סיפור מהחיים: מיטת גוררת מיטה

לכל משפחה יש רגעים של עליות וירידות בענייני הפרנסה. יש זמנים שבהם החבל מתוח יותר והכיס מצטמצם למינימום. על תקופה כזו שבה הייתה שרויה משפחתי אני רוצה לספר.

בחסדי ה' זכינו להכנסות טובות ולרווחה יחסית. לא היינו עשירים או בורגנים, אבל בהחלט חיינו ברמה שבה מה שצריך היה קיים. לא היו מותרות מעבר לכך, אך גם לא היה צורך בצמצום. סגרנו את החודש בלי קושי, ולא נדרשתי לערוך יותר מדי חשבונות לפני קניית ביגוד או הנעלה. גם רכישת רהיט חדש הייתה נכנסת לתקציב לאחר התארגנות קלה.

אך העולם הוא עגול, והמחזוריות היא חוק. לפעמים הגלגל עולה ולפעמים הוא מתגלגל מטה. כאשר עברנו דירה, הורי קנו לנו במתנה מיטת שלישייה יוקרתית במיוחד, עבודת נגר שכל יצירה שלו עולה הון לא קטן. לאמי יש חולשה לרהיטים איכותיים, והיא מוכנה להשקיע סכומים לא מבוטלים עבור איכות. כך גם גדלתי, וזה מה שהכרתי: כל רהיט היה עבודה ללא דופי, ברמת גימור גבוהה, ועם תחזוקה שוטפת ומוקפדת.

המיטה הזו הייתה הסנונית הראשונה, כי מיד לאחריה קנינו את כל חדר השינה של הילדים: ארון, מכתבה וכל האביזרים הנלווים, עד שנוצר חדר מושקע ויפהפה.

מיטת קומתיים הייתה הבחירה ההגיונית ביותר

המיטה הזו החזיקה מעמד שנים רבות. גם כשהמשפחה גדלה והתרחבה, וכבר לא הספיקה מיטת השלישייה, הגיע הנגר והתאים לנו את ארגז המצעים כך שיוכל לשמש אף הוא כמיטה. זה היה פתרון מצוין שהחזיק לאורך זמן.

כשחשבנו כיצד להרחיב את מספר מקומות השינה, מיטת קומתיים הייתה הבחירה ההגיונית ביותר. אלא שהיו לי שתי בעיות. הראשונה הייתה הפחד הטבעי שלי מגובה ומהסכנות שעלולות להתלוות לכך. השנייה הייתה שמיטת קומתיים הייתה מחייבת אותי להחליף את כל חדר הילדים, ואם כבר עושים שינוי כזה, רציתי לקחת מעצבת שתתכנן את החדר בצורה הטובה ביותר, ואולי אפילו למצוא פתרון שיחסוך את הצורך במיטת קומתיים. אלא שכל זה דרש זמן, לוגיסטיקה וסכום כסף לא מבוטל. כאמור, אני רגילה לקנות רהיטים ברמה הטובה ביותר. לכן הנחנו את הנושא בצד לעת עתה, מתוך מחשבה לטפל בו בעתיד הקרוב.

אך מטבע העולם, מה שאינו דחוף אינו מטופל. כשהמשפחה התרחבה עוד יותר, הנחנו מזרן על הרצפה. בשלב הזה כבר היה ברור שהנושא דחוף, אבל דווקא אז מצבנו הכלכלי לא היה במיטבו. הייתה תקופה של מיתון מסוים, ולכן המתנו לזמן שבו הדברים יסתדרו, הרי מצבים כאלה קורים.

ואז זכינו לעוד ילד. הפעם כבר נאלצנו להשכיב את הילדים בצורת "ראש־זנב". זה היה אילוץ, ובכל יום הבטחתי לעצמי שאני עושה הכול כדי למצוא פתרון.

ככל שבדקנו את המחירים והאפשרויות, הבנו שהעלות גבוהה מכדי שנוכל לעמוד בה, אפילו בתשלומים. היה לי קשה לרדת מהעץ. חלמתי על מעצבת וכבר ידעתי את מי אקח. היה לי חזון, והוא לא היה בר ביצוע. כל יום שחלף העמיק קמט בלב. המריבות של הילדים לפני השינה, כשהרגל והראש נחבטים זה בזה, גמרו אותי.

העדפתי להאמין שזו תקופה שתחלוף ושעוד מעט נתאושש. אבל כל חודש שעבר הבהיר לי שהפעם זה נמשך. באחד הימים בעלי הסביר לי שגם אם יהיה שיפור, הוא יהיה איטי כל כך שבוודאי לא נוכל להרשות לעצמנו להחליף את כל החדר. זו הוצאה גדולה. לכן, אם אני רוצה להתקדם, עלי לחשוב רק על המיטה, כלומר לקנות מיטת קומתיים שנפתחת לארבע.

זה היה תהליך עיכול איטי במיוחד. התקשרתי לנגר וביקשתי הצעת מחיר. המחיר היה גבוה מכפי שיכולתי לדמיין, ושוב הבנתי שיש לי עוד מה לעכל. לא הייתה אפשרות לקנות באותה רמה שהייתי רגילה אליה. הייתי חייבת לחשוב על פתרון אחר, כלומר לרדת לסטנדרט של חנות.

באותם ימים הבנתי היטב את ההלכה שיש לתת צדקה לעשיר שירד מנכסיו כפי שהיה רגיל. קשה מאוד לרדת ברמה. מי שלא חווה זאת כנראה לא יבין. הוא יחשוב: מה הבעיה? קונים מיטה מחנות וגומרים את הסיפור. הרי יש צרות גדולות יותר. אבל לא. זה היה שבר על שבר, וקושי לא מבוטל. כשפניתי לחנות רהיטים איכותית, הבנתי שגם המחירים שם אינם בהישג ידי. האפשרות היחידה שנותרה הייתה לחפש מיטה מיד שנייה.

