גוף ונפש
הדיסוננס הלאומי: איך מצליחים לעבור מעצב תהומי לשמחה?
כיצד ניתן לעבור ממצב של אבל לשמחה? איך ממשיכים בשגרה כשהלב שבור? וכיצד ניתן לנהל את הדיסוננס הזה בלי להישחק? קבלו את המדריך לנפש שנעה מדי יום בין חורבן לגאולה
- הידברות
- פורסם ד' אייר התשפ"ו
החיים שלנו מזמנים לנו אינספור רגעים של מעברים חדים. לעיתים זהו המעבר מהאבל הלאומי ליום העצמאות, ולפעמים המעברים הם יומיומיים - המעבר בין קבלת חדשות רעות לישיבת עבודה חשובה או בין דאגה עמוקה ליקירים לבין הצורך להכין ארוחת ערב ולחייך לילדים.
המרחק בין תהום הכאב לדרישות החיים הוא לעיתים עניין של רגע – רגע שבו הנפש נדרשת לבצע פניית פרסה רגשית חדה. המעבר הזה מייצר אצל רבים מאיתנו תחושת צרימה, מועקה או אשמה. איך אפשר לתפקד כשהלב עדיין כואב?
הקושי הזה נקרא דיסוננס רגשי. הנפש שלנו שואפת לעקביות. כשאנחנו חווים עצב עמוק, הגוף והתודעה נכנסים למצב של צמצום – הכל מרגיש כבד, איטי ומכונס. לעומת זאת, דרישות החיים, השמחות או השגרה, דורשות מאיתנו התרחבות.
הקפיצה המיידית בין הצמצום להתרחבות יוצרת תחושה של שבירה. אנחנו מרגישים שאם נתפקד כרגיל או נחייך, אנחנו בוגדים בכאב או במי שסובל. הדיסוננס הזה אינו תקלה, הוא עדות לרגישות אנושית גבוהה.
איך מאפשרים לנפש להכיל?
כדי לא להישחק בין שני הקטבים, עלינו ללמוד להפוך את המעבר החד לרך. הנה כמה כלים להתמודדות:
1. תיקוף רגשי: הצעד הראשון הוא להפסיק לבקר את עצמנו על חוסר העקביות. מותר להרגיש דאגה בתוך השגרה, ומותר להרגיש נחת בתוך העצב. השילוב הזה הוא לא בלבול, אלא ביטוי לחוסן.
2. טקס מעבר אישי: אל תעברו ישירות מהחדשות הקשות לפעילות אינטנסיבית. יצרו לעצמכם טקס מעבר אישי: חמש דקות של נשימה מודעת, שטיפת פנים או החלפת בגדים כשחוזרים הביתה. המרחב הזה נותן לנפש זמן להסתגל למצב החדש.
3. הכלה במקום הדחקה: אל תנסו לכבות רגש אחד כדי לפנות מקום לאחר. דמיינו את הלב כמרחב שיכול להכיל כמה חדרים. בחדר אחד יושבת הדאגה, ובשני היכולת לשמוח או לתפקד. הם יכולים להתקיים תחת אותה קורת גג מבלי לבטל זה את זה.
איך לא להישחק?
השחיקה מגיעה כשאנחנו מנסים לזייף נוכחות ב-100% בקוטב שלא מתאים לנו באותו רגע.
1. הקשבה לקצב האישי: בימים שבהם המעבר מרגיש בלתי אפשרי, הנמיכו ציפיות. מותר להיות "חצי קלאץ'".
2. חמלה עצמית: אל תכריחו את עצמכם להגיע לשמחה מאולצת. תנו לעצמכם רשות להיות במקום עדין ושקט יותר.
שורה תחתונה
בסופו של דבר, היכולת שלנו לנוע בין אבל לשמחה ובין דאגה לשגרה, היא שיעור עמוק בחוסן האנושי. החיים לא מחכים שהכאב ייגמר כדי להמשיך, והנפש שלנו חזקה מספיק כדי להחזיק את שני הקצוות.
