לאישה

במבי: "הכל בחיים זה עניין של גישה"

היא גדלה בצילה של מלחמת העולם השניה, כשהיא נמלטת על נפשה מציפורני הנאצים יחד עם משפחתה, ואז עלתה לארץ והגשימה חלום: להיות אחות מיילדת. במשך השנים הפכה למיילדת הכי מפורסמת בשערי צדק, וגם לבעלת אחד הגמ"חים הגדולים בארץ. ראיון נוגע

| כ"ז חשון התשע"ו |
אא

כשנכנסתי לבית שלה התחלתי להתבלבל. על שלט הדלת היה רשום בפירוש 'משפחת שלקובסקי', אבל מהרגע בו עברתי את מפתן הדלת, לא היתה שוב שום תזכורת לכך שמדובר בבית פרטי, בו מתגורר לו זוג. פעם בחמש דקות בממוצע, נכנסו אל הבית פרצופים חדשים אחרים, חלקם טרחו לנקוש בדלת, מרביתם פשוט נכנסו משל היה זה הבית הפרטי שלהם, כל אחד ובקשותיו הוא: אישה שבאה לבקש תרומה למשפחתה; ילדים משועממים שחיפשו דבר מתיקה; שכנה שנתקעה בלי סיר; אורחים שביקשו לבוא לשבת, ועוד. ואת כולם היא קיבלה בחמימות ובמאור פנים. כך גם ענתה, בסבלנות ובאהבה, לכל אחד מהמתקשרים, שהיה חלק ממבול טלפונים אינסופי שניתך עליה, עד שהבנו שאם היא לא תנתק את הטלפון לחצי שעה לפחות – הראיון הזה פשוט לא יתאפשר.

ובינתיים ישבתי שם, ועוד לפני שהצלחתי להחליף איתה מילה אחת, מצאתי את עצמי נפעמת. מצליחה בקושי להכיל את כמות תשומת הלב הנדרשת לסיטואציה, כשהיא כבר מחייכת חיוך לבבי למבקר הבא שנכנס. את הרקע הכללי שלה הכרתי, או לפחות חשבתי שאני יודעת מי האישה שיושבת מולי. אבל למעשה, ככל שהדקות נקפו, הבנתי כמה מעט אני באמת יודעת אודותיה. ובכל זאת, לא היה לי ספק שמדובר באחת מבעלות החסד הגדולות (והענוות יש לומר) שחיות כאן בינינו.

* * *

רחל שלקובסקי, או בכינויה הידוע יותר "במבי", נולדה לפני 76 שנים בצרפת, לתוך מציאות עצובה וקשה של תופת, שהחלה קצת לפני מלחמת העולם השניה. את אביה איבדה כשהיתה בת חמש בלבד, לאחר ששירת בצבא הצרפתי, ונתפס בעת שסייע ליהודים שאינם אזרחי צרפת לשרוד במדינה בשנות המלחמה הקשות, ואז נשלח לאושוויץ – שם נספה.

מאותה העת נותרה אימה לבדה, כשהיא אחראית לגורלן של שתי בנותיה הקטנות, ונמצאת בעיצומו של ההיריון השלישי. בתוך כך, נאלצה לחיות תחת זהויות בדויות, תעודות זהות פיקטיביות ומעברי דירה תכופים, על מנת להימלט ולמלט את משפחתה מידי הנאצים.

"זו היתה תקופה קשה", מתארת במבי, "אתה צריך לחיות תחת זהות של גוי, עם שמות אחרים. הכל היה מלחמה עבור אמא שלי בתקופה הזאת: חימום, שכר דירה, אוכל עבורנו. זאת למרות שהיא באה ממשפחה מאוד עשירה, אבל בשואה הכל הלך לאיבוד".

רחל במבי, המיילדת הכי מפורסמת בשערי צדק

עם תום המלחמה, החליטה האם להעתיק את מקום מגוריה לליון, העיר השנייה בגודלה בצרפת. זאת, מכיוון שבליון החלה להתפתח קהילה יהודית, והאם רצתה בכל מאודה שילדיה יגדלו כמה שיותר בצל יידישקייט ויקבלו חינוך תורני.

"אנשים חושבים שאחרי שמלחמת העולם השניה נגמרה – מצב הניצולים היה טוב. המלחמה נגמרה ב-1945, אבל האמת היא, שבמשך עוד עשר שנים מתום המלחמה, כל אירופה היתה חרבה ממש. היתה הצפה של פליטים, עוני, והאוכל היה בהקצבה מדוקדקת לנפש, ונמכר רק עם תלושים מיוחדים. זה היה תהליך שיקום רציני ביותר שלקח שנים ארוכות", מתארת במבי.

