"אלירן לא סיפר מה עובר עליו. לא שיערתי שהפוסט טראומה כה קיצונית"

"שום דבר לא רמז לנו על כך שאלירן שלנו הוא פוסט טראומטי. אמנם במבט לאחור אני יכולה לראות סימנים לכך, אך באותו זמן לא העלינו זאת בדעתנו". ג'ני מזרחי, אמו של החייל אלירן מזרחי ז"ל, אומרת את הדברים כשהכאב מפלח את לבה. "הוא היה נראה כלפי חוץ כל כך חזק, ולרגע לא חשף את הקושי שהוא עובר, כנראה ידע שזה יצער אותנו. אז הוא נשא את הכל בלבו, והמשיך לעבוד ולנהל את המשפחה שלו. אילו רק היינו יודעים מה עובר עליו יכולנו לנסות לעזור, אבל לא ידענו, וזה מה שכל כך כואב בכל הסיפור הזה".

"גם חזקים נשברים"

סיפור ההתמודדות של אלירן מתחיל, לדברי אימו, ביום השני של מלחמת חרבות ברזל, למחרת שמחת תורה תשפ"ד. "אלירן הוא גיבור ישראל באופן חד-משמעי", היא מדגישה. "למרות שאף אחד לא קרא לו, הוא לקח את הרכב הפרטי שלו ונסע לעוטף. הוא היה בין הראשונים שהגיעו לציר 232 ולאזור המסיבה בנובה. שם, באופן עצמאי, הוא חבר למי שהיה בשטח והתחיל לפנות חללים. הוא נחשף מקרוב למראות הקשים והמזוויעים ביותר על פני אדמות".

זו רק הייתה ההתחלה. "במהלך המלחמה אלירן שירת במילואים במשך למעלה מחצי שנה", מוסיפה ג'ני. "הוא נשלח למקומות הקשים ביותר: עזה, ח'אן יונס ותל סולטאן. הוא שירת בגדוד צמ"ה 271 של הנדסה קרבית וניהל עשרה דחפורים, כשהוא נמנה על הראשונים שמפלסים את הצירים עבור הכוחות שבאו אחריהם.

"עד היום אני מקבלת הודעות מחיילים ששירתו איתו. הם מספרים לי על כך שכל מפקד גדוד רצה להיות סמוך לאלירן, כי הוא היה מקצועי בצורה לא רגילה, יצירתי ולוחם אמיץ. הם מעידים שבמהלך המלחמה הוא אמר כמה פעמים 'אני לא פוחד למות בעזה'. הוא גם אמר לי, באחת השיחות שהיו לנו: 'היינו בטוחים שאנחנו הולכים למות בכל רגע'. כי הם באמת הרגישו ככה. זו הסיבה שהוא לא פחד לבצע את המעשים ההרואיים ביותר כשנלחם בעזה, גם כשהיה מדובר במשימה מסוכנת או נועזת".

נפגשתם לעיתים קרובות במהלך המלחמה?

"נפגשנו בעיקר בשבתות. אלירן היה נשוי, אבא לארבעה ילדים ששניים מהם על הרצף האוטיסטי ברמות תפקוד שונות. הוא היה אבא מדהים ודומיננטי – מקלח, קולע צמות, מכין אוכל, לוקח לטיולים ומגיע לאספות הורים. כשפגשתי אותו בזמן המלחמה, הרגשתי שמשהו השתנה: אלירן היה מסוגר יותר, וכל השיחות שלו נסבו רק סביב עזה. ניכר היה שהוא עזב פיזית את שדה הקרב, אבל עזה לא יצאה מהנפש שלו. אשתו סיפרה לי שבלילות הוא היה מתקשה להירדם, וכל רעש היה מקפיץ אותו. הוא גם הוציא רישיון לאקדח, כדי לשמור על המשפחה שלו, למרות שלא היה לו נשק אישי לפני כן. אבל לרגע לא העלינו בדעתנו שאלו סימנים לפוסט טראומה. הכל היה נראה לנו הגיוני ונורמטיבי לחייל שחוזר ממילואים קשים עם מראות כה מזוויעים".

