"מוזר להיכנס עם שמלת כלה לתוך חניון – אבל היה שווה את זה"

המכשיר הנייד רטט שוב, ודיווח על עוד טיל איראני באופק. בבית משפחת בן עזרא עמלו המאפרת והמסרקת להכין את הדסה לקראת חתונתה, שחלה באותו ערב. ההזמנה היפה בישרה, כי לפי התאריך המקורי של החתונה היא הייתה אמורה כבר להיות כעת בביתה – עטויה בכיסוי ראש, לצד בעלה הטרי.

בביתו של מיכאל, חתנה, החליפה החגיגית המתינה בארון. אמנם היו לו תכנונים אחרים ליום הקדוש, אך כרגע הוא היה טרוד בסדרת טלפונים קדחתנית. חליפה יש – אך מקום לחתונה עדיין אין.

ימי הניסים והגבורה, בהם אנו נמצאים, מזמנים סיפורים בלתי שגרתיים בעליל. בריאיון מיוחד להידברות, מספרים בני הזוג מיכאל והדסה בניבגי על החתונה שבוטלה כמה שעות לפני מועד קיומה; על ההתעקשות להתחתן במועד החדש, יהיה אשר יהיה; ועל האמונה שליוותה אותם בתוך סערת אי הוודאות.

"ידעתי שבארץ אמצא את לימוד התורה הכי טוב"

מיכאל (21) עלה לבדו מצרפת כשהיה בן 16, מיד בסיום לימודי התיכון, והחל ללמוד בישיבת "כיסא רחמים" בבני ברק. "אם אוהבים את התורה, באים לישראל. ידעתי שפה אמצא את לימוד התורה הכי טוב", הוא אומר. הדסה (21) היא סטודנטית לקלינאות תקשורת.

סיפור היכרותם הוא סיפור של השגחה פרטית: משפחתו של מיכאל נוהגת לטוס מדי קיץ לחופשה בספרד. בקיץ האחרון, לראשונה ובתזמון מדויק, טסה גם משפחתה של הדסה לחופשה במקום. "כל בוקר אבא שלי ומיכאל התפללו ביחד בבית הכנסת, ונשארו אחר כך ללמוד קצת ביחד. יום אחד אבא שלי חזר מהתפילה ושיתף אותי שפגש בחור חמוד, שעושה רושם רציני".

האב לא הסתפק בהתפעלות, ובשובם ארצה דאג לערוך בירורים על הבחור. הדסה ומיכאל נפגשו, ותוך מספר פגישות החליטו להינשא. החתונה נקבעה ליום ראשון, י"ב אדר. בבוקר י"א באדר, פילחו אזעקות את שלוות השבת עם תחילת מבצע "שאגת הארי".

"לא נפגשנו בשבוע שלפני, וכששמעתי את האזעקה הראשונה חשבתי לעצמי שמעניין אם יש כעת אזעקות גם אצל מיכאל", משחזרת הדסה. "אנחנו כבר מלומדי מלחמות, ואחרי כמה אזעקות היה לי ברור שחתונה רגילה לא תהיה. ניסיתי להישאר אופטימית".

במוצאי שבת הם הבינו סופית שעליהם למצוא מקום חלופי, וניסו לאתר אולם שיתאים לאירוע מצומצם ממה שתוכנן בתחילה. הם הצליחו למצוא אולם קטן, שבמרחק הליכה ממנו נמצא מרחב מוגן. בעל המקום התנה את קיום האירוע בהתאמה להתפתחויות הביטחוניות.

הלכתם לישון ללא ידיעה ודאית האם תתחתנו למחרת?

"אפשר לומר שלא בדיוק ישנו באותו לילה", הדסה צוחקת. "בבוקר המאפרות היו אמורות להגיע, והן ניסו לברר איתי שוב ושוב מה קורה, אבל עדיין לא ידעתי מה לענות". ביום ראשון בתשע בבוקר עודכנו בני הזוג כי האולם יישאר סגור.

צילום: אריה סוטון

"הבנו שככה ה' החליט"

עד רגע הביטול, הם לא שוחחו ישירות ביניהם, כנהוג בציבורים מסוימים בשבוע שלפני החתונה. הודעת הביטול הביאה אותם לחרוג מכך, על מנת לחזק זה את זו ולתכנן את צעדיהם. "בהתחלה היה ממש קשה. בפורים היינו אמורים להיות נשואים, ומיכאל כבר למד את המגילה בשביל לקרוא לי", אומרת הדסה. "לאט לאט עיכלנו. הדבר היחיד שהחזיק אותנו זאת הידיעה שגם זה משמיים וזה לטובה". מיכאל מוסיף: "גם לי היה קשה, אבל הבנו שככה ה' החליט. ברור שזה מה שהכי טוב, למרות שאנחנו לא מבינים את הסיבה".