עם חלוף השנים, משבגרו, שמה האם דגש מיוחד על השכלה ופיתוח של ילדיה. אחותה הגדולה של במבי, שרצתה להיות מורה, נשלחה לסמינר הנחשב 'גייטסהד' שבאנגליה, שלימודיו מומנו על ידי דוד. חלומה של במבי היה דווקא להיות אחות. "תמיד רציתי להיות אחות. כבר בגיל ארבע ידעתי את זה. לא יודעת למה, ג'וק", היא צוחקת. "מאוד נמשכתי לעניינים של רפואה, אבל עד שהלכתי לבית ספר של אחיות - לא התיישבתי במיוחד ולמדתי. כשאמא ראתה שהחלום שלי רציני - היא לא רצתה שאלמד אצל גויים, כי קשה לשמור ביניהם על שבת וכשרות, אז היא שלחה אותי לארץ".

כאן החלה במבי את המסע שלה בגיל 15, כשעלתה לארץ. אימה חששה לעזוב הכל ולעלות, לאחר שנים רבות של חוסר יציבות, כשסוף סוף מצאה דירה ועבודה מסודרת, ובית ספר טוב ותורני לאח הצעיר (שברבות הימים, הפך לרב יוסף יחיאל במברגר שליט"א, רב הקהילה החרדית בחיפה, המשמש גם כראש כולל ונשוי לבתו של הרב וולבה זצ"ל).

במבי התגוררה אצל דודים בחיפה, ובמשך שנתיים למדה עברית. בהמשך החלה ללמוד בבית הספר לאחיות של בית החולים "שערי צדק", שם גם התגוררה. "כשסיימתי את הלימודים, עבדתי כאחות גם בחדר מיון ובחדר ניתוח, אבל למזלי ישר נשלחתי לקורס מיילדות", היא מתארת.

אז בעצם הפכת למיילדת בגיל 20. לא קשה ליילד נשים בגיל צעיר כל כך?

"לא, התרגלתי. כשהתחלתי ללמוד בקורס למיילדות, היו 80 לידות בחודש, שלוש לידות ביממה. כשסיימנו את הקורס, היינו צריכות לעבוד לבד במשמרת. זה היה בית חולים קטן, והעיר לא היתה מפותחת. לא היו אפילו רמזורים עדיין. לרוב הרופאים גם לא היה טלפון בבית, אז בכל פעם שהיה סיבוך בלידה - שלחו להם נהג מונית הביתה, וזה לקח הרבה זמן עד שהיו להם ויכולנו לעבוד מולם בצורה מסודרת. 'זרקו אותנו קצת לים' לפעמים, מה שנקרא".

לדברי במבי, היום יש כ-1300 לידות בחודש בבית החולים וכ- 24 לידות ביום, כשבכל משמרת יש לפחות עשר מיילדות, ולעיתים אפילו 12. גם את התפתחות הרפואה מאז היא מתארת כשינוי תהומי, שאי אפשר אפילו לתאר.

בגיל 25 נישאה לבחור ישיבה בשם מרדכי שלקובסקי, ומאז הוא האיש שלצידה כבר מעל חמישים שנה. "הכרנו דרך חברה בבית ספר לאחיות, שהכירה את המשפחה שלו שהגיעה מאנגליה והתגוררה בקיבוץ לביא, והיא הציעה לי אותו".

 

"מיילדת? זה המקצוע הכי טוב בעולם"

קשה לפספס את הנימה השמחה של במבי כשהיא מדברת על העבודה שלה במשך השנים כמיילדת. במבי, למי שלא יודע, עסקה בתחום במשך לא פחות מ-52 שנים(!), מתוכם 45 שנים בתור אחות ראשית. בהמשך, גם אחרי שפרשה, המשיכה באופן חריג לעבוד תחת חוזה מיוחד פעמיים בשבוע, במשך שמונה שנים נוספות, עד שהגיעה לגיל 72. "רציתי מאוד להמשיך לעבוד, בבית החולים הסכימו לכך, אז המשכתי בשמחה", היא מתארת.

כשאני שואלת אותה איך זה להיות מיילדת, היא עונה לי בהחלטיות: "זה המקצוע הכי טוב בעולם. הוא גם מאוד מעניין מבחינה רפואית ואנושית, ואת גם זוכה ליילד את עם ישראל. זאת עבודה קשה, אבל בניגוד להרבה מקצועות אחרים, כאן את לא צריכה להוכיח שעזרת או משהו. התמורה היא מיידית - אוטומטית 'זה' צועק ובוכה", היא צוחקת.

