ה"זרע שמשון" בפירוש נפלא לפרשת מסעי: למה ה' דחה את יציאת מצרים?

התורה מספרת בפרשת מסעי על יציאת מצרים: "ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמישה עשר יום לחודש הראשון, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור, ובאלוהיהם עשה ה' שפטים" (במדבר לג, ג–ד).

מדברי הפסוקים עולה שעם ישראל יצא ממצרים בבוקרו של יום ט"ו בניסן, לאחר ליל מכת בכורות. אולם מתעוררת כאן שאלה: אם מטרת היציאה הייתה להיות "לעיני כל מצרים", מדוע לא יצאו בני ישראל בלילה? הרי כבר אז היו המצרים מודעים למה שהתרחש. הם היו עסוקים באבלם על מכת בכורות, ואף הם עצמם זירזו את בני ישראל לצאת מארצם.

בנוסף יש להבין את הקשר בין שני חלקי הפסוק: "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור" לבין "ובאלוהיהם עשה ה' שפטים". מדוע התורה מציינת את שני הדברים יחד, ומה הקשר ביניהם?

מבאר ה"זרע שמשון" (פרשת מסעי, אות א) על פי דברי רבנו בחיי (שמות יב, יב), שרק בבוקר, כאשר יצאו המצרים לקבור את מתיהם, הם גילו דבר נוסף ומזעזע מבחינתם: לא רק בכוריהם נפגעו, אלא גם אלוהיהם הוכו ובוזו על ידי הקב"ה.

בליל מכת בכורות עדיין לא ידעו המצרים את מלוא עוצמת המכה. הם היו בבתיהם, שקועים באבל ובפחד. אולם בבוקר, כאשר יצאו לקבור את מתיהם בסמוך למקומות העבודה הזרה שלהם, כפי שהיה מנהגם, הם נוכחו לראות שגם אותם אלילים שעליהם סמכו לא יכלו להושיעם.

לפי זה מובן מדוע הורה הקב"ה לבני ישראל לצאת ממצרים, כיוון שבבוקר המכה עדיין לא הסתיימה. להפך - אז התגלה להם שלב נוסף במפלתם, כאשר ראו שגם אלוהיהם הובסו. לכן גם בשעה זו הם עדיין היו במצב של פחד והכנעה, בדיוק כפי שהיו בזמן המכה עצמה.

זהו עומק דברי הפסוק "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל... לעיני כל מצרים". הקב"ה המתין עד הבוקר כדי שיציאת בני ישראל תתרחש לעיני המצרים דווקא בשעה שבה הם קוברים את מתיהם ורואים כיצד גם אמונתם באלילים מתרסקת. כך נוספה למצרים בושה גדולה יותר – הם נאלצו לראות את בני ישראל יוצאים ביד רמה, בעוד הם עצמם עומדים חסרי אונים מול כוחו של הקב"ה.

בכך מתיישבת גם סמיכות הפסוקים: התורה מזכירה תחילה את יציאת בני ישראל בבוקר, ומיד אחר כך את קבורת הבכורות ואת המשפט שעשה ה' באלוהי מצרים. הסיבה לעיכוב היציאה עד הבוקר הייתה כדי שהמצרים יחוו באותה שעה את מלוא עוצמת המכה ויבינו שאין עוד כוח בעולם מלבד הקב"ה.