"אמא שלי היא גמ"ח מהלך. אני הולכת בדרכה כדי לקדש שם שמיים"

הרגע בו נשיא המדינה, יצחק הרצוג, העניק לה את תעודת ההוקרה על תרומתה היוצאת דופן היה עבור אורלי דהן רגע שיא משמעותי בחיים. אך מסתבר, שפרסים אינם המנוע המרכזי שמוביל אותה בעשייה האינטנסיבית סביב השעון.

דהן (46), נשואה ואם לחמישה מגבעת שמואל, נולדה ביוקנעם. בגיל חמש עברה עם משפחתה לניו ג'רזי בעקבות עבודתו של אביה, קבלן במקצועו. אמה גדלה בבית דתי, ואביה היה אז מסורתי. כשהחליטו לעבור לארצות הברית, הציבה האם שני תנאים: שהילדים ילמדו בבית ספר יהודי, ושיהיה בית כנסת בסביבה. זמן קצר לאחר הגעתם לניו ג'רזי, הכירו בני המשפחה קהילה יהודית חמה ומשמעותית. המפגש הזה שינה את חייהם. "עברנו דירה במיוחד כדי להיות חלק מהקהילה", היא מספרת. "הבית שלנו הפך לבית המרכזי של הקהילה. עשרות בני נוער התארחו אצלנו בשבתות. זכיתי לילדות של אהבת תורה ומתיקות שאי אפשר לתאר. מכיתה' א' הייתי בתוך עולם תורני עשיר, וקיבלתי מטען עמוק של אהבת תורה ויראת שמיים".

בני הזוג דהן עם הנשיא יצחק הרצוג בבית הנשיא

היא הייתה פעילה בתנועת הנוער האורתודוקסית NCSY, השתתפה בפרויקטים ארציים, ארגנה שבתות וסמינרים והגיעה בקיץ לתוכניות לימוד תורה בישראל. "חייתי שילוב מאוד מיוחד של עולמות. מצד אחד רבנים אמריקאים, מצד שני חיבור עמוק מאוד לארץ".

גם אביה הלך והתחזק עם השנים. "בפעם הראשונה, נסענו ביחד לבית הכנסת", היא נזכרת. "מהפעם השנייה ביקשתי ממנו שנלך רק ברגל, וכך היה". במשך הזמן הוא הפך לראש הקהילה. "כששבנו לארץ, הוא הפך לדמות ציבורית משמעותית ביוקנעם. הוא היה חבר בוועדות רבות בעיר, פעל בהתנדבות מלאה, ובהמשך אף שימש כסגן וממלא מקום ראש העיר. אבא שלי הוא איש נדיר. אדם של שלום, של עשייה, של נתינה. כל החיים שלו זה לעזור לאחרים וזה מה שקיבלנו בבית, כל ארבע האחיות”.

לאמה חלק גדול לא פחות בעיצוב האישיות שלה כדמות שעושה למען הציבור. "אמא שלי היא גמ"ח מהלך על שניים. כל השנים בארצות הברית היא עשתה גם לביתה, וגם מחוצה לו, והייתה יד ימינה של הרבנית המקומית. היו לנו תמיד אורחים, כל ישראלי שהגיע לסביבה נכנס אלינו. היא גם העצימה אותנו, הבנות, והרבה בזכותה כל אחת מאיתנו הגיעה לתפקיד מפתח בארץ ולתפקידי מנהיגות משמעותיים".

לקראת סוף התיכון תכננה אורלי ללמוד רפואה, אבל אז הוריה קיבלו החלטה דרמטית. "אבא אמר לאמא שאנחנו משפחה מאוד מלוכדת, ושאם אני, הבת הבכורה, אתחיל אוניברסיטה בארצות הברית, כבר נישאר שם לתמיד. ברוך ה' שהם הבינו שמה שנכון זה לחזור לארץ".

אורלי והוריה

לאחר שנה במהלכה שילבה מדרשה והתנדבות, היא החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת בר אילן. היא שילבה לימודים אינטנסיביים עם חיי מדרשה. "זו הייתה תקופה מדהימה בשבילי", היא משחזרת. לאחר הסטאז' במשרד עורכי דין גדול, היא עברה לתפקיד ציבורי במסגרת תוכנית וקסנר, ובהמשך עבדה במחלקה הבינלאומית במשרד המשפטים.

במהלך השנים הפכה דהן לאחת הדמויות הפעילות בתחום המאבק בסחר בבני אדם. היא ישבה בוועדות בכנסת, עבדה מול משרדי ממשלה, ארגונים בינלאומיים וגופי אכיפה, והייתה חלק מרכזי מהמאמצים למיגור סחר בנשים ובעובדי כפייה. "זה תחום שמחייב שיתוף פעולה בין כולם – משרד המשפטים, משטרה, רווחה, בריאות, רשות האוכלוסין וארגוני זכויות אדם. אי אפשר לטפל בזה לבד". במסגרת תפקידה הייתה שותפה גם להקמת מערך מיוחד בנתב”ג, שבו שולבה עובדת סוציאלית בתשאולי הגבול כדי לזהות קורבנות סחר כבר עם כניסתם לישראל. על הפעילות הזאת קיבלה, יחד עם הצוות, את אות נשיא המדינה.

