מאמין שהכל מאת השם? בחן את עצמך בשלושת המצבים הבאים

אימתי בא לידי ביטוי המבחן האמיתי למידת אמונתו של האדם? שאלה זו היא מן היסודיות והמעשיות ביותר בעבודת השם. שכן כל אדם מאמין בשעת רווחה ושלווה, אך מה קורה כאשר המציאות מאתגרת את האדם ומערערת אותו מיסודו - כשהוא נפגע, סובל, ומתמודד עם כאב וצער? האם גם אז עומדת אמונתו בתוקפה, או שמא היא מתערערת ומתמוטטת?

הרב יעקב ישראל לוגסי, בספרו "נפשי בשאלתי", עוסק בשאלה זו, ומסביר כי המבחן האמיתי של אמונת האדם בה' נמדד דווקא ברגעי הכעס והתסכול.

ככל שלאדם יש יותר סיבות טובות לכעוס, לזעום ולהתרגז על מישהו או על משהו, ובכל זאת הוא בוחר לא לכעוס - כך מתגלה עד כמה אמונתו חזקה. כיבוש הכעס לא נובע מחולשה או אדישות, אלא מתוך אמונה: האדם מבין שמה שקורה לו בא מה', ולכן הוא מבטל את רצונו שלו ומקבל את רצון הבורא.

כדי להבין את הדברים לעומק, הרב לוגסי מחלק את מבחן האמונה לשלושה מצבים:

מצב א'

במצב זה מתוארת סיטואציה קלה יחסית במבחן האמונה.

מדובר במצבים בהם האדם סובל או מתאכזב, אך אין מישהו ספציפי שאשם בכך. הרב לוגסי מביא דוגמאות מגוונות: חפץ שנפל ונשבר, מכשיר שהתקלקל, בהמה שאבדה, מחלה וייסורים, עיכוב בשידוך, קושי במציאת פרנסה. כל אלה הם מצבים שבהם אין אדם שאפשר להצביע עליו ולומר "הוא אשם".

בדיוק בגלל זה קל יחסית לקבל את הדין במצבים אלו. כאשר לא ניתן להאשים אף אחד, האדם נאלץ לומר: "זה מה', זהו רצונו". ההכנעה וקבלת הדין מגיעות בקלות רבה יותר, כי אין פיתוי להטיל את האשמה על אחר.

מצב ב'

לעומת מצב א', כאן האדם הוא שגרם לעצמו את הנזק. למשל, שכח מסמך, לא שמר על חפץ, לא נזהר כראוי. הקושי באמונה גדל, כי עכשיו יש כתובת לכעס - האדם עצמו. ולכן מתעוררת בו ביקורת עצמית, חרטה ותסכול: "איך לא שמרתי? למה לא הייתי זהיר יותר?".

למרות שיש "על מי לכעוס", הכעס על עצמו לא מספיק, כי אחד הדברים שגורמים לכעס להרגיש מוצדק הוא כשמצליחים לגרום לאחר להרגיש אשם ולהשתתף בצער. כשאני כועס על עצמי, אני לבד עם הצער, ואין לי את מי "להדביק" בו, הכעס נותר חסר תועלת ואין בו תנחומים.

לכן, כותב הרב לוגסי, דווקא בגלל שאין לו טעם להמשיך להלקות את עצמו - קל לו יחסית לשחרר, לסלוח לעצמו, ומשם לקבל את הדברים מתוך אמונה שגם זה מה'.

מצב ג'

מצב ג' הוא המבחן המאתגר ביותר של האמונה.

כאן האדם ספג פגיעה אמיתית וקשה בפרנסה, בבריאות, בכבוד, וישנו אדם אחר שגרם לכך. מישהו גרם לו להפסיד, פגע בו, ביזה אותו, ואפילו אם עשה זאת בלי כוונה - העובדה שיש "אשם" ברור משנה את הכל.

הקושי כאן הוא כפול: ראשית, הכאב אמיתי וממשי. שנית, וכאן עיקר החידוש, יש כתובת ברורה לכעס, יש מישהו שאפשר להאשים, לכעוס עליו, ולתבוע ממנו שישתתף בצער.

ופה, מדגיש הרב לוגסי, נמצאת הסכנה הגדולה: המינות. כלומר, הסירוב הפנימי לקבל את רצון ה', ובלשונו: "המינות מפעפעת בלב כארס של נחש". הארס אינו פוגע בבת אחת, אלא חודר לאט לאט, מתפשט ומרעיל את הלב. כך גם הטינה והסירוב לסלוח. הם אינם רק תגובה רגעית, אלא רעל שמכרסם באמונה מבפנים.

לכן זהו המבחן האמיתי: האם האדם מסוגל - גם כשנפגע על ידי אחר, גם כשהזעם מוצדק לחלוטין - לכבוש את כעסו ולהאמין שגם זה בא מה'?

בהמשך דבריו מסביר הרב לוגסי, כי השטן מפתה את האדם הפגוע למצוא הקלה בצערו על ידי כך שיגרום לאשם להרגיש רע, לפחות שיסבול גם הוא. וכאן האמונה נכשלת, כי האדם יודע בעצם שהכל מה', אך מתכחש לכך ומטיל את האשמה על הגורם האנושי. המבחן האמיתי הוא לא רק לקבל בסבר פנים יפות את הפגיעה, אלא אף ללכת צעד קדימה, לנחם את מי שפגע בו, להרגיעו שאינו אשם, ולחזק אותו באמונה שהכל מאת ה'.

''הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו''

המאמין השלם הוא מי שמצליח לעמוד במבחן הקשה ביותר (מצב ג'), ולכבוש את כעסו גם כשנפגע על ידי אחרים.

התפיסה היא כי האנשים שפגעו בו אינם האויב האמיתי. הם רק כלים שדרכם יצאה גזירת שמיים לפועל. הם הגורם הנראה לעין, אך הסיבה האמיתית היא מלמעלה.

הרב לוגסי מביא שני מקרים מן התנ"ך כהוכחה חיה לכך. יוסף, שנמכר על ידי אחיו לעבדות, אמר להם לאחר מכן: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים". יוסף ראה מעבר למעשה האנושי את יד ה'. דוד, שנאלץ לברוח ושמעי בן גרא קילל אותו בפרהסיה, אמר לאנשיו: "הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו" — גם כאן, ביזיון מוחלט על ידי אדם, וגם כאן קבלה שלמה מתוך אמונה.

זוהי תמצית האמונה: לא רק לסבול בשתיקה, אלא להגיע לתובנה אמיתית שמשנה את כל הראייה - שהאחר אינו אלא שליח, וה' הוא המנהיג.

וכך מסכם הרב לוגסי:

"זהו המאמין השלם. שגם בחלוקה ג' שהוא ייסורים וביזיונות על ידי גורם טבעי ויש לכאורה על מי להטיל הזעם הקצף והאשמה, גם במקרה זה כובש כעסו מתוך אמונה שאינם אלא גורמים להוציא גזירת שמיים לפועל, וכמו שאמר יוסף הצדיק 'לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים', וכמו שאמר דוד 'הניחו לו ויקלל כי ה' אמר לו' - זהו השלם באמונתו. ה' יזכנו אמן".