גם האדם החזק ביותר יכול להישבר מהמראות שהם ראו שם...

"בדיוק כך", מסכימה ג'ני. "אלירן לא רק נחשף למראות, אלא גם נפצע שלוש פעמים במשך חצי שנה שנלחם בעזה. הוא ספג פציעה בברך, והשמיעה שלו נפגעה כתוצאה מטילי נ"ט ו-RPG שחטפו בשטח. אחרי הפציעה השלישית אילצו אותו לצאת, וכשהוא חזר הביתה הוא לא הצליח לחזור לשגרה ולעבודה. עד אז הוא היה מנהל נערץ וחרוץ בחברת אלקטרה, שם ניהל את מפעל הבטון. הוא היה אחד העובדים המובילים; במנהרות יגאל ידין, בכניסה לירושלים, יש אפילו שלט בו הוא מוזכר על פעילותו הרבה בהקמת המנהרות. אבל מאז המלחמה הוא לא שב לעצמו".

"חייבים לפקוח עין"

אלירן השאיר אחריו הודעה או מכתב?

"הוא לא השאיר שום דבר. זה רק מחזק את ההשערה שגם הוא בעצמו לא ידע שזה הולך לקרות. הפסיכולוגים מסבירים שפוסט טראומה זה משהו שפתאום תופס אותך – זה עניין של חלקיק שנייה, שבו הוא היה בתוך ה'שחור' של החיים שלו. זה קרה כמה שעות אחרי שעבר תדריך לקראת כניסה מחודשת לעזה. אני לא יודעת מה היה באותו תדריך, אלו זיכרונות זה הציף אצלו, ומה עבר עליו באותם רגעים. אבל המומחים מדברים על כך שברגע שאדם עושה מעשה כזה, הוא רואה רק את התהום והשחור.

"אני מאמינה בלב שלם שאם רק אלירן היה חושב בבהירות באותו רגע, הוא לא היה עושה את זה למשפחה שלו. הרי הוא השאיר אחריו אישה וילדים שאהב בכל לבו, ושהיו כל החיים שלו. לא ייתכן שהיה עושה כזה צעד. זו הייתה שנייה של אי שפיות זמנית, זה חייב להיות כך כי אין הסבר אחר. פשוט לא עושים דבר כזה".

הכאב גדול מנשוא, ולדבריה של ג'ני זו הסיבה שהיא מדברת על כך ומשתפת בסיפור. "חשוב לי להעביר מסר לכל מי שחווה משברים כאלו – תדעו שלהיות פוסט טראומטי זו לא בושה, ואפשר להתגבר על כך. פוסט טראומה בטבעה היא מחלה שבה פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה, אבל אם אתה עטוף ויש לך את הכלים הנכונים – תוכל לעזור לעצמך ולמצוא מקום לריפוי.

"גם החברה וגם המדינה חייבות להבין מה עובר על פוסט טראומטיים. הבן שלי לא דיבר על זה כי הוא פחד להדאיג אותי. הוא חשש שאם אדע שהוא במצוקה כזו, יקרה לי משהו. אני רוצה למנוע את המצב הזה ממשפחות אחרות, כי מוכרחים להבין – פוסט טראומה היא פציעה לכל דבר, בדיוק כמו חייל שאיבד יד או רגל. בעיניי זה אפילו חמור יותר. כי כשלא רואים פגיעה חיצונית, מצפים מהאדם לחזור לשגרה ולהתנהג כרגיל, בזמן שהוא פשוט לא מסוגל לכך. צריכים לראות אותם מקרוב, להכיל ולעזור.