"ויש גם מקרים עצובים מאוד, כמו בכל תחום ברפואה", מרצינה במבי. "ילדים שנולדים עם מומים, למשל, לפעמים בגלל בעיות בלידה או חוסר חמצן, או שנולדים ללא רוח חיים. לא הכל ורוד. זה גם מקצוע עם הרבה מאוד מתח. מיילדות צריכות להיות מאוד מאוד מהירות, ועם זאת לא לאבד את העשתונות ולהישאר רגועות, כדי שהיולדת לא תרגיש שמישהי מאוד לחוצה ו'תידבק' בלחץ שלה.

"גם העובדה שמדובר במשמרות, שכוללות שבתות וחגים, לא תמיד קלה, בעיקר לנשואות. אבל אז את הולכת ברחוב, ונשים עוצרות אותך ושואלות: 'את לא זוכרת אותי? ילדתי אצלך לפני 30 שנה', וכל הקושי מתגמד מול זה", היא אומרת בחיוך רחב.

ולמה בכלל קוראים לך במבי? מאיפה הגיע הכינוי הזה?

"האמת שזה סיפור מצחיק", היא מחייכת. "שם המשפחה הקודם שלי לפני הנישואים היה במברגר, וכשהייתי אחות צעירה ועבדתי בבית החולים, באותה המחלקה שעבדתי היו ארבע אחיות שקראו להן רחל. פעם אושפז במחלקה חולה שפשוט נהיה מתוסכל, כי הוא לא ידע איך להבדיל בין כל האחיות עם אותו השם כשהוא צריך מישהי מסוימת, כי תמיד כשהוא קרא 'רחל', הגיעה אחות אחרת. בסוף הוא החליט פשוט לקצר את שמות המשפחה של כל אחת מאיתנו וככה לקרוא לנו, ולי הוא החליט לקרוא 'במבי', ומאז הכינוי הזה דבק בי עד כדי כך, שאנשים לא יודעים מה השם האמיתי שלי", היא צוחקת.

 

"אני עוזרת לאנשים שרוצים לעזור לעצמם"

כיום, מנהלת במבי כבר 42 שנה, את אחד ממפעלי החסד הפרטיים הגדולים בארץ, שנקרא "מתן בסתר במב"י", (ראשי תיבות – בסיוע משפחות ברוכות ילדים). המפעל תומך בלמעלה מ-400 משפחות נזקקות מדי חודש, ובתקופת החגים המספרים מזנקים בחדות.

"את עניין הצדקה התחלתי באמצע מלחמת יום כיפור", היא מתארת. "זה היה בשנת 1973, קיבלנו טלפון מאחותי שהתגוררה בשוויץ ודאגה מאוד. ליהודים שם זה היה נראה שערבים משתלטים על הארץ, והם רצו מאוד לעזור. אז הצעתי להם לעשות מפעל צדקה כנגד העוני בארץ, ושיתחילו במשהו קטן ולא גדול, וימשיכו אחרי המלחמה. הם הסכימו, והחליטו לאמץ שלוש משפחות, ולתת לכל אחת מהן מאה דולר בחודש, שזה שווה ערך היום לסכום של כ-200-300 דולר.

 "אז, חשבתי שעשיתי משהו גדול, אבל לא תיארתי לעצמי כמה הפרויקט הזה עוד יגדל באמת. בהמשך, חברה של אחותי הלכה להתרים כסף גם במקומות אחרים, בשוויץ, איטליה, בבלגיה ובאנגליה, ואז זה כבר התחיל לגדול ויכולנו לעזור ל-25 משפחות. אחר כך היה גם רב של קהילה בלונדון, הרב אלי מונק זצ"ל, ששמע על זה ועלה לארץ וביקש להיפגש איתי, כי רצה לעזור לנו. בפגישה הוא הציע שנהפוך לארגון מסודר, ובעצתו מהר מאוד הפכנו לעמותה מסודרת ורשומה ללא כוונת רווח, עם רואה חשבון.

"היום יש לי חברה טובה שהיא מנהלת עמותות, והיא מנהלת את הכל מגבוה בהתנדבות. ככלל, הארגון מופעל אך ורק על ידי נשים מתנדבות, ושני בעלי מקצוע – רואה החשבון ומנהלת החשבונות. אני בעצמי, עד עכשיו נסעתי פעמיים ושלוש בשנה לארצות הברית, דרום אמריקה ואירופה, והייתי עורכת סבב לגיוס תרומות, בזמן החופש השנתי שלי. עם הזמן זה גדל, עד שהיום רק באמריקה יש לפחות שלושים קהילות שתורמות לנו. לצערי, בעלי מרותק כרגע לכסא גלגלים, כך שאני לא יכולה לנסוע, ולכן פעילים אחרים מגייסים כסף בלעדיי".

