מדוע הזמן "טס" ככל שמתבגרים? המדע מציע תשובה מפתיעה

התחושה שככל שהשנים חולפות הזמן רץ מהר יותר איננה רק אשליה סובייקטיבית. חוקרי מוח ופסיכולוגים מסבירים כיצד הזיכרון, השגרה ואופן פעולת המוח משנים את תפיסת הזמן שלנו, ומציעים כלים מעשיים שיאטו את הקצב שבו החיים חולפים.

כילדים, חשנו שהחופש הגדול נמשך לנצח, שהדרך ליום ההולדת הבא רחוקה, ושעומד לרשותנו כל הזמן שבעולם. אך עם השנים, המציאות משתנה: מרגישים שהזמן "בורח", השנה מסתיימת לפני שהספקנו למצמץ, החגים חוזרים במהירות, ואפילו סוף השבוע חולף כהרף עין. האם זו רק תחושה, או שיש לכך הסבר מדעי? המסקנות של חוקרי מוח ופסיכולוגים שחוקרים את התופעה הזו מציגות תמונה מרתקת.

אחד המנגנונים המרכזיים מאחורי התופעה קשור לאופן שבו המוח מקודד זיכרונות. בשנות הילדות, כל חוויה היא ראשונית - בית הספר, חברים חדשים, טיולים, ואף טעמים וריחות לא מוכרים. הגירויים החדשים גורמים למוח להשקיע מאמץ רב בעיבוד המידע החדש, וכך נוצרת רשת עשירה ומפורטת של זיכרונות.

לעומת זאת, ככל שמתבגרים רוב הימים הופכים לרצף אחיד. אנחנו נוסעים באותה דרך לעבודה, מבקרים במקומות קבועים וחוזרים על פעולות שכבר הפכו להרגל. המוח, שמכיר את הדפוסים המוכרים, מפסיק להקדיש להם קשב. בהיעדר גירויים יוצאי דופן, נוצרים פחות זיכרונות חדשים. בדיעבד, כשאנו מביטים לאחור, התקופה נתפסת כקצרה משום שיש בה פחות "נקודות ציון" שהמוח יכול להישען עליהן. 

לנסוע באותו מסלול לעבודה?

מעבר למנגנון הזיכרון, גם למידת הקשב יש תפקיד מכריע. כאשר אנו מתמקדים בפרטים קטנים, מתנסים במשהו חדש או רוכשים מיומנות חדשה, המוח פועל בעצימות גבוהה. זו הסיבה לכך שטיול במדינה זרה או לימוד תחביב חדש מייצרים תחושה שהזמן "נמתח" – משום שהמוח מעבד ומאחסן כמויות גדולות של מידע חדש בזמן קצר.

לכך מצטרף הסבר מתמטי: עבור ילד בן חמש, שנה אחת מהווה 20 אחוזים מכלל חייו. עבור אדם בן חמישים, שנה היא שני אחוזים בלבד מחייו. ככל שציר הזמן האישי מתארך, כל יחידת זמן מייצגת חלק קטן יותר מסך החוויה המצטברת, ולכן נתפסת כקצרה יותר.

המצב הרגשי מכתיב אף הוא את קצב השעון הפנימי. בזמני לחץ, פחד או המתנה מורטת עצבים, נדמה שהדקות קפאו מלכת. לעומת זאת, כשאנו שקועים בפעילות מהנה או בעבודה מאתגרת, המוח מפסיק לעקוב אחר השעון, והזמן חולף במהירות.

חוקרי מוח מצאו כי גם לרמות הדופמין – המוליך העצבי האחראי על למידה, מוטיבציה והתרגשות – יש השפעה ישירה על תחושת הזמן. חידוש, הצלחה או סקרנות שאנו חווים משנים את פעילות הדופמין, ואיתה גם את האופן שבו אנו מעריכים את משך הזמן.

המדע מציע פתרון למי שמבקש להאט את השעון ולהעשיר את תפיסת הזמן: שבירת השגרה. החלפת מסלול הנסיעה הקבוע, לימוד שפה חדשה, ביקור באזורים לא מוכרים או קריאת ז'אנר ספרותי שונה – כל אלו מאלצים את המוח לייצר קשרים עצביים חדשים ולתעד זיכרונות נוספים. מחקרים מראים כי אנשים שמקפידים על למידה, טיולים והתנסויות גם בגיל מבוגר, נהנים מתחושת חיים מלאה ועשירה יותר מנטלית, ואף מבריאות פיזית טובה יותר.