"אני יכולה להעיד אישית, שאנחנו כמשפחה חווים אשמה מאוד גדולה. למרות שהפסיכולוגית שלי אומרת לי השכם והערב שאסור לי להרגיש כך, כי לא יכולתי לדעת – אבל זה לא באמת עוזר. האשמה נשארת, והכאב על כך שלא היו לנו כלים לזהות מהי פוסט טראומה ולעזור לבן שלנו הוא עצום. לכן אני פונה למשפחות ולכל מי שנמצא סביב אותם אנשים: נסו לפקוח עין, להיות רגישים ולזהות את מה שעובר על יקיריכם, לפני שיהיה מאוחר מדי".

שליחות של חיים

ג'ני לקחה את הדברים לידיים. בשנה האחרונה היא הקימה באופן פרטי את עמותת "שמחת אלירן", שמטרתה להעלות את המודעות לפוסט טראומה, לדבר על הנושא ולא לטייח או להסתיר. "חברנו לעמותת 'לזכר לנצח' בניהולו של גרשי קורניצר ולמרכז 'רטורנו', ויחד אנו עובדים בימים אלה על הקמת בית ללוחמים שמתמודדים עם פוסט טראומה", היא מפרטת. "אני רוצה לתמוך בהם בזמנים הקשים שלהם, ולהעביר להם את המסר החשוב: 'אתם יכולים להיות גיבורים וחזקים, ועדיין לסבול מפוסט טראומה, וזה בסדר.

"המטרה שלנו היא להקים מבנה שיוקדש כולו לטיפול בנפגעי פוסט טראומה, וייתן מענה לכ-150 חיילים בשנה. המקום הזה יעניק להם מיטה, טיפול, ריפוי, יחס ומעטפת שתיתן להם תקווה שאפשר לחיות. לא צריכים להפסיק את החיים בגלל פוסט טראומה, אפשר וצריך לטפל בזה. מנכ"ל רטורנו סיפר לי באופן אישי שמאות חיילים מתדפקים על דלתו, והוא לא יכול לתת להם פתרון מחוסר מקום. את התופעה הזו אני רוצה לעצור".

ג'ני מדגישה כי אמנם הבית שהם מקימים מיועד לחיילים, אך חשוב לדעת שלא רק לוחמים סובלים מכך, אלא גם אזרחים מהשורה שהפכו לפוסט טראומטיים מעצם ההתמודדות וההכלה של המצב בשנים האחרונות. "אנו חייבים לפקוח עיניים, לראות מי נמצא סביבנו, ובעת הצורך לחבק ולומר: 'אנחנו פה בשבילך, יש כלים להתמודד'. אם לא נדאג לעשות זאת היום, זה עלול להתפוצץ לנו בפנים, כי מחקרים מראים שמספר הפוסט טראומטיים במדינת ישראל הולך וגדל".

האם הפעילות הזו מקלה עלייך באופן אישי? היא נותנת קצת נחמה?

"לא", היא משיבה באופן חד-משמעי, "שום דבר לא יכול לנחם ושום פעולה לא תחזיר את הבן שלי. אבל אני לא רוצה שמשפחות אחרות יחוו את מה שאני עוברת, והמשימה שלי כעת היא להצליח להציל את החיילים האחרים. אני יודעת שאם אזכה להציל ולו לוחם אחד – זו תהיה הצלה של עולם מלא. זו לא רק נפש אחת, אלא משפחה שלמה של הורים, ילדים ואחים.

"המשפחה שלי לעולם לא תחזור להיות כפי שהייתה", מסיימת ג'ני בכאב. "אלירן היה העוגן שלנו, ומאז שהוא איננו – החגים אינם אותם חגים והשבתות אינן אותן שבתות. בכל יום אני עוטה על עצמי מסכה ונמצאת בסוג של הצגה, כי הבחירה היא או לחדול או להיות. אבל קיבלתי החלטה שהמוות של אלירן לא יהיה לחינם, ואני אדבק בה. הוא השאיר לי שליחות להציל אחרים, ואני אלך איתה עד הסוף. הלוואי שהכאב הזה יהפוך בסופו של דבר למשהו שמציל חיים".