איך אנשים מגיעים לגמ"ח שלכם היום?

"בהתחלה זה היה בעיקר דרך העובדת הסוציאלית של הפגייה ב'שערי צדק'. היו למשל מקרים של תינוקות שחזרו הביתה אחרי שנולדו, ואחר כך כל הזמן היו מתאשפזים בבית החולים בגלל דלקות ריאות. כשניסינו להבין את המקור לכך, גילינו שמדובר במשפחות, שמרוב עוני לא היה להם חימום בבית, ובגלל הקור שהתינוקות נחשפו אליו באופן תדיר – הגוף שלהם פשוט היה מפתח דלקות ריאות כל הזמן.

"היום אנחנו כבר מקבלים פניות גם מכל מי שיש לו מגע עם ציבור בעצם. רבנים, מורים בבית ספר ועסקנים למיניהם, שנתקלים במקרים של עוני גדול ומפנים אלינו, ואחרי שאנחנו בודקים את הנתונים ביסודיות ומחליטים שזה מתאים – אנחנו מכניסים למאגר. האנשים שמקבלים תמיכה מאיתנו הם ממש 'עלובי החיים'", היא מתארת בכאב. "אנשים שהגיעו ממש לשפל המדרגה. אבל בגדול, אני לא בעד לתת לאנשים דגים – אלא חכות. אני סוברת שאנשים צריכים קודם כל לעזור לעצמם. לאם חד הורית עם ילדים גדולים, למשל, הצעתי שתצא לעבוד, ושאת אותו הסכום שהיא תרוויח – היא תקבל גם מהארגון.

"יש גם כאלה שאנחנו עוזרים להם לתקופה מוגבלת, סביב משבר נקודתי שהם חווים, עד שיצליחו להרים את הראש מעל המים. עכשיו למשל פנו אלינו זוג הורים לחמישה ילדים, שהאישה משמשת כמפרנסת עיקרית, ונולד להם תינוק עם בעיה חמורה בדרכי המרה, שמצריכה אינסוף אשפוזים. עד עכשיו, רק בשנה החולפת, הוא היה מאושפז כבר 33 שבתות בבית החולים. האם כמובן היתה חייבת לעזוב את העבודה כדי לטפל בו, כך שהם איבדו מקור הכנסה עיקרי, ובנוסף לכך - היו להם גם הוצאות נוספות, כמו אמבולנסים במקרי חירום ומוניות באופן שוטף לבית החולים, ועוד".

לפני כשנתיים, נבחרה במבי לקבל את אות יקיר ירושלים. בנימוקי החלטת השופטים, נכתב בין היתר כי במבי תקבל את הפרס "על שנים רבות של פעילות למען נשות ירושלים ועל פעילות של התנדבות, צדקה וחסד".

וגם היום, למרות שכבר יצאה לפנסיה, החיים שלה עדיין עמוסים כתמיד בנתינה וחסד מתמשך. כיום, היא עדיין מתעסקת בתחום הילודה – אבל מכיוון קצת אחר. מלבד היענותה לבקשותיהן של יולדות רבות ללוות אותן ללידה, במבי עובדת עם ארגון "בדמייך חיי", שמשמש כמאגר לדם טבורי, ועוסקת גם בהסברה הנוגעת להתבגרות אצל נערות, בבתי ספר חרדיים.

 

"החלטתי להיות מאושרת למרות החיסרון בילדים משלי"

ולמרות שמדובר באחת המיילדות הוותיקות והמסורות שידעה המערכת הרפואית בישראל, ואחת מבעלות החסד הגדולות - במבי עצמה מעולם לא זכתה לילדים משלה, ולהפך, נראה שיש לה גישה מדהימה עם ילדים. בשיאו של הראיון, נכנסו לבית מספר פעמים ילדים של שכנים, כדי לבקש ממנה ממתקים. השיח שנרקם בינה לבינם, שהיה מרגש מאוד לראות מהצד, העיד על הבנה עמוקה של נפשו של ילד, ולאהבה עצומה ליצורים הקטנים.

איך את מתמודדת כל השנים האלה?

