"בגן הזה? אני תמיד נשאר. לא יכול לעזוב"

בשבת הגדול לפני 31 שנים קיבלתי בפעם הראשונה מבורא העולמים את תפקיד חיי: אמא. שבת בבוקר, יום יפה, לא שתיתי שום קפה, כי הרדימו אותי והוציאו את האדם שעתיד לבנות אותי יותר מכולם. כלום לא עניין אותי מהרגע שעינינו נפגשו בפגיה, כמה שעות אחר כך. רק הוא, וההבנה של כמה כוח ואחריות יש באימהות, בלעצב נשמות, בלבנות אישיות. אחד התחביבים שלי – לא הרבה השתנה מאז – הוא לימוד הלימוד.

מה, אפרתוש?

מעניין אותי חינוך, ואיך הוא נבנה. מסרים, ואיך הם עוברים. מה נכנס. מה מרחף מעל הראש ולא משפיע. מה גורם אנטי. כשלילדים מעניין והם מרגישים את ההוויה שלך מתמזגת עם ההוויה שלהם – חינוך מצליח. במילים של פשי פשי, קוראים לתהליך הזה: "interbeing". אני איתך, אתה איתי. כשהפנימיות של כל דבר בטבע, בוודאי בשדות אנושיים, מתחברת – קורה משהו. הוויה משותפת. לב מונח מול לב.

ולכן כשבתי ביקשה ממני, והסכמתי, אני חוזרת במודגש: הסכמתי, לשמור כמה ימים על הבנות שלה, הנכדות שלי, בזמן שהם ייסעו, הזוג, לטיול בחו"ל, ששש, שלא ישמעו, ממש נהניתי. ישנתי לי עם הנכדות בביתן, הבאתי בכל בוקר את שירלי לבית הספר, ואת עלמא לגן. רעננה. גן חב"ד. אבל כשסבתא מביאה לגן, האמת, גם כשאני לוקחת, אני נשארת, או מקדימה. אני מרחרחת. לומדת. מרגישה. וכך בדיוק היה כעת, באותו בוקר אביב נפלא.

הכנסתי את עלמא בעשר ושבע דקות לגן, והסתכלתי. הריכוז התחיל. אולי קוראים לזה היום "מפגש?". לא משנה עכשיו. תמיד הייתי מביאה ילדים קטנים באיחור לגן. כמה שהגננות היו מסבירות לי שזה לא טוב לאף צד, לא הצלחתי להעיר קטנטנים לשעון דוחק שיצטרכו לעמוד בו בלחץ כל החיים, בזמנים. עלמא רצה לריכוז או למפגש, ואני נעמדתי בגן בזווית מתצפתת בצד. הקשבתי. להכל. לקול של הגננת, לתוכן היהודי הנפלא, להצגה שהיא עשתה. אין עליך, הגננת מירב. בכל זמן התצפית עמד לידי אדם. גם הוא בתוך הגן. תצפיתן כמוני. כך, לפחות, חשבתי. כשעמדתי לצאת, שאלתי אותו בנימוס, במילה, "אבא?".

"לא", הוא ענה. "אתה לא אבא של אחד הילדים כאן?", ביררתי שוב. "לא", הוא ענה. לא היתה לו כיפה על הראש, גם לא ביד. הוא היה לבוש מדים, לא של צבא, ולא של משטרה, מדים שחורים עם אקדח בצד, כאלה של חברת שמירה. "אני אחמ"ש בעיריית רעננה, עובד במחלקת הביטחון. אני אחראי על הגנים בדרום העיר, מרחוב קזן ועד...". "אז מה אתה עושה פה?", שאלתי.

"אני נכנס לכל גן. אני אגיד לך את האמת? אני רואה בשניות את מה שאני צריך לבדוק, אבל בגן הזה? אני תמיד נשאר. לא יכול לעזוב. מעניין לי כאן. הגננות האלו מאירות עיניים. את החומר על השבת והחגים, כל יום מה שהן מסבירות, אני לא מכיר. לא יודע, זה עושה לי טוב בנשמה, דמעות בעיניים".

גירסא דינקותא, אמרתי בצהריים למירב הגננת, אינה נלמדת רק בגיל הרך. יש אנשים כמו איש הבטחון, עידו, שגדל בכלל במודיעין החילונית, ישראלי עם אור בעיניים. יש אנשים נפלאים, שמאפשרים לנפש האמת שבתוכם להתחנך כמו דף לבן, נקי ואמיתי. "את כל זה", אמר לי עידו, "לא הסבירו לי הגננות והמורות שלי".