יחידים מול תופת: סיפוריהם של 6 גיבורים שמסרו את נפשם למען אחיהם

אלחמן קלמנזון הי"ד: "צוות אלחנן" שרץ אל התופת

בשבת שמחת תורה 7/10/2023, כאשר שמע אלחנן קלמנזון על המתרחש ביישובי עוטף עזה והדרום, הוא מיהר עם אחיו מנחם כדי לחלץ אנשים. אליהם הצטרף אחיינם איתיאל. "בתחילת הערב אפילו לא הייתה לנו מפה. אנשים הגיעו לחפ"ק ואמרו 'אח שלי בדירה ההיא, אמא שלי שם'", מספר איתיאל. "בכל פעם נכנסנו לרכב, נסענו לבית אחד, חילצנו וחזרנו. הייתה שם מלחמה פסיכית - צרורות פגזים של טנקים שלנו, נ"ט שלהם, נפילות רקטות, מסוק קרב שיורה, רימונים. בדרך כלל קודם מחסלים את האיום ואז מפנים אנשים, אבל לאלחנן, שהוא איש ביטחון, יש ניסיון רב והוא כותב תורות לחימה לכיתות כוננות. הוא קלט מיד שהמצב שם אחר, ואי אפשר לחכות שיסיימו את הלחימה, ובאמת סיימו אותה רק בראשון בערב".

החילוץ היה מאוד לא פשוט. "לא פתחו לנו את דלתות הממ"דים, ולפעמים גם לא השמיעו קול. אמרנו שאנחנו מצה"ל, מעתניאל, ולאט־לאט בטחו בנו", אומר איתיאל. "בבית אחד לא פתחו עד שדוד שלי צעק 'שמע ישראל'. כשהדלת תיפתח אין לדעת מה תראה - לפעמים זו משפחה שלמה ובריאה, ולפעמים פותחים ומבינים שהגענו מאוחר מדי".

במהלך החילוץ פעלו השלושה במקביל על מנת להרגיע ולתמוך באנשי הקיבוץ. "אלחנן לימד אותנו לתת להם את הזמן ואת התחושה שהם לא פליטים - לקחת נעליים לילדים, לחפש משקפיים או תרופות. בנסיעה אמרנו להם שהם בטוחים ושיזכרו את הקיבוץ ביופי שלו, ושיורידו את הראש כדי שלא יראו את הזוועות". הצוות נלחם בעוז 16 שעות תחת אש. העייפות והפחד נכחו כל הזמן. "לא הייתה אופציה לא להיכנס עוד פעם ולחלץ עוד משפחה", מספר איתיאל. 

ב-9 בבוקר ביום ראשון נתקלו השלושה במחבל. "הגענו לבית נוסף ונגמרו לנו הסוללות בפנסים. הבתים בלי חשמל והתריסים מוגפים, נכנסנו מסונוורים מהשמש, ומחבל לבוש שחור התחבא בפינה ופתח על אלחנן בצרור יריות. הוא צעק 'הותקלתי' ונפל ליד פתח הבית, אני ומנחם מאחוריו. ירינו על המחבל וחילצנו את אלחנן, אבל המחבל לא מת. אלחנן מיד איבד הכרה. מנחם שנפצע בקרב אמר לי 'אנחנו לא יכולים ליפול פה שלושתנו ולעשות את זה למשפחה'. חשבתי, הצלנו יותר משלושה אנשים, וגם אם ניפול זה יהיה שווה את זה".

איתיאל מספר על תחושות מעורבות, על כאב גדול, משפחתי וגם לאומי, וגם על הכרת תודה. "חילצנו יותר מ-100 אנשים. זו זכות גדולה, אין בנו טיפה של חרטה, ידענו מה אנחנו עושים ולאן אנחנו נכנסים, ואנחנו כואבים מהתוצאה הקשה".

מותו זעזע רבים בישראל והפך אותו לדמות מופת של הקרבה אישית למען הכלל. סיפורו התפשט במהירות, בים ראו בו ביטוי לערכים היפים ביותר של העם היהודי – אומץ, אחווה ונכונות לעזור גם במחיר אישי כבד.

