה, באמת".

ואז – כמו סרט שמריצים לאחור, הוא הזכיר לי. לחלוטין שכחתי! לגמרי! אבל הוא עשה שאזכור.
 
במוצאי תשעת הימים, כאשר טבעתי לחלוטין בענייני הכביסה, באתי לשוחח אתו ככל שאצליח. די מהר גיליתי, שכל ניסיון להמריא נידון לכישלון, ולכן שיתפתי אותו במחשבותיי כפי שהיו באותה שעה.

"אתה יודע, אבא", אמרתי לו, "אילו יכולתי, הייתי בונה לי מרפסת כביסה המכילה את מכונות הכביסה והייבוש, משטח קיפול רחב, מדפים של סלסילות להכיל את הכביסה הממוינת, וגם מתלה גדול, ועליו קולבים ריקים וממתינים, כדי לתלות את הפריטים שאינם זקוקים לגיהוץ מיד בצאתם מן המייבש, שלא יתקמטו על משענות של כיסאות ברחבי הבית, עד שאי אפשר יהיה להכיר בהם אם מכובסים הם אם לאו. הייתי מארגנת פינת גיהוץ נוחה, ומדף לאבקות הכביסה וכיוצא בהן, וזה היה המקום שבו הייתה הכביסה מתרכזת מן הרגע שהתלכלכה ועד שהיא מוכנה לעבור לארונות. זה מה שהייתי עושה, אילו יכולתי ---"

ואז השתתקתי. קשה לי לתאר את תחושת העליבות שהציפה אותי. קלטתי את עצמי מהצד – יושבת מול השם בתפילה פרטית, ומשתפת אותו בחלום שלי, חלום אישי ופרטי, ביני ובינו. ובחלומי – לא בית המקדש בנוי לתפארה, לא עם ישראל על מכונו וכוהנים ולויים בשירם ובזמרם, כי אם מרפסת. מרפסת כביסה.

"תראה מה נהיה ממני", אמרתי לו וחשתי מושפלת. "תראה מה נהיה מהמוח שלי. קווץ' בננה. פיתה. מרפסת כביסה. זה מה שנהיה מהחלומות שלי. מקום לגרביים. ולמגבות. ומתלה לחצאיות. איזו בושה עלובה..."

הפסקתי לדבר, לא היה נעים לי להמשיך. ואחרי זמן מועט, שכחתי לגמרי מכל העניין.
 
עברו חודשיים מאז, והנה מצאתי את עצמי יושבת במרפסת כביסה המכילה כל מה שצריך. מקום למכונה ולמייבש, לקערות ולסלסילות, משטח לקיפול ומדף לאבקות. היה בה הכול – והמתלה על גלגליו עמד בפתח, ועליו קולבים ממתינים, כדי שלא אצטרך להניח פריטים של תלייה על משענות של כיסאות שיתקמטו ויתלכלכו.

"במענה לתפילתך מאז", חשתי איך השם אומר, ומחזיר אל תאי זיכרוני את אותה תפילה אומללה, קטועה, מבוישת, "הגשמתי לך את החלום".
 
הייתי בהלם. "שמעת אותי בערב ההוא של אין-סוף הכביסות? שמת לב אלי? באמת היה אכפת לך? אתה – אתה לא חושב שזה נורא נמוך וארצי, חומרי ומתכלה, כמו שכתב הרב ההוא במאמר שלו?"

הוא כאילו חייך. "מתי תביני שהשפה שלכן אחרת לגמרי, ותניחי את המאמרים בצד? מתי תדעי שכל פרט מחייך יקר וחשוב ואהוב עד אין קץ? מתי תלמדי שהתפקיד שלך – היות אם יהודייה בבית יהודי בתקופה זו של סוף הגלות – הוא מבכירי התפקידים שיש לי בעולמי? את ראש החץ בפרויקט העם היהודי, ועיני היקום כולו צופות בך, בילדייך, בבעלך, בביתך. את משמעותית כמו אסטרונאוט שעושה את דרכו למאדים".

לרגע צפו מול עיניי כל מיני פיתוחים מדעיים משוכללים, טכנולוגיות חלל מתקדמות, מוצרי סיליקון ושבבים זעירים, חליפות עם גופי חימום וכמוסות ויטמינים פלאיות. את הטוב ביותר נותנים להם, כשהם פורצים בשם האנושות כולה קדימה, אל החלל החיצון.

גם השם רוצה לתת את הטוב ביותר לנו, המובילות בשמו את פרויקט הבית היהודי בדור המכריע הזה. "רק תבואי", הוא אומר לי, "וזכרי, שאת הכי רצויה בעולם".

"השיחה שאדם משיח בינו לבין קונו, השיחה הזאת נעשית אחר כך גאולה וישועה לבניו" (ספר המידות, 'התבודדות', חלק שני סעיף א).

להרצאות ורשמים נוספים של הרב ארז תוכלו להיכנס לאתר אור פנימי ברסלב


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (91 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים