מנוחה פוקס

ספרות הילדים החרדית - פרח נדיר שהפך למצוי

לפני חמישים שנה, יצאו הילדים החרדים מהספריות כשבידם רובינזון קרוזו או צ'יפופו. ספרות הילדים החרדית, שאז הייתה בחיתוליה, למדה מאז ללכת – ואפילו לרוץ לעולמות חדשים. על עולם הספרים הנפלא שמחכה היום לילד החרדי

| ל' סיון התשע"ה |
 חנות הספרים של מני, ירושלים (צילום: פלאש 90)
אא

דלת הברזל הייתה כבדה וחלודה. דחפתי אותה בכוח והיא נפתחה לכדי פתח דל. לא התקשיתי לחלוף דרכו, הייתי ילדה שכוח הרצון שלה לקרוא ספר היה חזק מהדלת הכבדה. נכנסתי לפרוזדור החשוך והגעתי אל האולם העלוב, אך המואר יחסית.

לספרייה!

זה היה לפני ארבעים וחמש או חמישים שנה. התגוררתי בשכונת בית וגן בירושלים. הספרייה הייתה במרחק הליכה של כעשרים דקות מביתי, אבל לא היה יום שלא הייתי צועדת אליה, בשעה ארבע בדיוק, ספרי תחת בית שחיי, מקווה שגם היום מחכה לי ספר מעניין כמו זה שאני הולכת עכשיו להשיב.

בספרייה, כשרצינות תהומית שפוכה על פניה, ישבה הספרנית. סביב חמישה שולחנות רבועים ישבו ילדים ועיינו בספרים. ניגשתי לספרנית והיא הביטה בי במבט נוקב: '"שמרת על הספר?" – שאלה. כך שאלה את כולם. יישרה את הדף המקומט ונתנה בי מבט של תוכחה. ניסיתי להסביר שככה זה היה, אבל ידעתי שאין מה להסביר. היא לא תקשיב ולא תשמע. התפללתי בליבי שהיא לא תפתח את הספר בנוכחותי. מדוע?

הספרים שאותם שאלתי מהספרייה היו ספרים שנכתבו על ידי גויים ועסקו בחיי הגויים. במקרה הטוב נכתבו על ידי יהודים שהקשר בינם לבין יהדותם לא ניכר בספריהם. פעמים רבות היו נכתבים בהם משפטים, שאפילו אני, כילדה קטנטנה, התחלחלתי לקוראם. כבר מגיל תשע לא יכולתי לסבול את הכתוב בהם.

"מה?" שאלתי את עצמי, "העולם קיים מיליוני שנים?"

"האמנם? האדם נוצר מקוף?"

"הילד דיבר כך לאמו? הייתכן?"

באופן קבוע הייתי לוקחת דבק נייר כהה ומדביקה חתיכה ממנו על כל משפט שלא נשמע לי ראוי. הייתי מעדיפה למחוק בלורד ארטליין את המילים, כפי שעשיתי בספרים שהיו בביתנו ושקיבלנו במתנה, רק שהרגשתי שאסור לי לעשות זאת בספרי הספרייה, כיוון שהספרים אינם שלי ורציתי להשאיר אופציה להסרת הלוט במקרה שמישהו כן ירצה לקרוא את הכתוב.

הספרנית אף פעם לא גילתה את מעשי, על אף שבכל פעם חששתי מחדש פן תגלה. הספרנית הזו הפילה חיתתה על כל מבקר בספרייה, מבוגר, צעיר, דתי או חילוני. אבל פעם אחת הייתי עדה למקרה של מספר נערים חילונים, שישבו בספרייה ולקחו לידיהם ספר שכנראה היה ברשותי קודם לכן. הם רעשו וגעשו ואז גילו את המילים המחוקות. "היי", קרא אחד מהם, "תראו, מישהו הדביק כאן משהו, בטח כתוב פה משהו שאסור לקרוא, בואו נוריד ונראה מה כתוב". הם הסירו את הדבק והתחילו לקרוא בקול רם את המילים, אחר כך צחקו צחוק רעשני. הספרנית ניגשה לחבורה וגירשה אותה מהספרייה בכעס ובצעקות. נבהלתי וממש ברחתי מהמקום כשבידי ספר הצ'יפופו שבחרתי. ומאז לא העזתי עוד לעשות מה שעשיתי. הרגשתי שבמו ידי, במקום להכחיד את הכתוב, רק הגברתי את עוצמתו.

באותם ימים לא ידענו מה זה 'ספרייה חרדית', בקושי היו ספריות כלליות שספרי שלגיות, ענקים, ננסים ופוליאנות כיכבו בהן. גם לא אפשרו לנו להחליף כמה ספרים שהיינו רוצים, ולעיתים כבר בדרך הביתה הייתי מסיימת לקרוא את הספר. אנחנו, הילדים, היינו קוראים כל גזיר עיתון שמצאנו ברחוב מהמילה הראשונה ועד האחרונה ולפעמים שוב ושוב. היינו קוראים כל ספר עד שלפעמים זכרנו בעל פה את מילותיו וידענו לצטט משפטים מתוכו. עד שעת לילה מאוחרת מאוד, בחשיכה שתחת השמיכה, התעקשנו לסיים את ז'ול ורן או את צ'רלס דיקנס, או לקרוא שוב ושוב ב"הלב".

זה לא שלא קראנו ספרים 'משלנו', אבל אלו היו כה מועטים, כבדים ועמוסים, עד שספרי ה'רובינזון קרוזו' משכו אותנו הרבה יותר. גם ספרים כבדים משלנו אהבנו, ספרי ליהמן, הרב זריצקי ועוד, אבל הם בפירוש לא התאימו לכל ילד, לכל גיל, ולכל רמה. באותם ימים לא היו גירויים אחרים. כולם אהבו לקרוא ספרים, מי יותר ומי פחות, כולם קראו אותם ספרים בדיוק, וכולם, גם מי שפחות אהב לקרוא, ידע לצטט משפטים מתוך ספרים, והיה זה דבר רגיל לעמוד בהפסקה ולשוחח על קורותיה של פוליאנה.

חלפו שנים לא רבות במיוחד, וספרים מזן אחר החלו לצוץ. ספרים מ'זן יהודי'. בתחילה היו אלו  סיפורי ילדים שהופיעו בעיתונים, אבל יחד איתם צצו חוברות קריאה – ספרונים שהתאימו לכל גיל, כי זה מה שהיה. היו אלו ספרונים שעל פי מראם התאימו לטף, אבל השפה העשירה שלהם והחריזה המשובחת שאינה יורדת אל הילד, התאימו לנוער אם לא למבוגרים. לנו זה לא היה משנה. העיקר שיש מה לקרוא וככל שזה יותר 'משלנו' כך זה יותר מתחבר אלינו ומעניין אותנו.

רוב הסיפורים ש'כיכבו' באותם ימים בספרות החרדית שהייתה בחיתוליה, היו סיפורים הלקוחים מהעיירה של פעם. הקלאסיקות הצבריות, מעשיות היידי בת ההרים, כיפה אדומה וסינדרלה, הפכו עורן לסיפורי פריצים ויהודים.

חנות הספרים, בני ברק (צילום: משה שי / פלאש 90)

עדיין לא פסקנו מלצעוד יום יום לספרייה, לאותה ספרייה, אלא שעכשיו מדפי הספרים בביתנו,  החלו לקבל גוון יהודי. אלו שהיו רווחים בעיקר היו סיפורי חכמים, ספרוני צדיקים, סיפורי חז"ל מעובדים, סיפורי מצוות ומעשים טובים.

באותם ימים, שבהם החלה לבצבץ ספרות הילדים החרדית, שאני זכיתי להיות אחת מפורצי הדרך שלה, בהיותי בת 17 שנים, הספרות הכללית, שהייתה קיימת באותם זמנים, עדיין השביעה את תיאבון ההורים הבררנים.

סופרי הילדים החילוניים שאת ספריהם קראנו, נגעו גם בערכים האוניברסליים או היהודיים, מבלי להרגיש שאלו מילים 'גסות', 'מיותרות' או 'מקלקלות'. הם גם נגעו בשמירת מצוות, בהדלקת נרות שבת ובכלל במהות השבת ("חנהל'ה ושמלת השבת"). הם לא פסחו על חגי ישראל ומנהגיו וידעו גם לחנך בסיפוריהם ולא רק לכתוב סיפור שיעניין את הקורא.

רק מאוחר יותר פרשו כל הסופרים החילוניים מכל דבר שיש בו סממן יהודי, והשאירו את הבמה המכובדת של חגי ישראל וערכיו לציבור החרדי בלבד.

באותן שנים שבהן החלו לבצבץ 'ניצני הספרות החרדית' – הלכה הספרות החילונית והקצינה. ככל שהחרדים כתבו יותר על השבת ותפארתה – כך הלכו אחרים וניצלו את הבמה לכתיבת נושאים שאין להם דריכת רגל בציבוריות החרדית. ולא רק נושאי הספרים היו שונים, גם צורת הכתיבה שונתה וכותבי הספרות הכללית הפליאו בצורת כתיבה 'סלנגית' – שכבר לא התאימה בשום פנים לחוג החרדי.

ככל שהספרות החרדית הפכה לספרות מעצבת ומחנכת יותר ועמוסת מוסר השכל – כך עיצוב התנהגות וחינוך הנער נהפכו למשהו שהספרות החילונית התרחקה מפניו.

ככל שהספרות החילונית התרחקה מסממנים דתיים והסתעפה לענפים דקים של יחסים עכורים במשפחה, יחסים בין אישיים פגומים וצורת דיבור פתוחה בין הילד למורה ולהורה – כך הלכו משפחות חרדיות רבות וסגרו את החלון. זהו. מעדיפות להסתדר עם המעט שבקרבנו מאשר עם ה'הרבה' שמחוץ למחנה.

לפני כעשרים שנה החלו לצוץ ספרים חרדיים. בתחילה טיפין טיפין ואחר כך בשטף קצף, כפטריות אחר הגשם.

היום אפשר למצוא בתוך הספרות החרדית ספרים מכל הסוגים. המוח היהודי לא פוסק מלהמציא המצאות, רעיונות ועלילות. זה שהוא לא יכול לכתוב על כל דבר מביא אותו לכתיבה מרהיבה ומיוחדת, לניסוחים מיוחדים ומרנינים, לחפש יופי מחוץ לקופסא, ועדיין להישאר בתוכה.

בימינו משתמשים הסופרים בהבנת נפש הילד, ישנה מודעות רבה ביותר לפסיכולוגיה של הילד, נגיעה בבעיות של משפחה מעורערת, ילד מיוחד, ילדים עם צרכים שונים.

הספרות החרדית הולכת ומסתעפת וככל שמסתעפת כך גם משתנה ומתרחבת, זאת הסיבה שגם בה אפשר למצוא ספרים שהדעת אינה סובלת אותם, או כאלו שרבנים ציוו להוציאם מכל בית.

מצד שני הספרות החרדית הרבה יותר מתונה מפעם. אם פעם כל סיפור הסתיים בשאלה: 'מה למדנו מהסיפור הזה?' והתחיל בהסבר נרחב: 'הסיפור שתקראו זה עתה בא ללמדנו שהיצר הרע שבתוכנו...' כיום נכתבים סיפורים לשם סיפורים, שהקורא בהם לומד בדרך עקיפה את מה שחשוב שילמד.

באופן כללי נקייה הספרות החרדית מסלנגים רחוביים, משתמשת בביטויים מתוך המקורות, מחנכת ומכבדת את האדם באשר הוא, וכל זאת כשהיא עוטפת את הדברים בעלילה, במתח, בחן ובתבונה.

היום פתוחות הספריות החרדיות, העמוסות בכל טוב, בפני כל דכפין. כל הרוצה יבוא וייטול. וכל אדם שאינו צר עין ואינו אמון על דעות קדומות – ימצא את עצמו נפעם מול השפע האדיר שנגלה במדפים.

הספרות החרדית שהייתה פרח נדיר בהיוולדה, לפני למעלה מעשרים שנה, יכולה לברך על המוגמר. היא נמצאת בשיאה ומסתכלת ממרום דרגתה על הימים שלפני שלושים, ארבעים וחמישים שנה. נייר הדבק החום נשר מן העולם. היום אין מה להסתיר, אין מה למחוק, אין מה להצניע. היום יש לנו פאר של ספרות, לה אפשר רק להצדיע.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

55 לרכישה

מוצרים נוספים

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

ספר קהלת עם פירוש ’נזר חכמה’ של הרב זמיר כהן

יפה באמת

הפרשה בה נולדת

שבויות

התחושות שלי - חיים ולדר

לכל המוצרים