אלחנן קלמנזון הי"ד

שלמה רון הי"ד: הציל בקור רוח את כל בני משפחתו

שלמה, בן 85 מנחל עוז, הבין ברגע אחד שגורל משפחתו מונח על כתפיו. ללא נשק, הוא הגה תוכנית הירואית: הוא התיישב לבדו על הספה בסלון, משחק דמות של אדם ערירי, חולה וגלמוד, בעוד אשתו, בנותיו ונכדו מסתתרים בדממה בממ"ד מאחוריו.

כשנכנסו המחבלים לביתו הם פגשו בו יושב על הספה, ומגלם כמו שחקן תיאטרון מיומן את הדמות הראשית במחזה שהגה. הם לא חסו עליו וירו בראשו, אך עזבו את הבית מבלי לבדוק אם מסתתרים בו בני משפחה נוספים. הוא נרצח, אך בתושייתו הציל את כל משפחתו.

בן בנימין שמעוני הי"ד: המלאך שהחליט לחזור אל האש

בן בנימין שמעוני, בן 31 מאשקלון, מבעלי מסעדת "הבורגר מרקט" בירושלים, הצליח לברוח מהמסיבה ברעים ברכבו תוך שהוא אוסף 4 ממשתתפי המסיבה, אותם לא הכיר. כאשר הגיע לבאר שבע והוריד את הנוסעים, הוא החליט לחזור על עקבותיו לשטח המסיבה, תחת אש, ולחלץ 8 מחבריו שנשארו מאחור. לאחר שחילץ אותם הוא חזר בפעם השנייה אל התופת, ואסף 3 אנשים נוספים, אבל הפעם נתקל במחבלים ונרצח. יהיה זכרו ברוך.

ישי ונועם סלוטקי הי"ד: האחים שלא חיכו לצו 8

האחים רס"מ (במיל') נועם סלוטקי (31), חובש קרבי מחטיבת כרמלי, ורס"ר ישי סלוטקי (24), לוחם בחטיבת עודד, התגוררו בשכנות בבאר שבע עם משפחותיהם וילדיהם הקטנים. מייד עם התברר גודל המתקפה ב-7 באוקטובר, ועוד לפני שקיבלו צו גיוס, הם עלו על מדים ונסעו לקרב בקיבוץ עלומים ולקחו עימם נשק וציוד עזרה ראשונה. הם הגיעו לזירת הקרב בסביבות השעה תשע בבוקר ונלחמו ליד גדר הקיבוץ. מאיכון הטלפונים שלהם עולה שהם נכנסו ויצאו מהקיבוץ – לא ברור אם פינו פצועים או תקפו מחבלים. שניהם נפלו באותו יום, באותו קרב.

עמית מן הי"ד: הפרמדיקית שלא חיפשה מחסה

ביום שבת, 7 באוקטובר, עמית הייתה כוננית בקיבוץ בארי. בסביבות השעה 7:00 בבוקר עמית כתבה למשפחתה כי מחבלים חדרו לבארי ושיש ירויים ופצועים. היא לקחה את תיק הפרמדיק שלה ורצה למרפאת השיניים של הקיבוץ. שני חברים מכיתת הכוננות חיפו על המרפאה. בגן הילדים הסמוך המחבלים הקימו מפקדה, ובמשך שעות התחולל קרב עז בינם לבין חברי כיתת הכוננות. בזמן הזה, עמית והצוות הרפואי המשיכו לטפל בפצועים שהגיעו למרפאה. בהקלטות של מד"א שומעים כיצד היא דיווחה בקור רוח על המתרחש ובמקביל ביקשה סיוע וחילוץ. אך איש לא הגיע.

בקור רוח, גם לאחר שנגמר הציוד הרפואי, המשיכה עמית להרגיע את הפצועים. בשעה 13:50 היא כתבה למשפחתה שהיא לא חושבת שהם ישרדו את זה, ושנהיה חזקים אם יקרה לה משהו. בשעה 14:00 היא אמרה לאחותה שהמחבלים ירו לה ברגל והרגו את כל הפצועים.

גופתה של עמית נמצאה רק מספר ימים לאחר מכן, כשעל ידיה הכפפות בהן טיפלה בפצועים. היא אף הספיקה להכין לעצמה חוסם עורקים.