יקרה מפנינים וזרוקה ברחוב: הדרך הפשוטה לזכות במעלות עצומות

הציטוט היומי

"ואם כן בזמננו, שהופקר אצל חלק מהאנשים עניין שמירת הלשון לגמרי, ודאי שמי שיתחזק בעניין יזכה לשכר רב. כיוון שמצווה שאין לה דורשין הרי היא כמת מצווה. ומצווה שאין לה רודפין, רדוף אחריה לעשותה כדי שהמצווה לא תקטרג שמתעלמים ממנה. 

"וידוע גודל העניין של מת מצווה שאפילו כהן גדול ונזיר, והולך לשחוט פסחו, ולמול את בנו, אינו מטמא לקרובים אבל מטמא למת מצווה כדי שלא יהיה מונח בביזיון. רואים שאפילו מת מצווה, שהוא רק חומריות בלי נשמה ורוח חיים, הקפידה התורה על בזיונו, קל וחומר לתורה הקדושה שיקרה היא מפנינים. שאם מצווה אחת ממנה מוטלת בביזיון, אנו חייבים להתחזק בה".

(ה"חפץ חיים", שמירת הלשון, פרק ג')

משמעות הציטוט

ה"חפץ חיים" קורא להתחזק במצוות שמירת הלשון, ומשווה אותה למת מצווה שאין מי שיטפל בקבורתו. בהלכה, "מת מצווה" הוא מת שאין לו קרובים שידאגו לו, ובמקרה כזה, האחריות נופלת על כל מי שפוגש בו - אפילו על כוהן גדול בדרכו לעבודת המקדש. הכבוד של המת גובר על כל מעלה רוחנית אחרת.

בדורנו, מצוות שמירת הלשון הפכה ל"עזובה" בקרב חלק מהאנשים. כאשר מצווה מוזנחת ומופקרת, היא הופכת להיות "מת מצווה" רוחני - היא מוטלת בביזיון ואין מי שידרוש אותה. ה"חפץ חיים" עורך קל וחומר עוצמתי: אם התורה חסה כל כך על גוף גשמי שאין בו רוח חיים, וציוותה על הכהן הגדול להיטמא למענו, על אחת כמה וכמה שעלינו לחוס על כבודה של מצווה מהתורה הקדושה ש"יקרה היא מפנינים".

דווקא בגלל המצב הזה, מי שבוחר להתחזק בשמירת הלשון זוכה לשכר עצום. הוא לא רק מקיים מצווה, אלא הוא הופך להיות ה"אפוטרופוס" שלה - מי שמציל את כבוד התורה מהביזיון. זוהי הזדמנות פז לכל אדם להפוך למגן של התורה במקום שבו היא הכי זקוקה לכך.

כמה מילים על המחבר

ה"חפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן קגן (י"א בשבט ה'תקצ"ח - כ"ד באלול ה'תרצ"ג) היה אחד מהרבנים הבולטים ביותר בדור שלפני השואה. הוא נודע בעיקר בשם ה"חפץ חיים", על שם ספרו העוסק בהלכות לשון הרע. החפץ חיים ייסד ועמד בראש ישיבת ראדין, והיה מחברם של ספרים חשובים נוספים, בהם "משנה ברורה" ו"שמירת הלשון".