"כשלמדתי להיות מיילדת הייתי בחורה צעירה, ולא ידעתי שככה דברים יתגלגלו. עם הזמן, לומדים להתמודד ולהפריד בין הדברים, ליצור מין מחסום פנימי. זה ניסיון שמלווה הרבה נשים. הרי גם כשמישהי גננת או מורה ואין לה ילדים זה עשוי להיות לה קשה, אז זה אומר שהיא לא יכולה ללמד ילדים אחרים?

"יש גם סדרת ספרים לילדים מאוד מצליחה, שכבר הופצה בכל רחבי העולם ותורגמה לשפות רבות, ונקראת 'ג'ורג' הסקרן'. המחברים שלה, היו זוג שמעולם לא זכה לילדים, ולמרות זאת, זה מדהים כמה הם הבינו ילדים. לומדים מזה, כמה שאפשר גם לאהוב ילדים של מישהו אחר, שזה מה שאני עושה. לאחי למשל יש 12 ילדים, שלכולם אני מאוד קשורה. לא צריך להתנתק מעולם הילדים רק כי אין לך ילדים באופן אישי. זה הדבר הכי טיפשי בעולם לעשות בעיני".

ואיך בסופו של היום, מצליחים להחזיק כל הזמן באמונה בתוך הניסיון הזה?

"בטח שיש משברים לפעמים, וכשנמצאים בטיפולים אז יש כל הזמן תקוות ואכזבות, אבל מי שעסוק בעבודה ומנסה לעשות דברים טובים ולמלא את החיים בתוכן במקום לבכות כל הזמן – הרבה יותר קל לו בסופו של דבר להתמודד. בעלי למשל מלמד בסמינר לבנות, ואנחנו מרבים להזמין אותן לשבתות, וגם אנשים נוספים, ומשתדלים לעשות טוב, ואני חושבת שיש בכל זה הקלה מסוימת עבור שנינו, שעוזרת לנו לקבל את זה באמונה".

לא היו שנים שרצית להפסיק לעבוד בתחום הזה?

"ממש לא".

מאיפה את שואבת כח?

במבי מחווה בנחישות באצבעה למעלה, ואז צוחקת ועונה לי במבט שכולו אמונה: "ממנו. איזה שאלה בכלל! לפעמים אני נזכרת באמא שלי למשל, שהמלחמה הותירה אותה אלמנה, לבד עם שלושה ילדים ובחוסר כל. גם בתוך הקושי הגדול ביותר היא לא חשבה על עצמה, והיו לה חיים לא קלים בכלל. היא כל הזמן חשבה רק על איך נוכל לצמוח בעולם מתוך המציאות שה' זימן לנו, אז היתה לי דוגמא אישית מאוד חזקה".

ואיך את מסתדרת דווקא כאישה כחרדית, בחברה שכל הזמן מדגישה את החשיבות של הקמת משפחה וגידול ילדים?

"ודאי שזה הכי חשוב לגדל משפחה, אבל יכולים להיות גם תפקידים אחרים לאישה. אם לא זה - אז לא צריך לבזבז את החיים ולשבת לחכות ולבכות. אפשר לעשות דברים טובים אחרים חוץ מזה. בעיניי, אנשים צריכים למלא את החיים שלהם במצוות ובעבודת ה'. זה מה שעושה אותנו שפויים".

אין בך כעס לפעמים, או שאלות של 'למה דווקא אני'?

"זה עוזר? בדיוק קראתי עכשיו מאמר על תלמיד חכם שלא כל הילדים שלו שומרי תורה ומצוות, ושאלו אותו איך הוא מסתדר עם זה. התשובה שלו היתה: 'אני החלטתי להיות מאושר', ובגלל זה כל הילדים שלו בקשרים מאוד טובים איתו, ואני חושבת שזו החלטה מאוד חכמה. בסופו של דבר, אתה יכול להחליט כל החיים להיות מסכן, לא משנה כמה יש לך. ראיתי את זה המון פעמים בחיים. למשל אצל בנות שהזיווג שלהן מתעכב, והן פשוט עוצרות את החיים שלהן ומאבדות את כל חדוות החיים שלהן, עד שהן יתחתנו. ואני תמיד אומרת לבנות כאלה: 'אז מה אם לא התחתנת עד עכשיו, למה לעצור את החיים שלך? ממילא תתחתני יותר מאוחר, בינתיים לא חבל על השנים האלו?'. הכל בחיים זה עניין של גישה".

דרגו את המאמר:

ממוצע 4.5 (88 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

48 ש"חלרכישה

מוצרים נוספים

זוגיות עם רגש - הרב מיכאל לסרי

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

בית אמי - הרבנית בת שבע קניבסקי

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

שבויות

לכל המוצרים