עכשיו לכו תחפשו רהיט מסוים מאוד, די נדיר, ברמת איכות שתגרום לי לקנות אותו משומש ולא חדש, ועוד כזה שיתאים לחדר.

התחלתי לחפש. כל יום עברתי על מודעות. וכשכבר הופיעה מיטה שענתה על כל הדרישות, קרה אחד משני דברים: או שהיא כבר נמכרה, או שהמחיר היה גבוה ממה שיכולתי להרשות לעצמי.

כך משכתי את המצב חודשים ארוכים, עד שיום אחד נשברתי. שוב שמעתי את הילדים רבים, וזהו. הגיעו מים עד נפש. נכנסתי לחדר והתחלתי לבכות. אפילו אני הופתעתי מעוצמת הכאב, מהצער ועד כמה העניין תפס אותי.

ומה עושה יהודייה בשעת דחק? מתפללת.

זו הייתה תפילה מעומק הלב. ביקשתי מהזן את הכול שיעזור לי לקנות מיטה לילדים שלי. הודיתי על הבריאות ועל כל מה שיש לי, ויש לי כל כך הרבה, אבל עכשיו הייתי חייבת מיטה. אינני יודעת כמה זמן התפללתי, אבל כשסיימתי הרגשתי נקייה. היה לי ברור שהקב"ה יעזור לי.

מתוך ההרגשה הזו התקשרתי לחנויות. החלטתי שאני מזמינה מיטה וה' יעזור. אני חייבת. אחלק לתשלומים, לא יודעת איך, אבל זה כבר לא ענייני. ביררתי מחירים, ואז הכול נתקע על בחירת צבע. החלטתי לנסוע לאחת החנויות כדי לראות בעיניים מה יתאים לחדר.

ועד שזה קרה, קפצה מול עיני מודעה חדשה: מיטה שעונה בדיוק על הדרישות. היא הייתה בעיר מגורי, מה שהקל על ההובלה, והמחיר לא היה זול במיוחד, אבל בהחלט סביר. התקשרתי. ענה אדם נחמד שסיפר שכמה אנשים כבר פנו אליו, אבל אף אחד לא סגר. מיד אמרתי שאני שולחת את בעלי.

בעלי הגיע, התקשר אלי משם ואמר: "הדסה, תקשיבי, אני לא אומר לידו, אבל המיטה במצב חדש". אמרתי לו לסגור. עשר דקות אחר כך הוא סיפר ששאל אם זה המחיר הסופי, והמוכר הוריד אלף שקלים, במקום. עכשיו המחיר כבר היה מצוין. עדיין היה צריך להסתדר עם ההוצאה, אבל היא הייתה סבירה והגיונית. סגרנו על הובלה, ויום לפני האיסוף המוכר הציע לפרק את המיטה כדי להקל עלינו. בעלי שמח מאוד. זה הקל על ההובלה, וגם הוזיל את העלות הסופית.

בבוקר למחרת קיבל בעלי טלפון מבעל המיטה. "אני מצטער, אני לא יכול למכור לך את המיטה", אמר. לבו של בעלי צנח. "מה קרה?", שאל בחשש. "הבוקר פירקתי את המיטה. לא יודע מה עבר עלי, אבל דפקתי עם פטיש ושברתי קרש אחד. אני לא יכול למכור לך אותה ככה, אני זורק אותה. אם אתה רוצה – קח אותה כך".

בעלי, המום, שאל היכן בדיוק נשבר הקרש. לפי התיאור זה נשמע לא חמור במיוחד, אבל הוא היה לחוץ ועמד לצאת לעבודה. הוא הציע לבדוק מול החנות שיצרה את המיטה אם יש קרש חלופי.

הוא התקשר אלי מבולבל ולא ידע מה להחליט. החלטנו לנסוע אליו, ולראות את המיטה בעיניים: אם תתאים – ניקח, ואם לא – נוותר.

וכך עשינו. מה אומר? הבן אדם היה הוגן מאוד. היה מדובר בסך הכול בסדק בקרש אחד, משהו שניתן היה להסתדר איתו. בעלי ניסה להציע תשלום מסוים, אך האיש סירב בתוקף. יתרה מזו – הוא אפילו החזיר את המקדמה שכבר קיבל.

לא הצלחתי לעכל. קיבלתי מיטה כמעט חדשה, בדיוק לפי מה שחיפשתי, עם כל מה שחלמתי עליו. זה לא הרגיש טבעי. כאילו חוליה אחר חוליה, הכול הסתדר באופן מופלא. הרגשתי עטופה ומוגנת.

וכעת היה צורך למצוא פתרון למיטה שהייתה אצלנו. זו הייתה מיטה איכותית מאוד, שמורה היטב, וברור היה שנוכל לקבל עליה סכום שיעזור לנו. מלכתחילה חשבתי לפרסם אותה בלוחות יד שנייה. אך כעת זכרתי שהייתה אישה בשכונה שכבר הביעה עניין במיטה. הכרנו את המשפחה, וידענו שמצבה הכלכלי לא פשוט. כבר היה ברור לי מה נכון לעשות. גם בעלי חשב כך. אם קיבלנו טוב בצורה מיוחדת כל כך – למה לא להמשיך אותו הלאה?

בו במקום התקשרתי אליה. אמרתי שהם יכולים לקחת את המיטה בהקדם, ושאנחנו לא רוצים כסף, אפילו לא סכום סמלי.

ההלם והחיוך שנשמעו בקולה הספיקו לי. מיטה גוררת מיטה, יש דבר כזה?