המשלחת הישראלית עם הצוות בוושינגטון

"תמיד היה לי חשוב לזכור שמאחורי הנתונים יש בני אדם", היא אומרת. "גם כשעמדנו מול משלחות אמריקאיות או מול מחלקת המדינה בארצות הברית, תמיד ניסיתי להביא את הסיפור האנושי. הגענו עם משלחת מצומצמת בפני הגורמים הבכירים במחלקת המדינה האמריקאית שמדרגים את כל מדינות העולם בתחום הסחר בבני האדם, ואני ייצגתי את מדינת ישראל". לדבריה, היא מוצאת את עצמה לא פעם מגשרת בין עולמות שונים: “אני מרגישה שאני כל הזמן מחברת – בין אמריקאים לישראלים, בין פריפריה למרכז, בין דתיים לחילונים, בין תורמים למי שזקוקים לעזרה. ולא נשכח שבעלי ואני זה השילוב הכי מדהים של כל העדות והסגנונות שיש ביהדות".

לבעלה הראל, עורך דין וסמג"ד במילואים בגולני, היא נישאה בגיל 28. לזוג חמישה ילדים: יאיר (15), שירה (14), טליה (12), אמיתי (10) והלל (7). "הכרנו שלוש שנים לפני שהתחתנו, דרך חברה שלי. כנראה שזה עדיין לא היה הזמן". באותן שנים היא הייתה עמוק בעולם ההתנדבות, ועבדה עם נפגעי טרור בתקופת האינתיפאדה ועם ילדים חולי סרטן. "סיימתי את הסטאז', ואמרתי לעצמי שאני עוצרת הכול לקיץ אחד ומתנדבת. פשוט הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות".

אחרי שלוש שנים, חברה אחרת חיברה ביניהם שוב. באותה תקופה היא ערכה עם קבוצת חברות תפילה מיוחדת של ארבעים יום בכותל. "ביום הארבעים הראל הגיע לרב מרדכי אליהו זצוק"ל, שאמר לו: 'תתקשר אליה עכשיו'. אני זוכרת את עצמי בכותל בדיוק ברגעים האלה, בשיא התפילות. והשאר היסטוריה".

מי שחיתן אותם היה הרב אגוזי, ראש הישיבה של הראל מתקופת לימודיו בחיספין. "הראל מאוד הושפע ממנו. עד היום הוא דמות משמעותית עבורו".

השניים עברו לגבעת שמואל, מתוך מחשבה שמדובר בתחנה זמנית בין ירושלים לחיפה, אבל נשארו בה לאורך השנים. “ברוך ה' בנינו בית תורני מאוד. אין בו טלוויזיה, הילדים משתמשים בטלפונים פשוטים בלבד, והחינוך מבוסס על חיי תורה מתוך חום ושמחה".

הראל הוא עורך דין מצליח שמעביר שיעורי תורה קבועים. "גם בימי המילואים, הוא לא ויתר על שיעורי התורה היומיים שהעביר והמשיך בזום. אנשים קוראים לו 'רב הקניון'. הוא סיים פעמיים את הש"ס, ואני מאוד מעריכה את העשייה שלו בכל תחום, מה שמאפשר לבית שלנו להיות למפעל של חסד, כמו למשל חלוקת חלות לנשים מגויסות ואירועים שאנחנו יוזמים".

לאורך כל הקריירה התובענית, דהן לא ויתרה לרגע על הבית והילדים, וראתה תמיד במשפחה ערך עליון. "הקריירה הייתה ועודנה חשובה לי, ואני לא מתפשרת. במשך שנים נסעתי מדי יום לירושלים לעבודה, אבל חזרתי בזמן כדי לאסוף את הילדים. אני זוכרת איך כשהיו קטנים יותר, הייתי יוצאת מוקדם לפנות בוקר כדי להספיק הכול, אבל היה ברור שאחר הצהריים אני עם הילדים".

מאז השבעה באוקטובר, חייהם קיבלו תפנית נוספת. בזמן שהראל גויס למילואים, היא החלה להוביל יוזמות סיוע לנשות מפקדים, למשפחות מפונים, לפצועי צה"ל ולמשפחות מגויסים. היא ארגנה ערבי חיזוק, גייסה תרומות, חיברה בין תורמים מחו"ל לצרכים שעלו מהשטח, וליוותה פצועים ומשפחות מול מערכות בירוקרטיות. "אני מרגישה שאני בשליחות. כל הזמן שואלת את עצמי איפה צריך אותי עכשיו. מיד כשפרצה המלחמה, הבנתי שזה מה שאני צריכה לעשות".

אחד הפרויקטים הראשונים שלה במלחמה היה ארגון בר מצווה לילד שפונה מביתו, לאחר שהאירוע שלו בוטל בעקבות הלחימה. בהמשך ארגנה אירועי חיזוק לנשות מפקדים, ערבי גיבוש במסעדות שף, פעילויות לחיילים, עזרה לפצועים ואפילו הובילה סיורים לעוטף. "מצאתי את עצמי פשוט מחברת בין אנשים. יש לי חברות מארצות הברית ששואלות איך אפשר לעזור, ויש פה משפחות שצריכות עזרה. אז אני מחברת ביניהן. מצאתי את עצמי מעבירה ערבי הפרשת חלה וממש מפיקה אירועים. אבל זה לא מפתיע את מי שיודע מהיכן הגעתי ומהם השורשים המשפחתיים שלנו. זה ב-DNA שלי".

דהן מסכמת את השיחה בהדגשה, לפיה היא אדם שפועל מתוך תחושת שליחות עמוקה. "אני באמת מאמינה שאנחנו פה כדי לתקן עולם ולקדש שם שמיים. זה מה שמניע אותי בכל דבר שאני עושה".