בשיחת הטלפון הם החליטו להינשא ביום רביעי – ובכל מצב. הדסה מציינת, כי ההחלטה החד-משמעית נתנה להם פרופורציות וכוח להתמודד עם הדחייה המאכזבת. במהלך שלושת הימים הבאים הם החלו בחיפושים קדחתניים אחר מקום חלופי, אך לא הצליחו למצוא. ביום שלישי בערב, יממה לפני התאריך החדש שנקבע לחתונה, הם סגרו עם בית כנסת במרכז הארץ. "עדכנו את האורחים, והלכנו לישון בידיעה ששם אנחנו מתחתנים".

ביום רביעי, יום החתונה, הדסה התעוררה נרגשת. בסלון הבית המתינה לה אימה, שאמרה לה: "אל תיכנסי לפניקה, אבל בית הכנסת ביטל". להדסה היה ברור: "הפעם אני לא מתכוונת לוותר. אנחנו היום מתחתנים". בידיעה ברורה זו, ובאיחור קל, היא החלה את ההכנות ליום המיוחד. במקביל, מיכאל עמל באותן שעות למצוא מקום חדש. "הוא עבד קשה באותו יום", היא אומרת בהערכה.

בחשיבה 'מחוץ לקופסה', אותר מקום שמהווה כולו מרחב מוגן – חניון תת-קרקעי של בית מלון. מכאן החל המרוץ לסגירת הפרטים האחרונים. מיכאל תיאם עם מסעדה סמוכה שתספק מנות לאירוע, ומעצבת האירועים עימה סגרו מלכתחילה נרתמה להגדיל ראש ולעצב את חלל הבטון באופן חגיגי. "היו הרבה אורחים משני הצדדים שהגיעו מצרפת במיוחד לחתונה, והיינו צריכים לעדכן אותם בפעם השלישית שיש מקום אחר", מפרטת הדסה עוד אתגר שעמד בפניהם.

צילום: אריה סוטון

"לשים לב לעיקר"

מיכאל, היה לך כוח להתחתן אחרי כל העבודה?

"באמת שאני לא יודע. הרגשתי מפיק אירועים", הוא צוחק בצרפתית, והדסה מתרגמת לי את פשר הביטוי. "אבל ברגע החתונה עצמו רקדנו, שמחנו, וברוך ה' היינו מאושרים".

הדסה מסכימה עם כל מלה. "בהתחלה התבאסתי. כבר דמיינתי את הכניסה לחופה ואת כל הפרטים הקטנים, ולפני החתונה היו לנו פגישות באולם לגבי סוג הפרחים, העיצוב וכל היתר. בסוף לא היה שום דבר ממה שתכננו.

"היה מוזר להיכנס עם שמלת כלה פורחת לתוך חניון. אבל למרות הכול לא הרגשתי אז, ולא מרגישה גם כעת, טיפת חרטה או צער. זה היה שווה, והיה מאוד שמח. גם האורחים שבאו שימחו אותנו מכל הלב". מיכאל מאשר את דבריה, ומוסיף כי הם מלאי תודה לחיל האוויר, לממשלה ולחיילים.

איך המשפחות והחברים מצרפת חווים את המבצע? הרי הם הגיעו רק לחתונה, ולא תכננו להישאר כאן בארץ.

"נכון לעכשיו הם תקועים כאן, כי הטיסות שלהם בוטלו. להורים שלי יש בית בישראל, וכרגע כ-15 חברים ישנים שם יחד איתם – על מזרנים, על הספה ובכל מקום אפשרי", מיכאל משיב ומוסיף בחיוך: "הם התרגלו ממש מהר למצב, ובכל ערב יש שם חפלות". הוריה של הדסה במוצאם מצרפת, ומשפחתה המורחבת עודנה מתגוררת שם והגיעה במיוחד לחתונה. "חלק מהדודות היסטריות, אבל בסך הכול הם בסדר. לפעמים יותר מלחיץ להיות בחו"ל ולשמוע על המלחמה מרחוק, מאשר להיות פה".

לסיום, הם מבקשים להעביר מסר מרגיע לזוגות אחרים שצפויים להתחתן בתקופה הקרובה. "הכי חשוב לשים לב מה העיקר. והעיקר הוא להתחתן ולהקים בית", מסכמת הדסה. "החתונה היא אירוע של כמה שעות, ובסופה מה שנשאר זה לא האוכל או התפאורה, אלא איך הייתה האווירה. אני יכולה לחזק ולומר שנשארנו עם הרבה זיכרונות טובים וטעם טוב מהחתונה".